סיפורה של אהבה

"אל..", הוא לחש, "אל תעזבי אותי."
שכבנו במיטה, אני והוא, חבוקים. ערימה אחת של איברים סבוכים.
"אני חייבת, אני אחזור, זה רק שבוע".
ראשי מונח על חזהו השרירי, פעימות ליבו מהדהדות באוזני.
"אני אוהב אותך".
"אני יודעת", אמרתי באנחה.
"תגידי משהו", ביקש, אצבעותיו מלטפות את שיערי ברכות.
"אני אאחר את הטיסה".
קמתי. התלבשתי. הלכתי.

"אהובי", כתבתי.
"אני מצטערת.
אני מצטערת שאני גוססת.
אני מצטערת שאני צריכה לעזוב אותך בזמן שאני צריכה אותך יותר מכל.
אני מצטערת על הלב השבור.
לא רוצה להכריח אותך לראות אותי מתה.
את גופי קמל, את האור בעיניי כובה.
אני אנצור אותך לנצח, בכל מקום שבו אהיה.
הבטח לי שתמצא מישהי אחרת.
שתמצא אושר בחיקה של אשה שהיא לא אני.
שתאהב, שתפתח את ליבך לאהבה.
שתתחתן ותקנה לה בית עם גג רעפים אדומים וגינה כמו שתמיד חלמנו.
הבטח לי שתשכח אותי.
אוהבת עד האינסוף ומעבר לו, לעולמי עד.
ארוסתך".