סינדרלה?! פרק 21

אני יודעת שעבר המון זמן מאז שהמשכתי את הסיפור הזה, ואני יודעת שרוב הרובם של הקוראים שלי כבר לא כאן, אבל בכל אופן בא לי להמשיך. אולי יהיו קוראים חדשים שיאהבו את הסיפור הזה.

פרק 21
פקחתי את עיני, הייתי בסלון של אוסנת וזוג ידים חיבקו אותי. הרגשתי טוב החלטתי לעצום עיניים ולחזור לישון. רגע זוג ידים מחבקות אותי? פקחתי את עיני שוב במהירות. הצצתי לאחור, אני ואיתי ישנו כפיות?! הוא חיכך את אפו בצווארי ומילמל בוקר טוב. זעתי באי נוחות בתוך חיבוקו וחיכתי שהוא יקלוט את המצב. הוא פקח את עייניים במהירות. בהתחלה מופתע, אחרי זה הוא חייך אליי הטמין את ראשו בין צווארי ומלמל "תחזרי לישון".
"יש לימודים" מלמלתי אליו בחזרה התחלתי לנסות להתרומם, "בחיי נופר, אל תשגעי נוח לי ככה"
הוא הידק אותי לגופו חזק יותר, הרגשתי שזוג שפתיים נצמדות לצווארי, איתי יצר שביל של נשיקות על צווארי. לא עמדתי בזה יותר השתחררתי מגופו, ליבי פועם במהירות. הוא צחק בקול. כנראה צחק עליי. יצאתי במהירות מביתו. לכאן אני לא חוזרת יותר.

שבוע מאוחר יותר.
ליבי חיבקה אותי וצרחה וקפצה "מה יש לך משוגעת?"היא המשיכה לקפץ "תנחשי לאן אנחנו נוסעות??" שאלה נלהבות. גלגלתי עיניים שוב פעם מסיבה? "לטיול השנתי" ליבי שונאת טיולים שנתיים. "המנהל קבע שהשמינסטים יוצאים איתנו, ומצוותים זוגות. שמיניסט ושישיסט והם צריכים להגיש ביחד עבודה על המקומות שהיינו בהם בטיול" היא המשיכה לצרוח ולקפץ.
נכנסו לכיתה המורה חזרה על הדברים של ליבי אך ללא צרחות וקיפוצים. ואז נכנסנו לכיתה של השמיניסטים. הלכתי באי רצון, כי בכל אופן כל זה כרוח בלראות את איתי. שיטט רק שהוא לא בחר אותי להיות הצוות שלו.
הכיתה של השמינסטים הייתה כיתה מרווחת יותר. והיה בה שתי מזגנים. לא יודעת למה שמתי לב לזה. כנראה בגלל המבטים שאיתי תקע בי. הרגשתי כל כך מבויישת. ליבי שברור שמה לב לזה שאלה אותי "מה קורה?" "ולמה איתי מסתכל עלייך ככה?" הסתכלתי עלייה במבט מיואש "נדבר על זה אחר כך ליב".
המורה החלה מקריאה את השמות של הצוותים, השמינסטים בחרו, למרות שחלקם הגדול לא מכיר אותנו. "נופר עם איתי" נשמע קולה של המורה. נאנחתי זה היה כזה ברור. ופעם הראשונה ואז שנכנסתי לחדר הסכמתי לעצמי להסתכל על איתי. גלגלתי אליו עיינים. הוא חייך. לא האמנתי שהוא ממשיך לעשות ממני צחוק.
"אני יודעת רובכם לא מכירים אחד את השני, לכן אני אתן לכם את סוף השיעור לטייל באזור הבית ספר. ולנסות להתחיל להכיר אחד את השני". אמרה המורה ואז נשמע בליל של קולות ותלמידים יוצאים מהדלת. נשארנו לבד אני ואיתי והמורה. "איתי לך תכיר את הבת זוג שלך" איתי גיחך ומילמל איזה משהו שלא שמעתי. המורה יצאה מהכיתה ממלמלת שהיא מקווה שתסתדרו.
איתי התקרב אליי והתחיל לומר משהו. אך אני קטעתי אותו "שלא תעיז לדבר אליי דברים שלא קשורים לעבודה הזאת" כבר לא ידעתי מה אני מרגישה אליו, מצד אחד אני רואה אותו ונהיה לי דפיקות לב מאיצות וכיף בלב והרגשה טובה מצד שני זה גורם לי להרגיש רע לדעת שהוא רק צוחק עליי. הוא גילגל עיניים ואמר "אבל זה לא יכול להתאפשר. אנחנו הולכים להיות צמודים אחד לשני שבוע הבא שלוש ימים". שבוע הבא? "זה שבוע הבא הטיול הזה?" שאלתי "כן, אנחנו נשב אחד ליד השני באוטובוס ונהיה בחדר ביחד. אנחנו צריכים להיות מבוגרים ולשים את העבר בצד. וחבל שכך. אבל דיי נופר" הוא אמר וחייך את החיוך המזמין שלו כזה שגורם ללב שלי לעשות סלטה. אבל לא הראתי לו את זה " למה בכלל בחרת אותי?" שאלתי אותו עם מבט כעוס. "כי כייף לי איתך" אמר והתחיל לצחוק צחוק מתגלגל. "אני לא מאמינה שאתה ממשיך לצחוק עליי" הטחתי בו ויצאתי מהכיתה טורקת את הדלת אחריי.