סיפורה של היילי III

המשך של הקודם, יש בו קישור לזה שלפניו:
https://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%99%D7%99%D7%9C%D7%99-ii.html#comments
תהנו!

כשהיילי מתעוררת כבר מאוחר. השעה עשר בבוקר והשרשרת שלה ואיתה המפתח נעלמו כלא היו. רק אז היא הבינה שהיא שוכבת במיטתה, מכתימה אותה בטיפות קטנות של דם.
"היילי?" נשמע קול מוכר שואל בלחש. הארי הקטן מביט בה בפחד ממקומו על הרצפה, יושב בסיכול רגליים. הוא לא נפגע. אביו אף פעם לא מכה אותו, רק זורק אליו מילים מרושעות אל אצבעותיו הארוכות, שכבת השומן הדקיקה שסביב בטנו והדמעות הקבועות בעיניו החומות.
"אני בסדר, מתוק," היא אומרת בעודה מתרוממת מהמיטה ומבינה שאלא אם מישהו הכפיל את אחיה הקטן בזמן שישנה היא ממש לא בסדר. "איך ליה?"
הארי משחק באצבעותיו וגורם לאגל זיעה להציץ על מצחה של היילי. הילד בן השש מצביע למעלה ולרגע היילי חוששת מהנורא מכול. ואז היא שומעת את שיעולה הלח של ליה הנמה במיטה מעליה ונושמת עמוק.
"למה דיוויד פגע בליה?" היא שואלת וקמה בזהירות ממיטתה, מגששת דרכה בין שתי המראות של העולם בחיפוש אחר הסולם אל המיטה העליונה.
"היא אמרה לגברת לו שהוא מרביץ לאמא אז הוא כעס," אמר הארי והביט מעט בחשש בהיילי חסרת שיווי המשקל.
"אוח," היא אומרת כשסוף כל סוף מצליחה לעלות את השלבים הראשונים וגופה הפצוע של היילי נגלה לעיניה, ידה מעוקמת, שיערה פרוע, דם זולג מפרצופה וכשהיילי מרימה קלות את החולצה מבטנה היא רואה כתם אדום וגדול עליו. "אנחנו צריכים לקחת את ליה לבית חולים," היא מסבירה להארי ומכריחה את העולם להתייצב ולו במעט.
"אב- דיוויד נעל את הדלת," הוא אומר, מתקן עצמו תוך כדי. הילד עשה מאמץ כביר כדי להפסיק לקרוא לאדם שהביא אותו לעולם אבא.
"נצא מהחלון," היא אומרת וכורכת את ידיה סביב גופה הצנום של ליה. למרות שאי שם בחודשים האחרונים מלאו לה אחת עשרה שנים, ליה מאז ומעולם הייתה נמוכת קומה וצנומה. בעדינות, ככל שהותיר לה מצבה, הורידה היילי את ליה מהמיטה העליונה והניחה אותה על התחתונה.
"תאסוף את המצעים, נכין מהם חבל," היא אומרת כאילו הדבר מובן מאליו, אולי בגלל שתכננה את זה כל כך הרבה פעמים.
הם אוספים את המצעים ופותחים את החלון הקטן שמאפשר להם בקושי להשתחל דרכו.
"לקחת עוד משהו?" לרגע השאלה נותרת תלוי באוויר, מפתח לשאלה האמיתית "האם הפעם נברח באמת? לתמיד?"
"לא, אין טעם. צריך להגיע לבית החולים."
ועשר דקות לאחר מכן, ליה קשורה בעזרת שני סדינים ומשולשלת מעליית הגג אל הרחוב כשבעקבותיה אחיה למחצה ואחותה במאסף.
"בוא נזוז," היא פוקדת ברגע שהגיעו למטה והיא מעמיסה את אחותה על כתפיה, מתעלמת מהכאב הנורא, מראייתה הכפולה ומכל הרע שבעולם ורצה בכל כוחה קדימה, לא מביטה לאחור.
המרחק בין ביתם לבית החולים הוא חמישה קילומטרים, משמעות הדבר היא שבמצבה האנוש היילי תוכל להביא את ליה לטיפול רק עוד שעתיים. אם כוחה לא יבגוד בה. במצב אחר אולי הייתה מנסה לטפל בה ולו במעט בעצמה אבל במצבה הנוכחי לא היה הרבה מה לעשות. רק לרוץ בכל הכוח ולהחזיק מעמד שלא ליפול ולשמוט את הילדה מידיה.
לאחר שעתיים ועשרים ושמונה דקות היילי סוף כל סוף מגיעה לבית החולים, עוברת מבעד לדלת האוטומטית וקורסת על הרצפה, נטולת כל כוח.