אבא שונא את שון

"הוא לא יכול להמשיך להתייחס אלייך ככה" הוא אמר בכעס.
"אתה לא מבין…" אמרתי בקול שניסה להישמע הגיוני.
"מה יש לא להבין פה? נו אמה באמת, זה לא יכול להימשך ככה". הוא אמר.
"אתה לא מבין…" אמרתי בייאוש.
"אמה זה לא יכול להימשך ככה,הוא חוזר הביתה באמצע הלילה, שיכור, וצורח עלייך להביא לו עוד בירה, ואם הוא לא במצב רוח טוב הוא גם מביא לך סטירה. אלו לא חיים אמה ."
"אתה לא מבין כלום…" אמרתי והסטתי את מבטי כדי שלא יראה דמעה שברחה לי.
רציתי לומר לו שהוא טועה. רציתי להתווכח איתו ולהגיד לו שהוא לא צודק בכלום. אבל כבר לא היה לי כוח. הוא צדק. הוא פשוט צדק. ככה חיים לא יכלו להתנהל, אבל עובדה. ככה החיים שלי התנהלו. אחרי שמאבדים כל מה שהיה לך, מתייחסים לדברים אחרת. פתאום לכל דבר שפעם לא היה חשוב יש חשיבות ענקית, ואתה שומר טוב טוב על כל בנאדם שקרוב אלייך, מחשש שגם הוא ייעלם לך פתאום. כשהייתי בת שמונה אמא שלי עזבה אותי ואת אבא. היא ברחה עם איזה בחור שאפילו את שמו אני לא יודעת ונעלמה. היא מעולם לא חזרה, היא לא השאירה שום פתק או מכתב, היא פשוט נעלמה יום אחד ללא כל הסבר. עברתי לגור אצל סבתא, עד שכשהייתי בת שתיים עשרה היא מתה.
חזרתי לגור אצל אבא, ומאז אני חיה בתוך שגרה מזעזעת שלמדתי להתרגל אליה. אבא מתייחס אליי נורא, אבל אני כל כך מפחדת שגם הוא ייעלם לי פתאום שאני לא אומרת מילה אלא פשוט שותקת. שון הוא גלגל ההצלה שלי. אנחנו חברים בערך מכיתה ח', למדנו יחד מתמטיקה, ובאחד השיעורים המורה הושיבה אותי לידו כי לטענתה "דיברתי עם בת זוגתי לשולחן", ואני מודה לה עד היום על מה שהיא עשתה כי ככה אני ושון הכרנו. שון ואני החברים הכי טובים ואני יכולה לספר לו הכול, הוא היחיד מהשכבה שלי שבא לבית שלי אי פעם, תמיד התביישתי בבית שלי שהיה קטן וישן, ובחדר שלי שכל מה שהיה בו הוא רק מיטה שולחן וארון עם מעט בגדים, אבל לא היה אכפת לי ששון יראה.
שון הוא זה שבתחילת הסיפור קראתם את הוויכוח שלי איתו, כן שון יודע על אבא שלי, והוא שונא אותו. לפעמים אני גם שונאת אותו, אבל רק עמוק, עמוק בלב, אני לא מעיזה לומר לעצמי שזה נכון, אני מפחדת שאם אני אחשוב על זה גם אבא שלי ייעלם יום אחד כמו אמא וסבתא.
שון כל הזמן אומר שאני צריכה לדווח למישהו על מה שאבא שלי עושה, הוא מזדעזע כל פעם מחדש מהחבורות הכחולות והסימנים האדומים על הידיים והפנים שלי שאני כבר לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיהן. אבל מה שון מבין ? יש לא הורים שמתים עליו, שתי אחיות קטנות שמעריצות אותו, הוא גדל בבית שכולו עטוף באהבה ומקבל כמעט כל מה שהוא רוצה, אז מי הוא שיטיף לי ? בבית שלי אף פעם אין לי את מה שאני רוצה, ולא רק זה, גם בקושי יש לי את מה שאני צריכה. אבא משיג את הכסף שלו בעיקר בעסקים מפוקפקים שהוא עושה, והוא משתמש ברוב הכסף שהוא מקבל כדי לקנות עוד ועוד אלכוהול.
