מתה מבפנים מזה חודשים .

משב רוח חמים כאילו נשף את דרכו מהחלון אל צווארי החשוף , אני פה מביטה לתוך המראה , שם האני האחרת נמצאת ועל צווארה שרשרת זהב דקיקה עם תליון לב, לא , לא מהנפתחים עם התמונות בפנים , אתה לא היית קיצ'י עד כדי כך .
אבל הייית מספיק רומנטי כדי לבקש חריטה מיוחדת שבו רשום"לעולם אוהב אותך" , אז תגיד לי , האם זה עדיין נכון ?
אפילו אחרי שעזבת בפיתאומיות שכזו ? משאיר אותי פצועה ומדממת , אוספת שברים בוכה ומיבבת ?.
תגיד לי , זה עדיין נכון ? אתה עדיין אוהב אותי גם כשאתה אי שמה ואני פה מביטה בשבר כלי שקוראים לו אני ?
לפני שיכולתי לעצור את עצמי תלשתי במהירות את השרשרת מצווארי קורעת אותה , הבטתי בה בידי ובתוכי נבנה עוד חומה , עוד חומה שתרחיק את כולכם ממני , שלא תאפשר לכם להגיע אליי , ללטף ולחמם , ללחוש שיהיה בסדר כשכולכם יודעים שזה לא נכון , בלעדיו לא יהיה בסדר , לעולם !
ובלילות הקשים ביותר שלי כשאני כבר נחנקת מהבכי הפרוע שלי והדמעות ממיסות את לחיי כבר , אני מדמיינת אותך איתי , מחבק ולוחש לי שלעולם לא תעזוב .
אני מדמיינת אותך אתי בעוד כמה שנים , נשואים ואתה חוזר מהעבודה בשעת דימדומים יפה עם החיוך הזה שלך ששבה את ליבי בשנייה ההיא שנכנסת לבית הקפה שבו עבדתי כמלצרית וביקשת הפוך חזק , פיק ברכיים זה היה המושג הראשון שלמדתי כשהכרתי אותך , רעדתי כמו מטורפת , ידעתי כבר אז שאתה האחד והיחיד , כמה שלא האמנתי בזה אז , זה היה בלתי נמנע , כמו שהיה בלתי נמנע שאשפוך עליך בטעות את הקפה מחוסר שליטה על הרעד שתף אותי ושאתה תקפוץ בבהלה ואז תרגיע אותי המלצרית ההיסטרית שבמקרה באותו היום נראית כמו הומלסית .
ואז הרמת מבט ואני התאהבתי בעיניים שלך , הקטנות , החומות , החודרות הקוראות אותי , סורקות ומאשרות .
והדימיון ממשיך לשגע אותי , ובו אתה פותח את הדלת של הבית הדו קומתי היפיפה שלנו שעיצבנו יחד במושב פורח , ואז שני הילדים המקסימים שלנו רצים אל בין זרועותיך בזמן שאתה מרים אותם עם הזרועות השריריות שלך מחייך ומנשק אותם , ואתם צוחקים בקול רם , ואני ? אני עומדת בפתח המטבח עם סינר וכפפת תנור על יד ימין נשענת על הקיר מחייכת בנחת .
הדימיון הזה מוציא אותי משפיות דעתי , מנפץ את מה שנשאר מהנורמליות שבי .
ואני זועקת באימה , זועקת אליך , שתבין מה עשית לי בלכתך .
ובלילות היותר נוראיים שלי כשמלאי הדמעות שאגרתי בימים שאני מחייכת ללקוחות האינסופיים בבית קפה שכולם לא אתה , מתרוקן מהר מידי ולא נשאר לי עוד דמעות לבכות עליך , אני מתכרבלת בתוכי מרגישה אבודה , קטנה וחסרת תכלית , מי אני ? מה אני עושה בעולם האכזר הזה בלי שתהיה לצידי , תחזיק את ידי , תגן עליי ותשתף אותי בפחדים שלך ?
ואז אני חושבת על כמה דרכים אפשריות לשים סוף לחיים האומללים האלה שלי .
