"אבל מה אם לא תחזור?…"

אני מתעוררת ומרגישה מין עקצוץ בצווארי, יותר כמו מגע רך ועדין של נשיקות.
נשיקות.
תום.
אני מסתובבת לצד השני ומרגישה גוף זר מטיל צל מעליי. עיניי ממצמצות מעט ואז מתפכחות. זה תום. המבט על פניו… אני לא ממש יודעת איך להסביר אותו. אהבה אך צער, מתיקות אך גם חמיצות.
"היי, מה השעה עכשיו?…" אני שואלת בעייפות. מסתבר שנרדמתי, אני לא זוכרת מתי בכלל.
"ששש… עכשיו עדיין לילה, תחזרי לישון…" הוא לוחש לאוזני. אני מסמיקה מעט ומטה את פניי הצידה, מנסה לנשום עמוק ולהרגיע את ליבי.
"א-אך אני יכולה לישון כשאתה מנשק אותי כל הזמן?!" אמרתי לו. הוא העביר את ידיו קלות על צד עורפי,
אני מביטה בפניו ורואה זיק של חיוך שובב. אוח, הוא תכנן את זה כבר מההתחלה. גורם לשערותיי לסמור.
"הכל בסדר?" הוא שואל באגביות, כאילו כלום לא קורה. אני מנסה לענות לו אך הוא עובר ללטף את לחיי, מגעו משתיק אותי.
"אתה חייב להפסיק עם זה…" אני מתפתלת תחתיו ומגלגלת את גופי מעט לצד השני. הוא מביט בי כצייד המביט בציד שלו.
או בקיצור, המבט הרגיל שאומר : "אין לך לאן לברוח."
"את יודעת… אני אצטרך לעזוב בקרוב, מטעם העבודה, שוב…" הוא עובד במשהו סודי, כמו המוסד או משהו כזה, אני לא ממש יודעת והוא לא ממש יכול לספר.
פניי נפלו.
"אבל… אני חשבתי שהחודש הזה אנחנו נוכל לצאת לטייל ביחד ו…" לא הצלחתי לדבר, זה יהיה שקר להגיד שכן.
"אני יודע," הוא עבר למצב ישיבה. "האמת היא שאני עוזב היום, זה הלילה האחרון שלי כאן." נאלמתי דום.
רק עכשיו הוא אומר לי את זה?!
הרחקתי אותו ממני בעדינות והפנתי את מבטי.
"מה… מה קרה?…" הוא שואל. אני לא עונה. "שיר? מה קרה?"
"אני צריכה קצת זמן… אחרי הכל, אתה הולך להיעלם שוב לחמישה חודשים, חמישה חודשים שאני לא אראה אותך…!" שפתיי רועדות. אין לי שום כוונה לבכות, אבל המחשבה שהוא ייעלם שוב מעציבה אותי.
"אני יודע, אבל אני אחזור, את יודעת, אני תמיד אחזור בשבילך…" הוא מלטף את פניי שוב ואני נרדמת.

בבוקר אני כבר לא מוצאת אותו, הצד השני של המיטה נשאר ריק. על השולחן בחדר יש פתק, ובו רשום שהוא מבטיח לחזור.
"אני יודעת שאתה מבטיח… אבל, אבל מה אם לא תחזור?…" היא אומרת בלחישה אל החדר הריק.