סיפורה של יולי(ה) – פרק 1

באמצע שהמורה הסבירה על העבודה שאנחנו צריכים להגיש, המנהלת נכנסה לכיתה ואיתה ילד בגיל שלנו, וצעדה לקדמת הכיתה כשהילד משתרך מאחוריה. הוא נראה טוב. לא מכוער, אבל גם לא חתיך הורס את החושים. (לדעתי כן?) היו לו עניים בצבע ירוק עמוק ושיער חום מבולגן, אבל בכוונה , כאילו הוא עמד מול המראה כמה שעות בשביל לעצב את זה ככה. הוא נראה גבוה ממני אבל לא בהרבה, והוא סקר בעניו את הכיתה ואת התלמידים. פתאום הוא עצר בי. הוא הביט בצלקת שבצוואר שלי וחייך. הרמתי אוטומטית את היד אל הצלקת , כאילו בטבעי. כשעשיתי זאת הוא הביט בעניי. עניו היו כ"כ מהפנטות. פשוט נשאבתי לתוכן.. באותו רגע הבנתי על מה מדברים בספרים כשאומרים שהמבט של מישהו גורם חמימות בכל הגוף. ככה בדיוק הרגשתי. ואפפעם לא הרגשתי ככה. אף פעם. ואז המנהלת התחילה לדבר ולהגיד שקוראים לילד החדש רום, ושהוא בא מארה"ב. ואז היא שאלה את המורה איפה הוא יכול לשבת , והמורה סקרה את הכיתה ולאחר מכן אמרה "שב שם, בשורה האחרונה , ליד יולי." אמרה והצביעה עליי. הוא חייך וניגש לשבת בכיסא הפנוי ליידי. ואז חשבתי, שהוא בעצם לא דיבר עד עכשיו , ושאולי הוא לא יודעת עברית, אבל זה לא הגיוני שהוא יבוא לישראל בלי ל- –
" תגיד, אתה מדבר עברית?" שאלתי בלי לחשוב
הוא הנהן ואמר "כן"
"אה, ויולי, תעשי לרום סיור בבצפר, בהספקה, בסדר?" הוסיפה המורה ואני הנהנתי בשקט.
הבטתי מהחלון אל עץ השקדייה . עץ השקדייה היה המקום האהוב עליי בבצפר. היה שם ספסל עץ רגיל, והמקום היה מוסתר על ידי שיחים. פעם אחת שבאתי לשם, ראיתי שיש שם שיח, ובתוכו פתח קטן. הרחבתי את הפתח בעזרת ידיי , וגיליתי שהשיח שימש כגדר לבצפר, ועכשיו אני אוכל להיכנס לשם גם ממחוץ לבצפר.
"על מה את מסתכלת?" שאל רום וניסה לקלוט לפי העניים שלי לאן אני מסתכלת.
"על שום דבר" אמרתי מיד וסובבתי את ראשי .
לא רציתי שהוא ידע על המקום הזה. רציתי שהוא יהייה לעצמי. מטופש. אני יודעת. אבל אף אחד לא יודע על המקום הזה , וגם אם כן, לא באים לשם אנשים.
ואז נשמע הצלצול, ו'לקחתי' את רום אל הכיתות שאנחנו לומדים בהם , ודיברתי עליהן (על הכיתות), ועל השיעורים ועל התלמידים והמורים. סתם קשקשתי לו בשכל אבל העיקר שלא תהייה שתיקה מביכה ומעצבנת..
כשגמרתי לחפור לו, הוא שאל אותי מה המקום המועדף עליי בבצפר.
"אין לי מקום מועדף" אמרתי.
הוא הסתכל עליי במבט של ברור-משתגידי-אני *מאוד*-מאמין לך.
"מה?" שאלתי אותו כשראיתי את המבט שלו.
"זה המקום הזה, השקדייה הזאת נכון? זה המקום היחיד שלא הראת לי וגם הסתכלת לשם בשיעור. למה את מסתירה את זה? " הוא אמר והביט בי
"לא יודעת.. רוצה ללכת לשם?" לא היה לי כוח להסביר לו על זה שזה המקום הסודי שלי כבר שנתיים ושאני לא רוצה שיגלו אותו .
"אני אשמח" אמר , והלכנו לשם.
לאחר שבדקתי שאף אחד לא מבחין בנו, חמקתי אל מאחורי השיח, ומשכתי אחריי את רום. הוא נעמד והביט סביבו בהתפעלות. "וואוו!! לא פלא שאת אוהבת את המקום הזה! הוא מושלם!! " אמר וצחק. "מה את עושה כשאת כאן?"