"תגידי למישהו… אני לא יכולה לראות את זה יותר…" הוא אמר ולקח את היד שלי שהייתה מלאה בחבורות כחולות וסימנים אדומים.
"זה בכלל לא כואב…" אמרתי ולקחתי את ידי ממנו. הוא נאנח והסתכל לעבר החלון.
"אני חושב שאבא שלך חזר." הוא אמר.
רצתי לעבר החלון וראיתי אותו. "אוי לא כדי שתסתלק שון!" אמרתי בדאגה. אבא שלי שנא אורחים. ובטח שאת האורחים שלי.
שון נחר בלגלוג ואמר "רק נראה אותו מעיז לומר מילה".
הבטתי בדאגה באבא שיצא מהמכונית והיה, כמה מפתיע, שיכור כהרגלו. "שון בבקשה תלך…" אמרתי בתחנונים וייאוש. שון הביט בי וצחק ואז הניד את ראשו וחייך.
נשמעה דפיקה בדלת. הבטתי בשון בהיסוס, הוא רק חייך. הלכתי אל הדלת ושון נשאר בחדר שלי. פתחתי את הדלת ואבא דחף אותי בגסות, ונכנס פנימה. "כמו תמיד הבית מטונף! בשביל מה יש לי בת אם היא לא עושה כלום בבית הזה! הא?!" אמר אבא בכעס כשהוא מדיף ריח נורא של אלכוהול. הוא התיישב על הספה הבלויה בסלון ותקע שיהוק מגעיל. "את חתיכת בת כפוית טובה… אני מפרנס אותך, נותן לך אוכל נותן כסף לבית ספר המחורבן שלך ואני מוצא בית מטונף!" . אבא צעק.
"סליחה אבא…" גמגמתי והשפלתי את מבטי. באותו רגע, בתזמון לא משהו, הגיח שון מהחדר שלי ואמר לאבי "ערב טוב אדון ג'ונסון" בטון קצת מלגלג . אבא התרומם מהספה והלב שלי החסיר פעימה. הוא התקרב באיטיות אל שון והביט בו כאילו הוא מסתכל על זבוב מת. "ומי זה?" שאל אבא. "ידיד מבית הספר…הוא כבר הולך אבא הוא רק הביא לי ספר" אמרתי בלחץ. שון הביט בי קצת המום, השפלתי את מבטי במבוכה. אבא הביט בשון רגע ואז אמר בשקט "תקשיב לי טוב,טוב אתה. אתה בחיים לא נכנס לבית שלי יותר, אני לא רוצה שכף רגלך תדרוך אי פעם בבית הזה יותר.ועכשיו-אבא נשם עמוק, וצעק לעבר שון- עוף מפה!!!!" שון הביט רגע באבא בתיעוב ואז אמר "יש לי זכות לבקר את הבת שלך בדיוק כמו כל אחד אחר."
"אני חושש שלא הבנתי אותי. אם אתה לא תזיז את התחת המזדיין שלך לבד, אני אדאג שאתה תעוף מפה וזה לא יהיה לך נעים" אמר אבא והעיניים שלו רשפו כעס.
"תעשה מה שאתה רוצה..אני באתי לבקר את הבת שלך ואני אשאר עד שהיא תרצה שאני אלך". אמר שון והתחיל להתקרב אליי אבל אבא שם יד על הכתף שלו ועצר אותו. "כן?" אמר שון והסתובב אל אבא. אבא הביט בו רגע ואז בלי לחשוב תקע אגרוף בפנים של שון.