אני חושבת שאראה טוב על חבל עבה של בוקרים תלויה ומסתובבת מהתקרה של קרוון נטוש , או שזה דרמטי מידי למצוא אותי באמבטית דם חיוורת כמו שלג ? ואולי אקח רעל עכברים אשכב בשימלת הכלולות שלי שהייתי אמורה ללבוש חודשיים אחרי שכבר לא היית פה ? אגנוב לחבר של אחותי השוטר את האקדח ואנקב ברקה שלי חור , ממש ליד מנשאת המטוסים שבו ביקשת ממני נישואים על ידי כך שהיה רשום על שלושה מטוסים שהיו אחד ליד השני "התנשאי לי?" , אקח סכין קצבים ואשסף לעצמי את הגרון . . . ובכל הדרכים האלה לא אוכל לקבל אותך בחזרה .
לא אוכל להבטיח את ההמשך שלנו . .
למה ? למה עזבת ? למה הלכת לי ? למה דברים כאלה קורים רק לי ?
אני רוצה לדפוק אגרוף במראה , היא משקרת ! איך זה שאני נראית אותו הדבר ? אני לא מרגישה אפילו קרוב למה שהרגשתי כשהוא היה איתי , כשחיבקת בלילה , כשנישקת לי את אפי והבטיחת להיות שם כשאזדקק לכך .
זאת לא אותה הבחורה , ההיא מתה , זאת במראה היא אחרת בגוף שלי .
אני מתה מבפנים , אני מתה מזה חודשים .
עזבתי את המראה במנוחה נותנת לה עוד כמה ימים לחיות לפני שאנפץ אותה בשאט נפש ונשכבתי על המיטה המבולגנת שלי עוצמת עיניים בלאות ונותנת לחברות הכי טובות שלי – הדמעות לרדת .
כמה פעמים כבר שיחזרתי את היום ההוא שעזבת אותי לנצח , אולי מיליון , ושוב ושוב אני לא מצליחה להבין למה ?
התווכחנו בזעם על שטויות , אני הרגשתי שלא איכפת לף ממני כמו שהייתי רוצה , איזה טיפשית אני , ואתה ניסית להוכיח לי בכמה דרכים שאני טועה וטועה וטועה ולא הקשבתי , כאילו דיברת לאוויר .
צרחתי עליך שאם אתה כבר לא אוהב אותי שפשוט תלך ! נימאס לי מהשטויות שאתה מאכיל אותי כל יום , שאתה אוהב , רוצה תמיד לחיות לצידי , רוצה לבנות איתי בית ורוצה לעשות איתי ילדים .
שטויות על גבי שטויות ! תלך אם אתה לא יכול להקדיש לי זמן , יחס ואהבה .
נפגעת ויצאת מהדירה בכעס .
שמעתי מלמעלה את המכונית מותנעת ועדיין לא הסכמתי להודות שאולי טעיתי , שאולי הגזמתי .
ומאותו הרגע אני רק מתחננת שהגאונים של זמננו ימציאו סוף סוף מכונת זמן , כדי שאחזיר את הזמן לאחור , וארוץ אחריך , כושלת במדרגות הבניין כי אין לי סבלנות לחכות למעלית , ואני מגיע אליך בזמן , אני תופסת את ידך ומושכת.
נותנת נשיקה בשפתיים ואומרת שאני מצטערת , ושתחזור הביתה .
אולי אם זה מה שהיה קורה לא היית נוסע אל תוך הלילה .
ואז לא היית קורבן לנהג משאית עייף שנרדם על ההגה .
ואלוהים לא היית חוזר אלי בחתיכות , מרוסק , כבר לא חלק מהחיים שלי .
אולי אם זה המ שהיה קורה לא הייתי צריכה לעמוד מעל הקבר שלך כימעט כל יום ממענת להאמין ובוכה בלי מעצורים , מדברת לחתיכת אבן כאילו היא תספוג את מילותי ותמסור לך אותן .
הלוואי ותחזור . הלוואי ותחזור ! הלוואי ותחזוווווווווורר !!!!
אלוהים קח אותי אליו . אל בין זרועותיו !