"אממ.. חושבת , למרות שאני יכולה לחשוב בכל מקום ובכל מצב, אבל פה זה.. זה שונה.. אני באה לפה כבר שנתיים בהפסקות כי גם ככה אינלי מה לעשות בהן, " וכי אינלי חברות, אפילו לא אחת. אבל את זה לא אמרתי . אני לא רוצה שהוא ירחם עליי ויגיד 'בא'נה מי זאת הפריקית הזאת ' או משהו כזה.. הוא הנהן ונשמע הצלצול , והלכנו לכיתה. בדרך, בנות הסתכלו עליו במבט חושק, ואני חשבתי לעצמי 'למה הוא לא הלך בהפסקה לשחק כדורגל עם שאר הבנים? ולמה, אם היו לו כ"כ הרבה הזדמנויות , הוא לא אמר שהוא רוצה ללכת לשחק או משהו? הוא חושב שאני יפה? כי אני לא ממש ו – –
אה!! שחכתי לתאר את עצמי.. קוראים לי יולי כמו שהבנתם(תאמת זה יוליה אבל אף אחד לא מאוד לדעת את זה…), אני בלונדינית , שיער ארוך וגלי, עניים בצבע טורקיז , (אבל רואים יותר ירוק מאשר טורקיז..), גובה נורמאלי לגיל 17, (אה ואני בת 17.. חח) מחוטבת, ויש לי צלקת של האות y בצוואר כשקיבלתי כשנחתכתי מחוט תייל כשהייתי בת 11.
'מה הוא מוצא בי? אני אולי נראית טוב , אבל עד עכשיו לא היה לי חבר , אז זה אומר משהו לא? אולי אני דומה למישהי בבצפר הקודם שלו, ואני כמו ה'מחליפה' שלה, בשבילו? ' רום נגע לי ביד והחזיר אותי למציאות "מה קרה? את נורא שקטה.. עשיתי משהו רע?" הוא שאל בשקט.
"לא , מה פתאום" אמרתי והמורה קראה , שנייה לפני שנשמע הצלצול "אל תשכחו להגיש למחר עבודה על צייר מפורסם!!" אני ורום הלכנו ביחד הביתה והוא שאל אותי איפה אני גרה. אמרתי לו את הכתובת , והוא אמר השמחה "איזה קטע! אני גר מולכם!" חייכתי חיוך קטן. אני גרה בבניין של 6 קומות עם מעלית , והדירה שלנו בקומה השנייה. ורום גר ליידינו, והוא יוכל לשמוע את מה שקורה בבית . יותר נכון את מה שלא קורה בבית.. נכנסתי הביתה ולפני זה אמרתי לרום ביי. "שלום!!" קראתי את חלל הבית הריק. מיד הכלב שלי ,לאק, יצא מחדרי, וקפץ עליי. בדקתי חדר חדר , כדי לראות אם יש מישהו בבית , ונשכבתי על המיטה שבחדרי. שמתי לב פתאום שֶלאק לא ליידי וקראתי לו. הוא מיד הגיח מהחדר שמול חדרי , וקפץ על המיטה והתכרבל ליידי. החדר שמולי שייך לאחותי אנה , שלפני 5 שנים עזבה את הבית ומאז לא שמענו ממנה. אמא שבורה מזה. מאז היא לא חייכה, והקול שלה יבש וחלול, בלי שום רגש. את אבא לא ראיתי 3 שנים , ואני לא יודעת איפה הוא וגם לא איכפת לי. הוא מעולם לא התנהג כמו אבא. הפעלתי את הסטריאו ועצמתי עניים. הרגע המושלם הזה, של שלווה וניתוק, הופסק לאחר 15 דקות . כי דפקו בדלת. כיביתי את המוזיקה ומיהרתי אל הדלת . בפתח עמד רום. "מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו
"מבקר את השכנה שלי. אפשר להיכנס?" ענה וחייך
פתחתי את הדלת לרווחה , וסגרתי אותה לאחר שהוא נכנס, והובלתי אותו לחדר שלי. הוא סקר אותו כמו שהוא סקר את הכיתה .
"תרגיש בבית" אמרתי , והתיישבתי על הכיסא שליד השולחן כתיבה שלי. הוא התיישב על המיטה והביט בתמונה שלי ושל אנה , צוחקות , שהייתה תלויה מעל המיטה שלי. "יש לך אחים?" שאל אותי,
"כן. אחות אחת , אבל היא עזבה את הבית לפני 5 שנים" . אמרתי, והופתעתי מגילוי הלב שלי , ועוד בפניו.. "לך?"
"אח גדול בן 20" הוא ענה וחייך. פתאום נשמעה עוד דפיקה בדלת ואמרתי לרום שאני הולכת לפתוח. מי זה יכולי להיות בשעה כזאת? אמא אמורה להגיע עוד 3 שעות, אבא- אין סיכוי, אז המסקנה היחידה זה שאלה או תורמי עוגיות מהצופים, או מוכר פיצה שטעה בכתובת. פתחתי את הדלת וראיתי את אמא שעונה על הקיר. ענייה היו אדומות ,ומסביב ענייה היו עיגולים שחורים. זה היה מראה נורא. אבל אני כבר רגילה לזה. "שלום אמא" אמרתי לה, והיא רק נכנסה, זרקה את התיק על הספה, והכינה לעצמה כוס קפה. בלי שלום, ובלי הסברים על השעה המוקדמת שבה הגיעה. במקרים אחרים הייתי נעלבת. אבל כמו שאמרתי : אני רגילה לזה.