"אבא!" צרחתי, אבל שון התעשת מהר, קם, ונתן לאבא אגרוף בפנים. במהרה שניהם התחילו להתקוטט כשאבא שלי זורק קללות ואני צורחת על שניהם להפסיק. "תפסיקו!!!" צרחתי וניסיתי להפריד ביניהם. "תפסיקו!!!!" צעקתי והבטתי בפנים של שון שהתמלאו בדם. אבא דחף את שון אל הקיר, שון רץ כדי לחזור להחטיף לאבא אבל עצרתי אותו. "תפסיקו!!! די כבר!!!" צרחתי בייאוש. "חתיכת בנזונה מסריח!!!! לך לך קח את הכלבה הזאת איתך!!!!" צעק אבא. התחלתי לפרוץ בבכי. אבא נתן לי סטירה, שון הביט בו בזעם, שוקל אם להרביץ לו או לא, ואז תפס אותי בידי ומשך אותי החוצה מהבית. המשכתי לבכות שהיינו מחוץ לבית שמהבית נשמעות הקללות של אבא לעבר שנינו. בכיתי ובכיתי ושון גרר אותי במהירות לאוטו שלו, ובלי להגיד לי לאן, נסע.
אחרי רבע שעה של נסיעה שקטה, שאלתי את שון לאיפה אנחנו נוסעים. "אנחנו מגיעים עוד מעט" אמר שון. הנהנתי בשקט, כי כבר לא היה לי אכפת כל כך לאן אנחנו הולכים, רק שיהיה רחוק מאבא. המשכנו לנסוע בשתיקה עד שהתקרבנו לחוף הים. שון ירד על החוף ועצר את האוטו.
"לים?" שאלתי מופתעת. "כן" אמר שון בפשטות. "בואי" אמר וגרר אותי מחוץ לאוטו. התיישבנו על החוף סמוך לגלים ושתקנו. הבטתי בשמים השחורים שרועי הכוכבים והמחשבות שלי נדדו וכמעט שכחתי ששון שם, עד שהרגשתי אותו כורך את זרועו סביבי. לא העזתי לנשום ובטח שלא להסתכל על שון. הפכתי לקפואה כמו אבן. שון קירב את הראש שלו לשלי ונתן לי נשיקה קטנה על הלחי. השפתיים שלו נשארו הרבה זמן על הלחי שלי עד שהוא עזב בעדינות. הזרוע שלו הייתה עדיין כרוכה סביבי ולא העזתי להוציא הגה. הוא הידק את אחיזתו סביב ונאנח.
הוא דחף אותי בעדינות רכה ממצב של ישיבה לשכיבה ועדיין לא הוצאתי מילה. הוא השתרע עליי וקירב את השפתיים שלו לשפתיים שלי. לא הייתי מסוגלת יותר, דחפתי אותו ממני, אבל הוא כאילו לא היה מוכן והמשיך להשתרע עליי. "שון…" התחלתי ללחוש. "אל תדברי" אמר שון וקירב את שפתיו אל שפתיי.
קמתי בבוקר מקרני השמש שסינוורו את פניי ופיהקתי. "שון?" שאלתי בבלבול שראיתי ששון לא שם. ראיתי פתק שעליו היה רשום : הלכתי להביא ארוחת בוקר… אוהב אותך, שון. כל הזיכרונות מאתמול בלילה צפו בראשי, הראש שלי הסתחרר , אבל הרגשתי מאושרת. ראיתי את שון מגיע עם קפה ועוגה ומתקרב לכיוון המכונית, שבה הייתי. הוא פתח את דלת המכונית, רכן אליי ונתן לי נשיקה חפוזה ואז התיישב לידי באוטו.
"הבאתי ארוחת בוקר" אמר שון בשמחה. "אוי..שון אבא שלי יהרוג אותי." אמרתי ולקחתי לגימה מהקפה. "אל תדאגי אני לא אתן לא לגעת בך, כי אם לא הוא יצטער על זה" אמר שון בסיפוק. "די שון אל תדבר ככה…" מלמלתי ושון נישק אותי ברכות וציחקק. "אל תדאגי רק צחקתי" אמר שון. "תקשיב שון… אני לא יודעת אם זה נכון מה שקרה אתמול בלילה.. אני…" נאנחתי. "אתה החבר הכי טוב שלי ואני אוהבת אותך אבל.." שון קטע אותי ונישק אותי. "אל תהיי כל כך כבדה" חייך שון. נאנחתי וחייכתי. "בסדר" אמרתי. לקחתי כמה ביסים מהעוגה וגמרתי את הקפה בכמה לגימות ויצאתי החוצה מהרכב מחויכת. שון מיהר אחריי ותפס בידי. "אז..מה את רוצה לעשות?" שאל,חצי צוחק. הסתובבתי אליו והפתעתי אותו בנשיקה ארוכה. הוא חייך ואני כבר רצתי ממנו, כולי צוחקת. "הי חכי לי!" צעק וצחק. הוא תפס אותי מאחור וחיבק אותי חזק, ושנינו פרצנו בצחוק מתגלגל.
