במעמקים

גלים גלים הציפו אותי, הקיפו אותי מכל עבריי. ראש בתוך המים, מחפשת את הצלילות שבעומקים, דגים, אצות, זפת.
אוויר.
מחפשת מטמונים, מחפשת אותך, מחפשת את השכחה. תרה אחר הדרך לשכוח אותך, שתצא מהראש שלי. ואתה שם, מתחפר בו, גם כשאני בתהומות המים, כמו סרטן בתוך קונכיה, מתחבא מפניי.
אוויר.
אני לא רואה דבר מלבד חול ולהקות דגים, ידיים ורגליים אקראיות של אנשים, הרגליים שלי מפרפרות ודוחפות אותי מטה מטה, איפה יש כל כך הרבה לחץ עד שקשה לנשום? קחו אותי לשם, רגליים שלי. קחו אותי.
מסתורי המעמקים – כחול, כחול כהה, צמחים משונים, אלמוגים.
אני לא רוצה לעלות. רוצה להתפעם. רוצה להיות בתולת ים. רוצה להחזיר את הזמן לאחור, לזמנים תמימים יותר, לזמנים שהייתי מסוגלת להאמין למילים, להבטחות שווא נצחיות, לכוונות של האהבה. להאמין שזה לא ישתנה, שזו האמת. להאמין באהבת הנצח שמבטיחים לך. לא לדעת שהכל חזיון תעתועים, פטה מורגנה שנעלמת ברגע שמתקרבים אליה יותר מדי, אלא משהו תמידי-נצחי, אולי כמו הארמונות במוסקבה, שיישארו אחרונים כשתבוא האפוקליפסה, להאמין שלא הכל נחרב בסופו של דבר.
שארית כוחותיי – למעלה.
אוויר.
שוב למטה. למצוא מה שלא מצאתי מקודם, את האמת שתרפא את האכזבה, את האמונה שלא הכל רקוב מן היסוד בעולם – אלוהים, לעולם לא אמצא – מה הטעם לעלות למעלה – המחשבות, המחשבות, הן ישאירו אותי פה, יורידו אותי בקבר השאולה, תראו לי משהו אחד טוב, מעמקים, תראו לי –
אי שם במעמקים, יש צמחים שמתקיימים בלי פוטוסינתזה. הם לבנים. הם נס. חיים בקבוצות. ראיתי אותם. למטה. לחץ. ראש. למעלה.
רגליים דוחפות. דוחפות. דוחפות. נרפות. למטה.
החול מתפזר סביבי כשאני נוחתת עליו.
זה הסוף.