סימני דרך

צופר האוטו קטע את רצף הרחמים העצמים. הנהג פתח את החלון אבל רוני לא הצליחה להבין מה הוא אומר (היא טוענת שיש לה בעיות שמיעה לא מאובחנות). "מה אמרת?" היא קרבה לרכב הכחול. המבט הרך של הנהג הזכיר לה שכשהיא בוכה אפשר להבחין בזה גם שעתיים לאחר מכן (במהלך הטיול היא איבדה את המסלול ומצאה את עצמה בכפר ערבי והם היו מקסימים והציעו לה מים ואוכל וטרמפ והיא לא הצליחה להסביר להם איך עם כול הליברליות והחינוך הקיבוצי הפתוח והמקבל היא כול כך פחדה להיות שם לבד, בחורה, יהודיה, עם גופיה דקה וכתומה) "את רוצה טרמפ למעלה?" הנהג חייך בעליזות. כן, רוני חשבה, הרגלים שלי הורגות אותי, המוכר ממש לחץ שאני אקח את הנעליים האלה, דווקא רציתי את האפורות עם הסגול בצדדים, אמר שתוך יומיים מתרגלים וכבר שבוע ימים אני הולכת על שלפוחיות שגדלות מרגע לרגע, וגם אמרתי לעצמי שהגוף שלי יכול להגן על עצמו בלי קרם הגנה כיאילו לאדם הקדמון לא היה קרם הגנה אתה מבין והוא הסתדר אבל כול תנועה מזיזה את התיק שמתחכך בכתפיים ותראה כמה הם אדומות כן זה ממש שורף אל תיגע לפחות הייתי שמה חולצה מכסה כתפיים. "לא תודה" היא אמרה והנהג הינהן בהבנה ונופף לה לשלום. חמוד, רוני חשבה. נראה קצת מסטול. אתמול בלילה היא חלמה שעמית ישבה לידה והיה לה איפור ורוד ואישונים ורודים והגבות שלה היו צבועות בשחור והיא אמרה לה שאין לה בעיה עם אנשים שיוצאים מהצבא בגלל סיבה רפואית אבל היא שונאת משתמטים. הן חיכו בתור ארוך ולידם היה מסך גדול וכחול ועליו שמות של חיילים וכמה זמן הם נעדרים מהשירות הצבאי. ארבעה חודשים עברו מהשחרור שלה אבל משהו בתת מודע שלה עדיין לא מתנתק. אולי, היא חושבת לעצמה, זה היה קצת יותר טראומתי ממה שנתתי לעצמי להרגיש. היא דווקא מספרת בגאווה שהייתה בכלא שש למרות שבכליאה השנייה שלה היא בכלל הייתה בדיכאון. כלומר, בהתחלה היא שיחקה אותה, הפסיקה לתקשר עם הבנות, אכלה מעט, ישבה בצד בהפסקות (היא במילא שונאת שמעשנים לידה) ועצרה את הצחוק כשהבנות בחדר אמרו משהו מצחיק (ורוני חשבה שהן ממש פלופות בקטע טוב, בעיקר הצחיק אותה כשחן סיפרה על איה נאפה שהיא שכבה שם עם בחור בבריכה במלון כי "לא יכולנו לחכות עד שנגיע לחדר" ואז פתאום הבינה שהוא גוי ולא הפסיקה לבכות יומיים אח"כ). בעיקר היא אוהבת לשמוע שהיא לא נראת אחת שהייתה בכלא ואז היא תחייך ותשאל בעניין אמיתי "איך נראת אחת שהייתה בכלא?". פחות חנונית אמר לה הטבח בניצנים "בקטע טוב כן?". יובל בטח היה אומר שהיא דווקא נראת אחת שהייתה בכלא. משהו בעיינים. אף פעם לא חשבה שיש לה משהו מיוחד בעיינים. סתם עיינים חומות הייתה אומרת ליובל. והוא צחק, אמר שהיא צעירה (הוא תמיד מדבר במונחי צבא הצהוב הזה) והעיינים זה הרבה יותר מצבע. זה האופן בו הן חודרות אלייך, השילוב הזה בין התמימות שהיא כול כך זכה שהיא כמעט נראת ערמומית. את רוני זה הצחיק. אף פעם היא לא ידעה לקבל מחמאות. איך את עוד חושבת עליו, היא כועסת על עצמה. כיאילו לא עברו מיליון גלונים של מים בנהר מאז. ושני דגים מזדמנים. היה את תמיר שהיה איתה