סינדרלה?! פרק שמיני

"נופר קומי…" נשמעה דפיקה על דלת חדרי, הנה זה מתחיל עוד יום חדש.
"קמה" אמרתי יודעת שזה יתן לי עוד רבע שעה של שקט… אבל אמא שלי נכנסה לחדר שלי פתחה את החלון ומשכה ממני את השמיכה בעודה אומרת "קומי נופרי את לא מאחרת היום, קומי"
"דיי תחזירי לי את השמיכה"
"קומי"
"אין לי כוח"
"קומי"
"בסדר, בסדר" התיישבתי במיטה "זהו קמתי"
"לא ממש לקום לשרותים, לצחצח שיניים , להתלבש" משכה אותי מהמיטה
"אוח.. אין לי כוח אני עייפה" עכשיו משכה אותי לדלת
"בסדר, בסדר, אני יודעת ללכת לבד" אמרתי
"כן את זה אני יודעת מאז שאת בערך בת שנה" אמרה מצחקקת
התארגנתי במהירות…… לבשתי חולצה בית ספר בצבע לבן וג'ינס עם מעיל דמויי עור בצבע קמל.
התאפרתי קלות טיפה מסקרה וסומק ליפלוס ורוד פיזרתי את השיער.
ירדתי למטבח.
לקחתי שוקו מהמקרר ואת הסנדוויץ' מהשולחן נתתי לאמא שלי נשיקה ויצאתי מהבית.
***********************************
"ליבי" צרחתי שראיתי אותה יושבת בספסל הקובע שלנו עם דון ידיד שלה מכיתה נמוכה.
רצתי אליה "מה קרה?"
שאלה שראתה שרצתי "בוקר טוב גם לך." אמרתי במקום לענות על השאלה
כלום לא קרה, אני סתם במצב רוח טוב" אמרתי "היי דון" הוספתי
הוא חייך אליי ואמר "בוקר טוב"
התיישבתי על הספסל ליד ליבי שאמרה "או סופסופ לשם שינוי יש לך מצב רוח טוב"
"כן, וכדאי לך להתנהג יפה, שלא יעבור לי המצב רוח"
היא צחקה ואמרה "אני ישתדל" ובזה תמה שחתינו כי היה צילצול.
נכנסנו לכיתה התיישבנו ביחד ואז נכנס בכבודו ובעצמו המורה אדון צ'נצ'י (שם קצת מוזר, אני יודעת- הוא רוסי)
"שקט, שקט, אני כאן מי שלא רואה אותי" כן בטח לידעתכם המורה צ'נצ'י לא הכי קטן בלשון ההמעטה
"שקט…" הוא המשיך
"נו איך הייתה העבודה??" שאלה ליבי
"נחמד, איך שהגעת היא עשתה לי מבחן שאני לא גנבת או שקרנית"
"חחחח, מתאים לאוסנת"
"אבל אחר כך ראיתי את איתי"
"מה שוב פעם?"
"ומה הוא אמר לך?" ופה גוללתי לפנייה את השיחה שלי עם איתי אתמול
"גברת נופר את רוצה לשתף אותנו במשהו?" שאל צ'נצ'י
"לא,המורה"
"אולי את רוצה לצאת מהכיתה"
אחמ… אחמ… אני אשמח אחמ…" אמרתי כאילו אני משתעלת
"מה אמרת?"
"שלא, אני לא רוצה לצאת מהכיתה"
"אני חושב שזה יעשה ל טוב לצאת לכמה דקות"
"אני לא צריכה לצאת"
"קומי וצאי עכשיו"
"לא"
"עד סוף השיעור"
"נו.. לא בבקשה"
"עוד פעם שתגידי לא ואת גם מרותקת, קומי וצאי"
"טוב, טוב, אני יוצאת"
****************************
ישבתי על הספסל מחכה לצילצול מביטה סביבי מביטה בשממה- אין אפ'חד בחצר אוףףףףףףףףףף
נכנסתי חזרה לבית ספר גם במסדרנות אין אפ'חד.
ואז נזכרתי בשמועה שאומרת שמאחורי הבית ספר יש חצר גדולה ששם כל המוסטולים יושבים ושלא כדי ללכת לשם בלילה, פתאום הסתקרנתי מאוד.
יצאתי חזרה לחצר, מנסה לראות איך אפשר להגיע לצד השני של בית הספר למאחור, התקרבתי לחומה הגבוה וקלטתי שאין סיכויי שאני עוברת אותו.
"צריכה עזרה?" אוח איתי
"תגיד אתה עוקב אחריי?"
"לא ממש" אמר והתחיל לטפס על החומה
"מה אתה עושה?"
"בורח, רוצה לבוא גם?" אמר צוחק "אה ילדה טובה ירושליים?" זה הרגיז אותי, עכשיו אני יוכיח לו שאני ממש לא ילדה טובה ירושליים, אבל לברוח עם המעצבן הזה???
"כן אני רוצה לבוא גם" הוא הסתכל עליי המום והושיט ליאת היד שלו טפסתי אותה מה שעביר לי רטט ביד וכמעט נפלתי אבל הוא טפס אותי ומשך ללמעלה- עכשיו הרגשתי שליבי החסיר פעימה, מה זה מה קורה לי?!
הוא קפץ למטה ואני התיישבתי על החומה מסתכלת ללמטה זה היה גבוה
"תקפצי נו…" אמר
"לא, אני מפחדת"
"נו.. באמת תקפצי אני יתפוס אותך"
"לא.. שתינו נפול"
"תפלי עליי" עכשיו הוא משך את הנעליים ששלי למטה (הוא כזה גבוהה.. והוא הגיע רק לנעליים שלי)
"מה את עושה?"
"מנסה להוריד אותך, פחדנית" אני לא פחדנית
"טוב אני קופצת" אמרתי ונשמתי נשימה עמוקה
"יופי"
"לא אני לא יכולה לעשות את זה"
"פחדנית" אמר עכשיו באמת קפצתי- עליו