סינדרלה?! פרק 13

"את תהיי בסדר" אמרה האחות בשקט "זה רק נקע בקרסול"
היא חבשה לי את הרגל בתחבושת אלסטית.
"את צריכה ללכת הביתה לנוח" הוסיפה ורשמה לי פתק שיחרור מהבית ספר.
יצאתי מהחדר בצליעה. מחפשת ספסל לשבת עליו, הרגל שלי כואבת ואני מאוהבת ככל הנראה בבנאדם הכי מעצבן, אין רק לי זה יכול קרות, אוףףףףף…
הסתכלתי לצדדים ביאוש.
ראיתי את איתי מרחוק, הלב שלי קפץ לרגע.
הוא היה מוקף בנות, אחת מהם ממש נמרחה עליו, היא צרחה וקפצה עליו בחיבוק.
עכשיו הוא הביט בי וחייך חיוך קטן ומתוק.מה שגרם ללב שלי לקפוץ עוד פעם אבל במקום לחייך אליו בחזרה תקעתי בו מבט נחרץ והפנתי את הראשי.
מה שגרם לו כנראה להתקדם לעברי כי דקה אחרי זה שמעתי אותו שאול "איך את מרגישה?" סובבתי את ראשי לכוונו לתוהה מה גרם לו לעזוב את עדת המעריצות שלו ולבוא לשאול בשלומי,
ליבי ניתר במקומו פעם שלישית להיום ( הלו לב אתה חייב להפסיק עם זה) לרגע שכחתי לענות לו "נופר?" שאל "את פה?"
" אמ.. כן.. אמ.." גמגתי הוא הסתכל עליי המבט מוזר " אז איך את מרגישה?"
" אה כן, עדיין כאב לי" אמרתי
"אה.." לפתע נהייתה שתיקה מביכה כזאת שבה כל אחד סקר את השני התעקבתי לרגע על העינים שלו,עיני הזית הירקות שלוו שגרמו לצמרמורת נעימה לעבור בגבי, הוא גם בהה בי, בטן חשב לעצמו שאני דלוקה עליו. לרגע אפילו עיננו נפגשו, מה שגרם לי להוריד את מבטי במבוכה הייתי בטוחה שעכשיו הוא הולך להתרברב עד כמה העינים שלו יפות, עד שאני לא יכולה להוריד מהם את העינים, אך במקום זאת הוא גירד את עורפו במבוכה ושאל
" אז למה את לא הולכת הביתה?"
"הו כן אני הולכת" אמרתי נעמדתי מה שגרם לזה שהתיישבתי בחזרה מחניקה צעקת כאב שהזכירה שאני עם נקע ברגל
הוא גיכך ואמר " או שלא, נראה לי את צריכה הסעה"
"אל תצחק עליי" אמרתי "אתה יודע מה עוף מפה אין לי כוח אלייך!!"
"ילדונת, בלעדיי אךת לא יכולה להסתדר!!" אמר
" אני יכולה להסתדר טוב מעוד גם בלעדייך!!!!!" צעקתי עליו, מה חושב לעצמו!!
"כן, ראינו איך!! פעם שעברה שניסת להסתדר בלעדיי את נקעת את הקרסול!" הוא התיישב על הספסל.
"חצוף!! אתה פשוט חצוף, באשמתך נפלתייי" אמרתי ברגע אחד שחכתי את כל הרגשות שלי עליו!
"אז מה תעשי?? תשבי פה עד מחר??" שאל
"לא, אני התקשר לליבי" אמרתי והתחלתי לחפש את הפלאפון שלי ואז נזכרתי שהוא בכיתה!
הוא חייך אליי ואמר "נו תתקשרי"
"הפלאפון שלי בכיתה"
הוא הוציא את הפלאפון שלו ושיחק בו מול העינים שלי
"תביאי את זה כבר" אמרתי מתוסכלת
"זה לא יעזור לך היא במילאה בשיעור" אמר סובבתי את ראשי ממנו במופגן.
"נו באמת, בואי אני יסיע אותך הביתה!" אמר "אני לא רוצה לריב"
"התיק שלי בכיתה" אמרתי לא מסתכלת עליו עדיין.
"אני ילך להביא אותו" הוא הניח את ידיו על כתפיי וסובב אותי אליו.
"בסדר?" הנהנתי בראשי, הוא התרומם ואמר "טוב אז אני תיכף בא, אל תעלמי לי" הוא נתן לי מכה גב והתחיל לצעוד בזמן שאני צועקת אחריו "אתה רוצה אולי גם לשבור לי את הגב??" הוא הסתובב אליי והוציא את הלשון.
הוא היה כל כך חמוד שעשה את זה כמו ילד קטן עם השיער פרוע על המצח…
איתי חזר תוך כמה דקות עם התיק הורוד שלי. רוטן "מה זה התיק הזה?"
"יש לך בעיה?" אמרתי
הוא התיישב בחזרה מניח את התיק על ברכיי.
"יאללה בואי נתחפף מהמקום הזה" אמר ונתן לי עוד מכה בגב.
"דיי באמת כואב לי" הוא גיחך
"את יכולה בכלל ללכת??"
"לא, אבל אתה תעזור לי" דחפתי לו את התיק לידים והתרוממתי הפנים שלי התעוותו בכאב.
" רגע… רגע.. חכי שניה" הוא טלה אך התיק שלי על הכתף שלו והרים אותי בזרועותיו ותאמינו לי הם היו חסונות!!
"מה אתה עושה?"
"לוקח אותך לאוטו"
"אני יכולה ללכת לבד"
"לא את לא יכולה ללכת על הרגל, ודיי נראה לי שיש לך שבר לא נקע!"
"חוצ'מזה אמא שלך לא לקחה לך את האוטו?"
"היא החזירה" אמר וחייך חיוך גדול, כבר היינו בחניה.
הוא הפסיק ללכת "מה למה הפסקת ללכת?" כרעכתי את ידי סביב צאוורי הוא הוריד את הראש וחייך חיוך נבוך הפנים שלו היו כ"כ קרובים לשלי רק עוד רגע… עוד רגע… ו..
הוא פתח את הדלת למוסטנג שחנה ליד הרכב של המנהל והכניס אותי למושב של ליד הנהג, הוא חגר אותי "לא כואב היד כואב הרגל אתה יודע"
הוא סגר את הדלת נכנס למושב נהג ונסע…