סינרלה?! פרק 19

הרגשתי ידיים מושכות אותי לבמה, צרחות ומחיאות כפיים ובום אני על הבמה לא הבנתי איך.
העניים שלי קלטו את ליבי ומצחקקת ונתנאל עם חיוך משועשע על השפתיים. משהו דחף לידי מיקרופון, ראיתי את איתי מחייך אליי סופר עד שלוש ומוזיקה רגוע מתחילה להתנגן, איתי החל לשיר מחייך ומזיז את הידים בביטחון. ואז הגיע קטע שאני כנראה הייתי צריכה לשיר כי פתאום נהיה שקט. רק המוזיקה ממשיכה להתנגן. איתי הסתכל עליי, פתאום קלטתי שכולם מסתכלים עליי ושאני עושה פדיחות לעצמי. המוח שלי חשב: לרדת מהבמה לרוץ ולברוח ולעשות לעצמי פדיחות של החיים. במיוחד אצל מי שזיהה אותי מהבמה, או להתחיל לשיר כאילו כלום לא קרה.
אז בחרתי באפשרות השניה כי היום אני זורמת, והתחלתי לשיר בהתחלה גמגמתי, שרתי את הבית השני, והלהקה ניגנה שוב את הקטע שהפסדתי, ואז החל פזמון קצבי שאני ואיתי אמורים לשיר ביחד, שרתי ביחד עם איתי הוא קיפץ על הבמה ואני פתאום השתחררתי ושרתי כמו שאני יודעת וקפצתי ואיתי חייך אליי והתקרב יותר ויותר קרוב אלי, הלב שלי דפק נורא חזק חייכתי לאיתי בחזרה. והשיר נגמר.
איתי לקח כמה צעדים אחורה, נתתי את המקרופון לנגן הראשון שראיתי וירדתי מהבמה.

יום ראשון
"אני לא מדברת איתך יותר לעולם" אמרתי לליבי ודחפתי את ספר מתמטיקה לידיים של ליבי.
היא צחקקה "את חייבת להודות שזה היה רעיון גאוני"
עשיתי לה פרצוף מאיים "גאוני בתחת ליבי, את יודעת שאני לא סובלת לשיר ליד כולם"
"דווקא לי היה נראה שמאוד נהנת, במיוחד מהסולן המוכשר" עקצה אותי ליבי "שתדעי לך שחבל שנעלמת אחרי השיר איתי לא הפסיק לשאול איפה את"
"שקרנית" אמרתי והבלעתי חיוך "מה אמרת לו?"
"מה יש לי להגיד לו?" צחקקה "שאחרי 12 בלילה כל הסינדרלות נעלמות" היא החלה לצחוק
"יאווו ליביי את כזאת מצחיקה" אמרתי הייתי מרוגזת "זה מה שבאמת אמרת לו?"
היא עשתה פרצוף לא מובן "דיי את לא רצינית זה מה שאמרת לו?"
היא הינהנה וצחקקה "אני אקרע אותך ליבי" אמרתי והתחלתי לרדוף אחריה.
רצנו בכל המסדרון ליבי החלה לרוץ במדרגות רדפתי אחריה בכל הביצפר. פתאום היא נעצרה חצי מתנשפת וחצי צוחקת. קפצתי עליה והיא צעקה תוך כדי צחוק "רגע רגע זה לא פייר נגמר לי האויר"
"במלחמה כמו במלחמה אין פייר לא פייר" אמרתי התגלגנו על הריצפה משוכות אחת לשנייה את השיער.
"הופה קרב בנות" שמענו קול "נופר?"
הרמתי את הראש שלי ליבי החלה להתרומם ולעזור לי לעמוד נהייתח אדומה "היי" עניתי בלחש
איתי גיחך "אני רואה שאת נהנת"
"כן" לחשתי שוב הרגשתי כל כך אדומה!!!
"טוב שאני רואה אותך, אמא שלי בקשה להודיעה לך שלא תבואי היום כי היא יוצאת לחופשה"
"אה טוב" אמרתי השפלתי את מבטי.
"כאילו את יכולה לבוא, אבל לא לעבוד" הוא חייך.
"טוב" אמרתי שוב
"אז ביי" הוא אמר לאחר שתיקה קצרה שנדמתה נצח בהם הוא סוקר אותי מכף רגל ועד ראש ואז את ליבי ושוב אותי. מסתכל עלינו במבט מוזר והולך.
"ביי" אמרתי אחריו
"הוא כבר הלך מטומטמת" שמעתי את ליבי פתאום.
"את! אני עדיין חייבת לך, חכי חכי" אבל היא כבר רצה ואני אחריה

