סינדרלה?! פרק אחד עשרה

"תודה, אבל יכולתי להסתדר לבד" אמר, פערתי את עיני לרוחה, חצוף אחד מעצבן אחד, אידיוט אחד
"חח, אם לא הייתי פה אתה היית מסתובב עם גלידה על הפרצוף עד שהיינו בבית ספר" אמרתי יודעת שאני צודקת..
"אם לא היית פה אני הייתי אוכל את הגלידה שלי בנחת" התחכם
"אז אולי באמת כדיי שאני ילך" התעצבנתי איך בן אדם יכול להיות בשנייה אחת מסים ובשנייה אחרי זה הבן האדם הכי מעצבן בעולם?! איך??! משהו יסביר לי..
התחלתי ללכת לאותו כיוון עשיתי שתי פסיעות ואיתי אמר "נופר?"
המשכתי ללכת, עשיתי את עצמי כמי שלא שמעה "נופר" אמר הפעם יותר בקול והתחיל ללכת אחריי
"נופר" אוח אין הוא חופר..
"מה?!" אמרתי שאלתי
"אמ.. את עדיין בכיוון ההפוך"
"תודה באמת, אני לא צריכה את העזרה שלך!" אמרתי והתחלתי ללכת בכיוון ההפוך.
הוא גיחך "אה באמת, נראה אותך מגיעה לבית ספר בלי העזרה שלי" אמר.
"אתה תראה ועוד איך!" אמרתי והתקרבתי אליו
"אוקיי נחיה ונראה" אמר ותקרב אליי
"כו.." אמרתי הפרצוף שלו היה ממש קרוב אליי, בחנתי את העניים שלו הירוקות את הריסים הצפופות טבעתי בהם..
"כן.." אמר גם הוא אבל יותר בלחש. תפסתי את עצמי בידיים והתחלתי ללכת.
הוא בא אחריי מצחקק
"מה?"
"הסתכלת לי על העניים" נו איך אפשר שלו אידיוט.
"אני ממש לא הסתכלתי לך על העניים" הסמקתי כמו שלא הסמקתי בחיים של!
"כן את כן"
"לא אני לא"
"מה שתגידי אני יודע מה ראיתי"
"אני לא הסתכלתי לך בעניים" אמרתי מיואשת, אוף למה הוא כזה מעצבן..
"לא לא אני מבין את זה, זה לגיטימי להמשך לבחור שהוא יותר גדול ממך וגם חתיך, אני לגמריי מבין אותך" חצוף כזה.
"אני לא נמשכת לשחצנים" שאמרתי את זה נכנסנו לסימטה חשוכה
"נופר, לאן הבאת אותנו?" שאל
" אני ממש לא יודעת" אמרתי והסתכלתי עליו אבל עדיין המשכתי ללכת. אני ממש לא מתכוונת להעזר בו.
"בואי נחזור"
"לא רוצה אני לא נעזרת בך"
"נופר יכול להיות מסוכן פה"
"לא רוצה" הוא טפס לי ביד וניסה לגרור אותי ולא הסכמתי לזוז, הוא הרים אותי על הכתף שלו, והתחיל לחזור לבית ספר בדרך הנורמלית..