אחרי שבילינו קצת על חוף הים שון החזיר אותי הביתה. "אני נכנס איתך לא אכפת לי מה תאמרי!" דרש שון. "לא הוא יתעצבן עוד יותר, אני לא רוצה ששוב פעם תרביצו אחד לשני! בבקשה שון אני אסתדר!" אמרתי בתחנונים. "עדיף לי שהוא ירביץ לי מאשר שהוא ירביץ לך. אני נכנס איתך וזהו." אמר שון בחומרה ויצא מהאוטו. נאנחתי ויצאתי אחריו. שון צלצל בפעמון בנחישות. אבא פתח את הדלת והביט בנו בתיעוב. "חתיכת…" הוא הסתכל על שון בשנאה. "ואת.." הוא אמר. ובלי עוד מילים מיותרות על סף הדלת נתן לי סטירה מצלצלת. לפני ששון הספיק לעשות משהו הוא תפס אותי בגסות בחולצתי ודחף אותי בחוזקה לתוך הבית, נפלתי על הרצפה הקרה ושון רץ פנימה. אבא התחיל לקלל אותי ושון צרח עליו שאם הוא יאמר עוד מילה אחת הוא יחטיף לו כמו שצריך.
"נראה אותך" אמר אבא בלגלוג ושון כבר קפץ עליו עם אגרוף מוכן. בדיוק מה שלא רציתי שיקרה קרה, בדיוק כמו אתמול בערב, הבטתי באימה בשניהם וכמעט פרצתי בבכי. "תפסיקו!!!!!" צרחתי. "תפסיקו בבקשה תפסיקו!!! אוי אבא אל תחטיף לו ככה!!!!!" צרחתי. שון התחיל לחנוק את אבא והפנים שלו הכחילו. "שון תפסיק!!!!!" צעקתי. לא הצלחתי ללכת לעזור לאבא כי הייתי משותקת מרוב אימה ופחד. אבא פרפר על הרצפה כמה רגעים ואז קרה הדבר הכי מפחיד בעולם. הוא פשוט צנח מטה, דומם וקר על הרצפה. שון הביט בו המום שהוא מנסה לעכל את מה שקרה, ואני רצתי לעבר אבא. זה היה מאוחר מדי. שון רצח את אבא במו ידיו, אמנם זה לא היה בכוונה לרצוח אותו, אבל זה מה שהוא עשה.
וכמו שהרגשתי שאמא עזבה, וסבתא מתה, חלק ממני פשוט צנח מטה ונעלם. החלק שלי שכלל את אבא בחיי נעלם. "לא!!!!!!" צעקתי. רצתי לגופתו של אבא ובכיתי. אבא שמעולם לא חיבק אותי, שמעולם לא אמר מילה טובה, שמעולם לא אמר לי שהוא אוהב אותי, שמעולם לא התחשב בי ודאג לי, ובכל זאת למרות כל מה שהוא עשה לי הוא היה אבא שלי, ועכשיו הוא איננו. הסתכלתי על שון. הוא הפך לאבן, קפא במקומו, עיניו היו מלאות בפחד, חרטה, עצב . רציתי לשנוא אותו, רציתי לצרוח עליו שיעוף מהבית שלי ולבכות על אבא אבל לא יכולתי. ניגשתי אל שון. הוא התחיל לומר משהו שהשתקתי בנשיקה. אחרי הנשיקה שון הביט רגע ארוך בי ואז יצא החוצה מהבית בהחלטיות. "שון?" שאלתי. "שון לאן אתה הולך?" שאלתי כי לפי המבט שלו לא נראה היה שהוא הולך הביתה. שון נכנס לאוטו שלו ונכנסתי אחריו. "אל תבואי" הוא אמר בקול מת. "אני באה" אמרתי.
