מכתבים

לסתיו,
כנות כבר נהייתה מילה גסה. ביחסים בינינו, במיוחד. טוב אולי לא במיוחד, כי אני בכל זאת מנסה ביום יום, בפעמים המעטות שאנחנו מנהלים בינינו שיחה שהיא מעבר למזג האוויר או ההתפתחות הפוליטית האחרונה שמסעירה אותך, להביע כך בין השורות כמה שאני נהנה לדבר איתך על מזג האוויר יותר משאני נהנה לדבר על מזג האוויר עם כל אחת אחרת. אפילו עם אמא שלי, שהיא אישה חכמה מאוד ותמיד יודעת את התחזית המדוייקת לכל המשך השבוע.
אבל את אחרת. אותך לא מעניין כמה מעלות יהיו. אותך מעניין למה דומים העננים ובאיזה מצב רוח נמצאים הפרחים, ופעם אחת גם היה יום כל כך יפה שאפילו נסיכת קרח כמוך נשברה. ורק תהית לפניי כמה נפלא היה אם יכולת לחלוק יום יפה כל כך עם איזה אחד. אמרת שהוא לא חייב להיות הכי יפה או הכי חכם, בכלל לא, אולי עדיף אפילו שלא יהיה. כי גם את לא חושבת שאת כל כך חכמה או יפה, מה שבכלל לא נכון אגב, אבל שום דבר שאגיד לא יכול לשנות את מה שתחשבי. את רק רוצה לחלוק את היום הזה עם מישהו שמקשיב גם לך ולא רק לעצמו. שמחכה כמה שניות מהרגע שסיימת את המשפט ועד שהוא מתחיל את שלו. הוא לא חייב לדבר בכלל. מספיק שהוא יביט בך ואת בו, וזה לא יהיה מביך ומפחיד בכלל. רק נעים. וכשאתם ביחד זה ירגיש נוח בדיוק כמו שאת לבד עם עצמך שומעת מוזיקה מביכה ורוקדת בגמלוניות, רק הרבה פחות בודד.
התחלתי לדבר על כנות, לא שכחתי. אז בכנות רק רציתי להגיד לך איזה משהו. שהבחור הזה שתיארתי לך, גם אם זה לא נראה כל כך, אני יכול לראות תסריט די הגיוני שהוא יהיה אני. וכמו שאת מחפשת בחור כמו שתיארתי, אני גם מחפש בחורה, אחת. וגם היא לא חייבת להיות הכי יפה והכי חכמה, מה שאת דווקא כן, שזה פלוס גדול אבל לא מחייב, כמו שכבר אמרתי. היא צריכה לגרום לי להרגיש כמו שאני מרגיש כשאני רואה איזה סרט רומנטי כזה, או כשאני קורא איזה ספר ודומע קצת, ולא צריך לחשוב שמישהו יעשה ממני צחוק. אבל מה, הרבה פחות בודד. אז אני רק מציע. לא משהו מחייב או משהו כזה. אני פשוט חושב שקצת נמאס לי להתרגש לבד, ונראה לי שגם לך. ואת, אני חושב, הבחורה שהכי מתאימה מכל הבחורות שאני מכיר שיכולה להתרגש וללכת לאיבוד יחד איתי בלי שזה יהיה לא נוח, או מפחיד ומלחיץ. ואפילו אם לא תרצי, אז אני מקווה שבכל זאת עדייו תרצי שנדבר על מזג האוויר מידי פעם, כי אפילו רק זה לפעמים יכול לגרום לי להרגיש קצת פחות בודד. טיפשי, אני יודע. ובבקשה אל תתמהמהי עם התשובה, כי בכנות, אם אנחנו כבר בעניין של כנות, זה יטריד את מנוחתי כל זמן שאני לא אקבל תשובה. אז אני אסיים כאן, אני חושב.

ניב.

ניב היקר,

ניב. הפתעת אותי קצת, אני חייבת להגיד.
לא אשקר, אני מרגישה די בנוח כשאני מדברת איתך. אני רואה בך בחור מקסים לכל הדעות. אכן מצאתי את עצמי מדברת איתך שיחות רבות שמפיגות קצת את הבדידות היומיומית. למשל, בפעם ההיא כשבאתי למשרד מוטרדת, והצלחת להצחיק אותי כשסיפרת לי על איזו חוויה עם החתול שלך, ברח לי שמו מהראש. אני מקווה שהצלחתי להבהיר את הנקודה שאתה חשוב לי ואין שום ספק בכך.
אני מתקשה מאוד למצוא את המילים. מאוד לא רציתי מן הקדמה כזאת שתוביל באופן כל כך צפוי ל"אבל", אבל. אני פשוט לא מצליחה למצוא ניסוח אחר, כי כמו שכבר למדתי מניסיונות העבר, סירוב יכאב תמיד. גם לי סירבו לא פעם. לא שזה אמור כל כך לנחם.
אתה יודע לגעת בנקודות הנכונות, יש לך כישרון לזה. המכתב שלך צבט לי הרבה נקודות רגישות.
אני באמת זקוקה למישהו להתרגש איתו, להרגיש חופשייה ולרחף. הימים האפורים במשרד כמו שלנו רק מדגישים את הבדידות.
והנה מגיע האבל העיקרי. אני לא מנסה להסתיר אותו. הנה הוא לפניך, פרוס וגלוי.
אני חשה שאני ואתה, אנחנו שותפים למסע. אני שותפה שלך למסע שיוביל לאיבוד הבדידות, אבל אתה לצערי, לא התשובה, אלא רק עזרה בדרך. אני חושבת שאיכשהו, סטית מהדרך והבנת את עצמך לא נכון. בהיותך אדם אינטיליגנט, אני בטוחה שאתה מסוגל להסיק בעצמך שלבקש ממני לטבוע איתך, זו בקשה מוגזמת. ואם אני אשתוק איתך, זה לא יהיה נעים כל כך, אלא חסר נחת ומערער. כי היחסים בינינו, לצערי, לא יכולים להתפתח אל מעבר לתמיכה חברית, מעין ערבות הדדית, שטובלת את מר גורלינו זה בזו.
באותה המידה יכולתי להשתעשע בך, ידידי, לנצל את המגע שלך ואת אהבתך אליי כדי להרגיש אשליית זוגיות וקרבה מהי, אך העדפתי לחסוך ממך את עוגמת הנפש מראש. אני חושבת שגם אם תשנא אותי אחרי התשובה שלי, זה יכול לתת לך נקודת אור שתגרום לך לא לאבד תקווה ולהתמיד איתי במסע למשהו אמיתי באמת, כזה שלא גורם לך להגיד שאני המתאימה ביותר מבין כל הבחורות שאני מכיר. כזה שגורם לך להגיד, בסוף המסע, שהגעת אל היעד. ולא הייתה שום אופציה אחרת שמתאימה קצת פחות.
אני לא עוזבת, שותף. רק תגיד כן ונצא ביחד למסע. נשיקות.

סתיו.