בשכבה אבל הם בקושי החליפו מילה במהלך התיכון. שניהם הגיעו לבד לפסטיבל במדבר וכול כך התרגשו שיש מישהו שהם מכירים ובלילה הראשון, בהשפעת קצת אלכוהול ואווירת אהבה חופשית הם מצאו את עצמם חוגגים את ההתרגשות באוהל הזוגי שלו. הדבר היחיד שהיה קשה זה לראות אותו למחרת בהרצאה על אכילה רגשית והוא יציג לה בגאווה, בהתעלמות מוחלטת מציבור האנשים את הסימנים שהשאירה עליו. רוני מובכת בקלות באור יום. היא מתיישבת ומוציאה את החבילת קרקרים מהתיק. היא כול כך שמחה שהיא קנתה את הקרקר בצל בסוף היא מתענגת. שעה לקח לה להחליט שומשום, בצל או עגבניות מיובשות. הוא אמר שהוא לא ידע שהיא אוהבת שמכאיבים לה. כיאילו לא שהם באמת מכירים, אבל הוא לא חשב שהיא כזאת. גם היא לא ידעה. היא רצתה עוד ועוד כיאילו הידיים שלו שננעצות בירך שלה, מושכות בשיער הארוך, לוחצות על נקודה בצלעות שגרמה לה להתפתל (אתה יודע אנטומיה לחשה לו) זה בכלל היא מענישה את עצמה, שוב, שוב מין ללא רגש. שזה ההפך ממה שהיה עם יובל-הרבה רגש ללא מין (מישהו בטוח צוחק עליה מלמעלה). ביום חמישי קריר אחד, שש שעות וחצי (רוני ספרה מהרגע שהיא הורידה את מגפי הבלאנסטון) הם היו על המיטה. רוני עוד הייתה מלאת אנדרנלין מהמקרה שהיה להם במשמרת, תאונת דרכים עם קינמטיקה "שמבטיחה שאתה לא תמצא מישהו עם דופק באוטו הזה". עם האבא הם דהרו במהירות שטרם ידעה על אספלט על כביש החוף ואת הילד הם פינו במסוק. "פאקינג מסוק" היא אמרה ליובל והוא התרגש בשבילה, בכנות. רוני שמטה את המעיל האדום על הרצפה ולא טרחה לסגור כפתור שבזמן משמרת ראוי שיהיה סגור. ככל שהשעות עברו ונהיה מאוחר זה התחיל לבעבע ברוני. יובל נשכב על המיטה והיא שמה את הראש על החזה (המאוד נוח) שלו, הוא התעסק בפלאפון. "אתה בכלל נמשך אלי?" היא התפוצצה. היא הייתה חייבת להקיא באופן לא רצוני את כול השעות האלו שהפכו לערימה ענקית של סיבות (אני שמנה, אני לא יפה, ליובל יש מישהי אחרת, יובל מפחד שתיקשרי אליו, הוא פוחד לגעת בך כי את בתולה, אתם נטו ידידים, יובל הומו בארון) למה הידיים שלו לא זזות לכיוונה. הדבר הראשון שהוא אמר על זה שזאת שאלה מוזרה ובאופן מוזר זה לא כול כך הכאיב לרוני כי בגוף שלה כול כך הרבה משיכה ליובל שאולי היא הייתה מספיקה בשביל שתיגע בו בלי שירצה בכלל אבל היא לא כזאת (היא חושבת) אז היא פשוט ישבה לצידו על המיטה עם המצעים הכחולים והמסודרים מידי, והקשיבה לו שדיבר על חוסר בחשק. היא שתתה בכמיהה מהבקבוק מים. איזה תענוג זה היה לספק את הצמא שלה, היא שיחררה את הבקבוק משפתיה באנחה. הנה, מספקת בעצמה את הצרכים שלה, אני לא צריכה גבר היא חשבה וחייכה. הרוח הייתה נעימה על גופה המיוזע. מחר אני אטפס על ההר שממול כמו גדולה, היא ניסתה להיזכר בשמו. היא התיישבה על הספסל וזרקה את התיק בהפגנתיות על הרצפה. "את מחר מטפסת על הר תבור?" היא שמעה קול גברי מאחוריה. "זה ההר שממול?" שאלה "אני עוד לא בטוחה… עוד לא פתחתי את המפה של השביל" היא אמרה בגימגום מחויך. הוא שלף את המפה ועמד לידה. רעמת תלתלים מרשימה עטפה את ראשו. "אפשר לשבת?"