אִיתָי ולא צריך להנדס

פעם הייתי שקועה באהבה, כזו שסחררה אותי, העלתה אותי מעלה באוויר, מאושרת מאין כמוני ואז שחררה באכזריות והניחה לי לפגוש את האדמה שקרסה מעט מתחתי.
ולאהבה הזו קראו אִיתָי.
היו לו עיניים תכולות, עמוקות כמו הים אליו היינו הולכים כל ימי שבת, גוף שרירי, כזה שבא עם כל האביזרים הנלווים; גובה, כתפיים חסונות, האור שנבלע איפשהו בין קמטי השרירים המרשימים שלו, שיער שחור פרוע, שאיכשהו תמיד הסתדר מצוין ולא זאת בלבד, האופי שלו היה שובה. לא אוכל לתאר את אִיתָי גם באלפי משפטים, אך אוכל להגיד שהוא היה בן הזוג המושלם, עבורי ועבור אימא שלי, מה שמסכם בערך את ההשפעה הדורסנית שלו.

הייתי בת- מזל, סבורה שזהו כישוף שהטיל קופידון, או משהו כזה, כי לאִיתָי היו הרבה חברים, וחברות. הרבה-הרבה-הרבה חברות, יפות כאלו. דקיקות עם שיער בלונדיני שופע רך, גוף מקומר, נמשים זרועים על פניהן המושלמים למדיי וחיוך זוהר כזה. לא בדומה לי. אני הייתי ברונטית בנאלית, עם נמשים על אפה הקטן, מה שהפך אותי לילדותית אף יותר והחיוך שלי היה רחוק משלמות, למרות שעשיתי יישור שיניים בצעירותי, שנאתי את השן התחתונה שהתעקמה מעט והשפתיים הסדוקות שלי וגם אם אִיתָי היה אוהב את החיוך הזה, הוא לא היה מפציע פעמיים רבות, כי נורא קשה להצחיק אותי, אבל אִיתָי היה מצליח ואולי בגלל זה הוא יצא איתי, כי הוא עשה כל כך הרבה דברים שהיוו עבורי פעם ראשונה והצליח לשבות אותי בכלא שלו כמו אף אחד אחר, מה שכנראה גרם לו לתחושת ניצחון שכל כך אהב, זו שאם היה יכול, היה מקעקע על עורו חסר הפגמים. כפי שהסקתם, אני אוהבת לאבחן דברים עד שאבין אותם לאיטי וזו עוד תכונה מרגיזה שיש בבעלותי- מה שמצדיק את התאוריה שהרגע הצגתי בפניכם… ניצחון, בגלל זה הוא יצא איתי.
למרות שאימא אומרת שהוא יצא אִיתִי כי הוא אהב אותי ולא מהנדסים אהבה.
אבל, אימא, אם הוא אהב אותי, למה הוא פירק את ליבי לחתיכות קטנטנות? הרי הוא ידע שהוא היה אהבתי הראשונה ובכל זאת, הוא נפרד ממני במסרון מזורגג.
ואימא, אולי אם היה מהנדס את ה"אהבה", היה מבין שזו שגייה? אולי היה נפרד ממני בדרך נאותה? ואין זה אומר שעלינו להנדס אהבה? אבל מי בכלל אמר שהוא אהב אותי? כלומר, נכון… הוא טען שהוא אוהב אותי, בכל פעם שהטביע את ראשו בעיקול של כתפיי ולחש לאוזני בקולו המצמרר, "אני כל כך אוהב אותך."
אבל אני חושבת שהוא דמיין אחת מהבלונדיניות שלו, אימא. לא משנה כמה אנסה להתכחש, הוא לא יכול לאהוב מישהי כמוני ואם היה אוהב אותי באמת ובתמים- לא היה נפרד ממני.
ואימא, את יודעת מה החלק הכי נוראי? שאני באמת אהבתי אותו.

