סיגריה

אנחנו ישבנו שם, מעשנים סיגריה, בחמש לפנות בוקר.
"אתה יודע שאתה רק הורג את עצמך עם זה, נכון?", שאלת, בזמן ששאפת את הניקוטין הממכר אל תוך הריאות.
הטיתי את ראשי אל השמיים, בוהה בגוונים הזהובים של הזריחה, הרגשתי כה רגוע ושליו, "אז…?", צחקתי.
אני יודע שבכל מקרה, זה בכלל לא חשוב לאף אחד עד כמה אני אאבק, אגווע ברעב, אדמם ואפגע רק בשביל לנסות מחדש- עדיין אין כל סיכוי שאני אצא מהעולם הזה בחיים, בשום דרך שהיא. זה נחמד להאמין שאנו צעירים ויכולים לחיות לנצח, אבל זו בדיוק הנקודה, אנחנו לא מאמינים באמרה הדפוקה הזו באמת – אנחנו פשוט אוהבים את הצליל שלה.
אתה משכת בחוסר דעת בכתפיך, "אז אולי כדאי שתפסיק עם זה", ירית, וכשהתבוננתי בך יכולתי לראות אותך נלחם בחיוך המתגרה והצבוע הזה שלך, שאני כה אוהב.
גלגלתי את עיניי, ושחררתי סליל עשן ארוך ואפור אל האוויר הקריר, "אתה קודם", אתגרתי.
אתה הרמת את עיניך החומות אליי, ואני מהר הסטתי את המבט אל הקרקע הבוצית. זה כאילו… אני רוצה שתסתכל עליי, אני מוצא את עצמי מחכה למבט הזה בציפייה נואשת בכל רגע ביום, אבל החלק העצוב היא העובדה שבכל פעם שבה את עושה זאת, אני לא מסוגל להביט בך בחזרה. ואני שונא את עצמי על כך שאני כל כך פחדן.
"אנחנו צריכים להחזיר אותך הביתה, לפני שהוא יבחין שאתה נעדר", הזכרת לי, מתכוון לתירוץ העלוב שיש לי לאבא.
עצמתי את עיניי, מרגיש את הלב שלי מתכווץ מרוב תסכול. אני באמת ובתמים שונא את אבא שלי. ולא,זו לא אמירה שאמורה להמם, להפחיד או לבלבל אותי או כל אחד אחר. אני פשוט שונא אותו. הוא מונע ממני להיות… אני. או לפחות זה מה שהוא מנסה.
אבל אני אוהב את הילד הזה, עם העיניים החומות והטובות, ועם הצלקת על הלחי. אני אוהב את הילד הזה, עם המפרקים הפצועים הלבוש בבגדים השחורים באופן תמידי – גם אם האהבה הזו תהרוג אותי בסוף, זה לא חשוב. כי למעשה, כל מה שאנחנו אוהבים יהרוג אותנו בסוף. סיגריות, סמים, אלכוהול או הילד הזה עם העיניים החומות אשר מכור להרס עצמי – הם כולם יהרגו אותך בסופו של דבר.
ואם אני אמות, אני לא רוצה להתחרט על דבר שעשיתי עד כה. ואני יודע שלאהוב אותו, אינה טעות, להתעלם מכך יהיה הדבר השגוי ביותר שאני אעשה.
אתה אחזת בכף ידי ונשקת למפרקי ידיי לפני שקרבת אותי אליך, אוחז בעורף שלי, "אני אוהב אותך", אתה אמרת, בזמן שעשן מחניק נפלט מהפה שלך וצרב על פניי. אבל לא כפי שאותן המילים הללו הכאיבו ללב שלי, כי ידעתי שאני לא מסוגל להגיד אותן בחזרה.
ואני תוהה, אולי אני למעשה הרוצח כאן, והסיגריות הן המושיעות שלנו. כי רק כשאנו מעשנים אנחנו מדברים, מתנשקים ואוהבים. רק כשאנו אוחזים בסיגריה אנו מסוגלים להיות מי שאנחנו באמת, ללא כל מסכות או מבוכה. אך ברגע שבו אני מכבה את הסיגריה, אני מוצא את עצמי מתרחק ממך ומנפץ עוד פיסה בך.
עד הפעם הבאה.
עד שתברח ממני, ואני אתן לך ללכת.
או עד שתמצא אותי תלוי בחדרי, כותב מכתב זועם לאבי ומשאיר לך חפיסת סיגריות ארורה למזכרת.
אני לא יודע, ואני לא רוצה לחשוב עוד.