הנסיעה הייתה ארוכה, איטית ונוראית. לא יכולתי להפסיק לחשוב על האבא המת שלי, שמת ממש מול עיניי ועכשיו אני יושבת ליד הרוצח שלו מרצוני החופשי. לא יכולתי לחשוב על שון כרוצח, פשוט לא. אחרי נסיעה של חצי שעה, הגענו ליער שנמצא לא רחוק מאוד מהבית שלי. שון עצר את האוטו ויצא ממנו. מיהרתי לצאת אחריו.
הלכתי בעקבות שון והגענו למגדל ישן וגבוה שלא ידעתי בכלל על קיומו. שון עלה במעלה המגדל במדרגות בלי לומר מילה ואני אחריו, שותקת. המגדל היה גבוה מאוד, ורק אחרי עשר דקות הגענו. מצאתי אותי בחדר גדול וריק, שבו היה חור גדול באחד הקירות שהיה בעצם חלון. שון הביט בחלון הגדול ונאנח. "שון?" שאלתי מבולבלת. לא הבנתי מה אנחנו עושים כאן. שון הסתובב והביט בי רגע ארוך ואז ניגש אליי ונישק אותי. זאת לא הייתה סתם נשיקה, זאת הייתה הנשיקה הכי מדהימה שיכולה להיות לבנאדם בחייו. לאחר הנשיקה הוא התנתק ממני בקלות ונעמד ליד החלון הגדול במגדל.
עמדנו שנינו ליד החלון ושון הביט למטה. "את יודעת מה הכי מצחיק?" אמר שון וגיחך. "מה?" שאלתי. "אני כבר לא מפחד." אמר שון. חייכתי ונישקתי אותו בלחי. "אני אוהב אותך" הוא אמר ובלי לחשוב קפץ מהמגדל, ואני, מתוך סיבה לא ברורה וללא כל הסבר הגיוני שיעלה על הדעת קפצתי איתו. בשניות האחרונות של חיי, כשהחיים עברו לי מול העיניים, הבטתי בו. וזה כל מה שאני זוכרת.
~~
קמתי בבית החולים, מטיילים מצאו אותי ואת שון, הוא מת אבל אני הייתי רק מחוסרת הכרה,ופצועה קשות, והם לקחו אותי במהירות לבית החולים. ניצלתי. זה היה אמור לשמח אותי אבל הרגשתי רק עצב, כי לא רציתי את החיים האלו. רציתי לחזור לשון,לסבתא אפילו לאבא. לא רציתי את החיים האלו. בשנה האחרונה שלי בתיכון גרתי בפנימייה, ואחרי התיכון, שכל חבריי נסעו לחו"ל או לקולג' חיפשתי את אמא שלי. אחרי חצי שנה של חיפושים מצאתי אותה, בקצה השני של ארצות הברית, אבל מצאתי אותה. היא סיפרה לי שהיא עזבה את אבא ואותי כי היא לא הייתה מוכנה להיות אמא, כי היא סתם הייתה הורסת את חיי. סיפרתי לה שאבא כבר הרס אותם. אמא בכתה הרבה, למרות שכעסתי עליה לא יכולתי אחר כך לנתק איתה את הקשר, היא הייתה הבנאדם היחיד שהיה לי בעולם, ולכן עברתי לגור לידה וביקרתי אותה כל יום, היא הייתה כל מה שנותר לי, ולפי מה שגיליתי אני הייתי כל מה שנותר לה. נסעתי בסופו של דבר אחרי שלוש שנים מסיום התיכון לקולג', למדתי להיות וטרינרית, חלום ילדות שלי, שאותו הגשמתי בבוא השנים. התחתנתי עם גבר שאהבתי בכל לבי ונולדו לי בן ובת מקסימים שהיו הדברים החשובים ביותר בחיי, ובכל זאת, מעולם לא שכחתי את אותם יומיים עם שון, שליוו אותי עד סוף ימי חיי.