ליבי שלחה לי פתק בשיעור מדעים "נראה לי שאיתי רוצה שתבואי אליו היום" כתבה בו
"למה נראה לך?" החזרתי לה חיוך קל עלה על שפתיי
ליבי גילגלה עיניים "שמעת מה שהוא אמר לך, את יכולה לבוא, אבל לא לעבוד"
עכשיו אני גלגלתי עניים "הוא רק רצה להיות מנומס"
"ליבי נופר אתן רוצות לחלוק איתנו מה שאתן כותבות על הדף בינכן?" זאת היית המורה המטומטמת למתמטיקה
"לא המורה" אמרנו שתיינו ביחד.
"אולי עדיף שליבי ואור התחלפו במקומות שלהם להיום"
"לא המורה בבקשה" אמרה ליבי
"אור תחליף מקום עם ליבי"
ליבי עשתה לי פרצוף עצבני והחליפה מקומות עם אור.

בדיוק הכנתי שיעורים והפאלפון שלי צילצל, אוסנת, מה היא לא יצאה לחופשה. אני יהרוג את איתי אם הוא עבד עליי!
"הלו"
"היי נופרי, מה קורה?"
"בסדר, מה נשמע?" מוזר מעניין מה היא רוצה?
"הכל טוב, תגידי איתי אמר לך לא להגיע היום?" שאלה הקול שלה היה מוזר.
"כן, הוא אמר שיצאת לחופשה או משהו" אמרתי בקול תוהה
"כן משהו כזה, אוקי את יכולה לעשות לי טובה?"
"בטח מה שתרצי" מה כבר היא יכולה לבקש ממני ללכת לנקות לה את הבית זה במלאה מה שהתכוונתי לעשות היום ככה שאני לא אתרגז או משהו
"את עסוקה? כי רציתי לבקש ממך אם את יכולה ללכת לבדוק מה עם איתי, הוא פשוט לא מרגיש טוב ואין מי שיטפל בו, והוא לא עונה לי. הוא סובל ממגרנות, אני לא יודעת אם הוא אכל היום ו…"
דאגה של אוסנת, איתי הזה כזה מפונק! "תרגעי אוסנת אני אלך, וישר אני אתקשר אלייך להגיד לך מה איתו"
"יופי תודה מתוקה ידעתי שתסכמי אני אשלם לך"
"לא צריך זה בסדר"
"אוקי לפחות תקחי מונית אני אשלם"
"אוקי" כמה דאגה גחכתי איתי הולך לאכול אותה אני הולכת לרדת לו על הצורה
"תודה חמודה, ביי תתקשרי אליי ישר" גלגלתי את העניים
"אין בעיה ישר איך שאני מגיע, ביי"
הנחתי את הטלפון שלי על השולחן והלכתי להתלבש לבשתי ג'ינס בהיר חולצה פסים בצבע שחור מעל וסט שחור ונעלי אול סטאר אדומות.
לקחתי את הפלאפון כנראה שהשיחה עם אוסנת לא הסתיימה כי שמעתי את זה:
"אתה לא תיקח ממני את הבן שלי" אוסנת צרחה
"הוא לא הבן שלך, הוא בן שלי ושל אחותך" צעק בחזרה קול זר של גבר.
"להזכירך אתה זה שנטשת אותו אחרי התאונה, מה פתאום נזכרת להופיע?" שוב פעם אוסנת צורחת.
"את יודעת שהייתי שבור אז" פה כבר לא יכולתי ונתקתי את השיחה. לא האמנתי איתי מאומץ הוא הבן של אחות של אוסנת שמתה בתאונה ואבא שלו נטש אותו?! אלוהים אדירים!! מה אני עושה?!