סינדרלה

יושבת לבדה, תמיד עושה מה שרוצים, מה שברור מאליו. לא נתנו לה אופציה אחרת, היא צריכה ללמוד, כל הזמן. אסור לה להפסיק, אסור להתמהמה. ככה חינכו אותה, וזו שטיפת מוח. היא לא תשכח את היום ההוא כשהייתה ילדה קטנה, שבכתה כי לא קיבלה את היחס שרצתה, ואביה אמר לה "בכי לא פותר בעיות". מאז המשפט הזה נשמע המון פעמים באוזניה, וחלחל אל תוך גופה, אל מוחה. השתלט עליה, אף שהלב ידע שזה לא ככה, שיש דברים חשובים יותר.
היא הייתה הולכת בלי להסתכל, לא חושבת על מה היא מפסידה, פשוט עושה מה שביקשו ממנה כל הזמן. היא הייתה מוקפת באנשים, ובכל זאת כל כך לבד. היא הייתה נואשת, רוצה לצאת מהבועה שהייתה בה. היא חיכתה לנס, כי חשבה ששום דבר אחר לא יוכל לשנות את המצב.
היא הייתה תקועה שם בעולם שלה שהיה כל כך אכזר ולא אנושי. אף אחד לא הבין אותה. המשפחה שלה הייתה מודאגת לפעמים, אבל בכל זאת לא יכלו להיכנס לראש שלה. הם היו כועסים עליה הרבה, מנסים בכוונה להיטפל לדברים הרעים.
היא רצתה אהבה.
היה חסר לה כתף להישען עליה, פשוטו כמשמעו. היא הייתה צריכה מישהו שיראה שהיא מסוגלת ליותר. היא ניסה כל הזמן להיות בסדר עם כולם, שכולם יאהבו אותה ויראו את הטוב שבה, שיאהבו אותה בחזרה. כבר לא היה לה מה להעניק לאנשים, ובכל זאת היא לא וויתרה והמשיכה להלחם עד טיפת הדם האחרונה, עד שתמצא את מי שישים לב להשקעה שלה ויהיה מוכן להשקיע גם כדי לעזור לה לקום.
ועד עצם היום הזה היא ממשיכה להיאבק, ועצם העובדה שבכלל עדיין יש לה כוחות זה נס. היא מאמינה. מאמינה באהבה ממבט ראשון, מאמינה שלכל אדם יש לב שצריך רק לגלותו. היא מאמינה שהכל אפשרי, שהכל יתגשם, יקרה, הכל שאלה של מתי.
היא רוצה את זה כל כך, ומגיע לה.
והיא ממשיכה להיאבק, יושבת בחדרה המאובק, מנסה להתרחק מבעיות עם המשפחה כדי שגם זה לא יתפרק, נסה לא להיעלב מחברותיה שעוזבות אותה בכל פעם מחדש, מנסה להתעלם מהכאב ומהחורים בלב שגורמים לה כל אלו שהעניקה להם אהבה והם זלזלו בזה, לא ראו את היופי הפנימי שלה.
ובסוף היא תצליח, היא עוד תהייה כמו סינדרלה יום אחד, ואז היא תסתכל על העבר ולא תבין איך פתאום הכל השתנה.
ורק בשביל הרגע היחיד הזה שבו הלב שלה יחייך, היא עובדת קשה כל חייה, מחכה לו.