סטייק

היא שתתה כל הערב,
תלתה באוויר את כל הסיפורים שלהם כמו על חבל כביסה במרפסת,
ריב אחרי ריב, סיפור אחרי סיפור,
מנפנפת מול כולם בכביסה המלוכלכת שלהם.

הוא נבוך ופגוע, ולא אמר מילה מאז שהתחילה לשתות.
הוא חותך את הסטייק בכעס ושותק,
פורק את הכעסים שלו, דוקר את הבשר.
רק בנסיעה הביתה התחילה להבין מה סיפרה לכל החברים המשותפים שלהם,
איך פרסמה בקול רם כל ריב וחצי כעס שהיה לה עליו.

–
שניהם כבר שפוכים לגמרי.
הם נזרקים על המיטה,
הוא מתמקם בצד שלו, עוטף את עצמו כמו משה בתיבה.
היא מביטה בו בזמן שהוא בוהה בתקרה.
היא מלטפת אותו, אומרת לו שהיא אוהבת.
הוא לא עונה, רק מסתכל על המנורה.

"אמרתי לך שאני אוהבת אותך" היא חוזרת, משתדלת לחייך.
"אמרתי לך שאני לא סולח לך." הוא עונה בקרירות,
"אני לא ישן בסלון הלילה רק כדי לא להטריד את הילדים."
היא נוגעת בכתף שלו, הוא מזיז לה את היד, אבל בעדינות.
כשהוא תופס את היד שלה הוא לוחץ עליה לחיצה קטנה ומניח אותה בחזרה לידה,
כאילו אומר לה "תני לי זמן, בבקשה. אני צריך זמן", בלי מילים.

–
כשהוא מתעורר החדר ריק,
הוא לא ישן יותר מרבע שעה רצוף במהלך הלילה,
הבטן מתהפכת לו כמו מכונת כביסה, את כל הלילה העביר בהקאות.
גם היא לא ישנה דקה,
היא ביקשה לדאוג לו ולעזור לו, אבל הוא לא נתן לה להתקרב.

הוא מתקשר לשמואל ומבקש שיודיע שהוא חולה.
"מה כואב לך, כפרה?" שמואל שואל,
אפשר לשמוע את החיוך והמבט הדואג שלו דרך הטלפון.
"הבטן, אחי." הוא עונה לו,
"בלאגן בבטן מאתמול בלילה, הסטייק תמיד טעים במקום הזה אבל גרם לי לקלקול קיבה. אני לא חוזר על הטעות הזאת בחיים, שום סיכוי שאני חוזר למסעדה הזאת."
"שטויות!" שמואל צוחק, "אם טוב לך שם תמיד זאת לא סיבה לעזוב מקום קבוע. הם פישלו פעם אחת, תן להם עוד צ'אנס."

–
כשחזרה הביתה בערב מצאה בית מואר בנרות,
הוא חיכה לה ליד ארוחת ערב שבישל בשעתיים האחרונות.
"מה? אני.. למה זה כל זה?" שאלה בהיסוס.
"כי אני אידיוט," הוא אומר לה ומחייך,
"את כמו הסטייק שאכלתי אתמול, טעות אחת זאת לא סיבה לעזוב מקום קבוע."
"אתה באמת אידיוט!" היא צוחקת אליו,
"מי משווה בחורה צמחונית לסטייק?"