סינדרלה?! פרק 12

"טוב טוב, תוריד אותי" אמרתי הלב שלי דהר במהירות כזאת…
"לא, רק אם תבטיחי שתבואי איתי עכשיו לבית ספר בלי לעשות שטויות, או להתעצבן מכל דבר" אמר מחגך..
"אם לא תהיה מעצבן כזה, אז אני לא התעצבן" אמרתי כעוסה
"אני ממש לא מעצבן, את מתעצבנת מכל דבר"
"לא אתה מעצבן"
"לא את מתעצבנת מכל דבר"
"אתה רואה שאתה מעצבן, תפסיק להתווכח"
"את עקשנית"
"תוריד אותי"אמרתי
"רק אם תבטיחי שאת.." קטעתי אותו..
"מבטיחה רק תוריד אותי" אמרתי והתחלתי לבעוט בחזו עם הרגליים שלי, החזה שלו היה קשה ושרירי יכולתי לחוש את השרירים שלו דרך נעלי הבד שלי..
"טוב.. בסדר.. בסדר.." אמר והניח אותי בזהירות על המדרכה, הוא התסכל עליי בוחן..
"מה?" שאלתי.
הוא הרים את ידו לכיוון הראש שלי, מתוך אינסטינקט נרתעתי לאחור.
"אני לא ינשוך אותך" אמר וסידר לי את השיער, הלב שלי קפץ לשמיים רציתי שישאיר את ידו שם לעולמים.
אבל לא יכולתי להודות בזה אז אמרתי "אני יכולה להסתדר לבד"
"כן בטח.." התחיל לומר אבל אני קטעתי אותו
"סתום ת'פה, אין לי כוח לריב איתך, פשוט תחזיר אותי לבית ספר" הסתכלתי עליו, ופתאום רציתי לבכות אין לי מושג למה אבל רציתי לבכות.
הוא החוויר "בסדר אם זה מה שאת רוצה"
התחלנו ללכת בשתיקה, לא אמרנו מילה.. והתחושה של הרצון לבכות רק גברה.. הרגשתי איך העניים שלי מתחיל לעלות דמעות..
תנשמי עמוק, תבכי בבית, תנשמי עמוק.. לא לבכות, לפחות לא עכשיו..
מה יש לי למה אני רוצה לבכות?!?!
ואז זה הכה בי, הבנתי למה אני רוצה לבכות, ידעתי שאין סיכוי שהוא איי פעם התאהב בי, שום סיכויי שבעולם, הוא כזה חתיך ואני סתם רגילה. הוא כזה מוכשר וחכם ואני סתם אחת ששרה עם הגיטרה שלה. הוא כזה אהוב ומקובל ואני סתם אחת בין כולם שלא מכירים אותה..
באותו הרגע גם קלטתי כמה אני מאוהבת בו, למרות שלא הבנתי איך זה קרה הריי נפגשתי איתו רק כמה פעמיים וגם זה היה בפוקס.
הגענו לגינה איפה שהחומה הוא התחיל לטפס, הסתכלתי למעלה בחוסר אונים…
הוא הגיעה למעלה והושיט לי את ידו..
לרגע לא ידעתי מה לעשות לקחת את היד או לא, אבל בסוף לקחתי אותה כי לא הייתה לי ברירה אחרת לא הייתי יכולה לחזור לבית ספר..
הוא חייך שראה שלקחתי את היד, וככול שהייתי יותר קרובה למעלה ככה החיוך (ששכחתי לציין עד כמה הוא יפה) התרחב, החיוך שלו המס אותי ולא יכולתי שלא לחייך אליו בחזרה.
הגעתי לחצי מחומה והוא משך אותי ללמעלה, שהגעתי למלעה היינו סוג של מחובקים, הרגשתי את הידיים שלו על הגב שלי וזה העביר בי צמרמורת, רציתי שנשאר שם למעלה בלי לרדת לעולם.
"תתיישבי על החומה" אמר.. התיישבתי כבר הייתי יציבה בעצמי.
הוא קפץ למטה..
הסתכלתי עליו מלמעלה.. והפעם חשבתי לעצמי שהאדון הזה לא יחשוב שאני חייבת ממנו עזרה בכל דבר שזז.
אז עשיתי טעות נוראה..
קפצתי לבד, והפעם לא עליו, אז לא היה מה שירכך את הקפיצה.
" היי מה את עושה?" שמעתי אותו צועק..
שהגוף שלי נגעה באדמה הרגשתי מה זה כאב, כמו שלא הרגשתי בחיים.
"איה.. איה.. איה.." צעקתי
הוא רכן מעליי "ששש.. את רוצה שהתפסו אותנו"
"לא איכפת לי… כואבת לי הרגל" צעקתי והרגשתי רטוב על הפנים, בכיתי.
ראיתי את הפנים המודאגות שלו "תנסי לקום" אמר והתחיל להקים אותי
"עזוב אותי, כואב לי" אמרתי תוך כדיי בכי..
"נראה לי שאת צריכה ללכת לאחות"
"היא תתפוס אותנו ותלשין למנהל" נכון שאמרתי שלא איכפת לי אבל בכל זאת לא בא לי לקבל ריתוק אחרי הבית ספר במשך שלושה ימים.
"נשקר נגיד שאני מצאתי אותך אחרי שנפלת"
"ישאלו אותך מה אתה עושה מחוץ השיעור"
"לא משנה, בסוף יתנו לי ריתוק, אז מה זה משנה על מה?"
חייכתי אליו חיוך מעוות מהכאב..
הוא קלט שאני מחייכת וחייך חזרה ואז הרים בידיו ולקח אותי לאחות..