אז כן, פעם חלקתי אהבה, עם מישהו שכישף את עולמי ואזק אותי אליו בדרך לא מוסברת, כפי שעשה לכל הבנות. מאז עברה שנה, קצת יותר ואני יודעת בדיוק כמה- שנה, חודש וארבעה ימים. אני כל כך פתטית שספרתי זאת בלוח השנה הצבעוני שלי, זה שנשא במדגישון את ההכרזה: "אִיתָי ואני חוגגים שנתיים", שמונה ימים אחרי האיקס האדום הזה, שרק אני ידעתי את משמעותו, "יום הפרידה של אִיתָי ושלי". אם כי, ניתן לומר "היום בו אִיתָי נפרד ממני", כי אני לא הייתי שותפה כלל לפרידה הזו, אם זה היה תלוי בי, אִיתָי ואני היינו עכשיו בחופה.
ותאמינו לי, כמה שניסיתי להשכיח ממוחי הקודח את הבחור הזה, ששינה את עולמי מקצה לקצה, זה שגרם לי לצחוק, מה שנחשב לאתגר בפני עצמו, ואף לבכות, לבכות כמו תינוקת מגודלת בעזרת מסרון בודד,
"זה כבר לא הולך בנינו." אבל למה, אִיתָי? כי זה הלך טוב יותר עם אחת מהבלונדיניות שזרקו עצמן כלפייך? תגיד לי מה עשיתי, מה לא הקרבתי עבורנו? תגיד לי, אִיתָי, כמה סבלת איתי?

ואחרי השנה, חודש וארבעה הימים שבהם נטבלתי ברחמים עצמיים, שכנעתי את עצמי שהגיע הזמן לעבור עמוד בספר הנוראי הזה, חסר הסוף הטוב. ניסיתי להתאהב בכל מאודי.
ראיתי את הטוב בכל אחד, יצאתי לאינספור פגישות וניסיתי לצחוק מכל בדיחה מטופשת, לא שנונה ולא-אִיתָיֳת שמישהו סיפר לי, אבל לא התאהבתי באף אחד. אף אחד לא גרם לליבי להלום בחוזקה או לשפתיי להפוך צמאות להתמזג עם שלו, אף אחד לא אמר את שמי בכזו עוצמתיות או הביט בי כאילו הייתי משהו מיוחד, כאילו הייתי אחת מהבלונדיניות של אִיתָי. חזרתי כל פעם מחדש לבית, להבלע עמוק בתוך המיטה, עד שאני כמעט נעלמת, מה שעכשיו לא נראה כמו רעיון גרוע, עדיף מאשר להתייסר כל כך.
ואז זה הכה בי! הבנתי מה הייתה הבעיה עם כל הבחורים שיצאתי איתם, משכילים ולא מלומדים כאחד, אף אחד לא היה אִיתָי, זה כל מה שהייתי צריכה… אִיתָי! אבל הוא היה אחד למיליון, ייחודי מבין 7.23 מילארד האנשים שמתרוצצים בעולם הזה ואין סיכוי, ולו הקלוש ביותר, שאם ארשום באתר ההיכרויות, "מחפשת אִיתָי", הוא יגיע, או מישהו שדומה לו. אני לא מצליחה להתאהב מחדש.
חברותיי אומרות שזה מפני שאני עדיין מאוהבת באִיתָי, אני לא יודעת אם זה נכון. הלב המצולק שלי עדיין תר אחר שבריו ואני לא אסלח לאיתי גם עוד אלפי שנים, אבל אני כל כך רוצה לחבק אותו ולהריח את הריח המשכר שלו, עוגיות שוקולד צ'יפס מהול בבושם גברי. האם אני עדיין מאוהבת באִיתָי?

ניסיתי להעביר דף בסיפור שמגולל את חיי האומללים, ניסיתי למצוא את הסוף הטוב שלי.
אבל לא לכל סיפור יש סוף טוב ואת זה, אימא, לא צריך להנדס.