סוכן 007 – מורשה להרוג 3

נקודת מבט בריי

המשכנו לנעוץ מבטים אחד בשנייה.
אחרי הערה שלו על השם שלי , לא יכולתי להפסיק לחייך . בגלל זה גם לא שמתי לב שכבר נגמרה ההפסקה . ושבעצם הוא לא אמור להחזיק אותי כך . ביד . כמעט באלימות , ולגרור במהירות הולכת וגוברת אל עבר המגרש האחורי והשומם של בית הספר .

נקודת מבט זורה

עוד לפני שידעתי בחושים המחודדים של אמא שמשהו קרה , הגוף שלי כבר הרגיש את זה .
אין שום הסבר אחר למה הכף שערבבה את התבשיל לארוחת הצהריים נשמטה מידי , על הרצפה בקול מצלצל וצורם .
עוד לפני שהחיזיון הגיע לי למוח .
עוד לפני שיכולתי לראות איך הוא מסתכל עלייה בעיניו . עיניי הטרף שלו .
הרגשתי חולשה בברכיים . חיפשתי משהו להאחז בו . כיוון שלא היה פשוט צנחתי לרצפה .
בקושי נושמת , מביטה בעיניים אטומות ומפוחדות אל עבר מה שצופן העתיד הנורא לבת שלי .
לתינוקת שלי. לבריי .

נקודת מבט בריי .

ניתקתי את עייני מעיניו רק שהיינו על שביל לא מוכר .
מרחוק יכולתי לשמוע את ההמיה השקטה בכיתות הלימוד המרוחקות מאיתנו .
הצללים השחורים שייטו על פניו השחומות , מטילות עליהן צל של איום קל .
קול מפוחד צעק בקול אילם בראשי " תברחי !" התעלמתי .
רק עכשיו הבנתי איך הצלחתי להתנתק מעיניו השחורות , דבר של הצלחתי לעשות כל הדרך מהכיתה עד לכאן , לשביל המשונה הזה . הוא עצם אותן, את עיניו . למשך זמן ממושך .
מתיר לי אפשרות לברוח מכוחן המהפנט .
על פרצופו הייתה הבעה לא ברורה של כאב מהול בכעס נורא . אבל זה לא פגם ביופיו .
הבטתי בו זמן מה . המון זמן . רק מחכה שיפתח את עיניו , אולם שפתח אותן הצטמררתי באיימה .
הן היו לבנות . רק אישונים בלי צבע . עיניים של טורף .

פלאשבק

חושך . הצללים מרחפים על פנים שחומות . ישנות .
החדר שקט . אבל כמו צורח אימה . פחד . מוות .
בחריקה חלושה נפתחת הדלת , אבל החדר נותר כפי שהיה , חשוך . ריק ,
הוא נכנס , אדיר וגדול , אבל צעדיו שקטים . כמו לא נוגעים ברצפה .
רק עיניים חדות כשל נמר בלילה סוער יכולות להבחין בחיוך שעולה על שפתיו שהוא מביט בדמות הישנה הישן .
שם . בקצה של החדר . על מיטת משי רכה . אדומה . נער צעיר , כמעט ילד . מונח .
חיוכו נפער , גדל . כמו לוע לבן ,
חיוך איום ונורא של סיפוק .