סינדרלה?! פרק 16

סוף סוף בבית, נעמדתי מול המראה שבחדרי בוחנת את פניי במראה מבטי החולמני הסגיר אותי הייתי מאוהבת.
הורדתי את הצעיף השחור מצווארי מעבירה במוחי את בעל הצעיף וחיוך קטן נוסף אל מבטי. קרבתי את הצעיף לאפי והתחלתי להרייח אותי מסניפה לקרבי את הריח הגברי מערובב ברחי שלי, איתי.
איתי שאני חושבת עליו עולה בי הרבה חום, וגם כעס אבל למה כעס?! למה אני כועסת במי שאני רוצה קרוב אליי. ואולי אני לא כועסת?!
אז למה אני מרגישה מועקה שאני חושבת עליו. כי נגיד השעה האחרונה בחברתו הייתה נפלאה אכלנו צחקנו הוא חיקה את המורה טובה לספרות. ואני התפוצצתי מצחוק.
אז למה בסוף הרגשתי רע?! למה אני כועסת שאני חושבת עליו?!
הורדתי את הג'קט מגופי, אפילו לא שאלתי מאיפה הוא השיג את הבגדים האילו חשבתי בזמן שהורדתי גם החולצה אני אשאל אותו מחר שאני יחזיר את הבגדים. ואולי עדיף שאני לא יחזיר לו את הבגדים אולי עדיף שאני ישלח משהוו?!?!? הרי אני סתם…. הרי אני סתם…
ואז קלטתי אני לא כועסת עליו, אני לא כועסת שאני חושבת עליו. הטעם הרע שאני תמיד מרגישה בפה שאני חושבת עליו הוא לא כעס, הוא אכזבה.
זה מאכז לדעת שכל האהבה וכל הרגשות וכל הדיגדוגים בבטן הם רק שלי, מאכזב לדעת שאת לא מספיק טובה כדי שמשהו כמו איתי התאהב בך.
נעמדתי מול המראה עכשיו הייתי רק בתחתונים וחזיה בחנתי את גופי, הוא היה נחמד הגוף הזה לא רזה לא שמן לא היה בו משהו מיוחד. עכשיו בחנתי את פניי עינים חומות רגילות, אף רגיל למראה, שפתיים רגילות הכל רגיל שום דבר מיוחד.
עכשיו איתי עלה בראשי השיער השטני הפרוע שלו, העינים בצבע זית השפתיים החושניות רציתי להצמיד אותם לשלי ולא להרפות הוו אלוקים.
לבשתי את הגופיית סבא שהיתה ארוכה יותר משורט הקצרים. אם איתי ואני נהיה זוג אז כל הזמן נריב.אנחנו ממש לא נתאים אמר המוח ללב. אך הלב התעקש ואמר לא משנה העיקר הוא היה שלי כזה הוא לבי עקשן.
נשכבתי במיטתי עצמתי את עיני ואט אט המחשבות הפכו להיות חלומות.
-יום למוחרת-
הכנסתי את השקית עם הבגדים של איתי לתיק. וחשבתי שנשאיר את הכל לגורל אם אני אתקל באיתי היום אז אני יתן לו את הבגדים אם לא אז אני יביא לו אותם בפעם הבאה שאני ילך לעבוד.
ליבי סימסה לי שהיא למטה ושאני ירד כי אנחנו כבר מאחרות.
ירדתי למטה במהירות וראיתי את ליבי לא ראיתי אותו מאז שנקעתי את הקרסול.
"בוקר טוב" היא אמרה בחיוך "מה קורה? איך את מרגישה?"
"מצויין!" חיכתי גם אני
"יופי כי חשבתי שסידרלה הפכה ליפיפייה הנרדמת" והחלה לצחוק
צחחקתי "מהה?"
"אתמול התקשרתי אלייך בלילה אבל לא ענית לי"
"אה זה! הייי אני חייבת לך מכות! אני בכלל לא רוצה לדבר איתך!" נזכרתי בטח היא ידעה שאוסנת היא אמא של איתי, והיא רוצה להתקרב למפגר הזה שמנגן עם איתי אז היא שלחה אותי לשם!!
"מה למה?? בגלל שקראתי לך סינדרלה?!" שאלה במבט מופתע.
"לא, בגלל שאוסנת זאת שסידרת לי לעבוד אצלה היא אולי אמא של איתי! ואל תגידי לי שלא ידעת,אני מכירה אותך ליבי"
"מה?!" אמרה כולה התרגשות "אוסנת היא אמא של איתי, אין סיכוי היא כל כך צעירה?! מה היא עשתה אותו בגיל 16?!?!?!?!?"
"ליבי תחסכי לי הצגות את הרי רוצה להתקרב למה שמו הזה חבר של איתי" אמרתי
"היי, אני באמת לא ידעתי" אמרה ועשתה פרצוף נעלב "לא שזה משנה כן כי את חולה עליי ואני חולה עלייך ונמשיך להיות חברות הכי טובות גם תחשבי שאני עשתי מה שאת חושבת שעשיתי. אבל למען הפרוטוקול אני אמרתי לך שאת יכולה לעבוד אצל אוסנת לפני שידענו שיש את אודישנים ללהקה ולפני שאני עברתי במוחי את חברי הלהקה והחלטתי שרון חמוד"
היא שמה את ידה על כתפי. היא צודקת.
"אה.. אה.. אין לך מה להגיד את רואה שאני צודקת" היא אמרה והניפה את ידה באויר לאות ניצחון
"יופי, פעם ראשונה שלא תחשבי שזה הולך להיות משהו קבוע" שתינו צחקנוו
הגענו בית ספר בצילצול רצנו לכיתה למזלנו המורה באה להיכנס לכיתה אבל הקפנו אותה והגענו לפנייה לאחר שניה של הסדרת נשימה מצידנו והתעקבות רגעית מצד המורה השיעור התחיל.
היום עבר בהצלתיים גם לא נפגשתי באיתי בכלל רק אוסנת סימסה לי אם יש סיכוי שאני יגיע ביום ראשון הבא עניתי בחיוב ואז נזכרתי מחר יום שבת- חופש.