סוכן 007 – מורשה להרוג 2

אתם יכולים לחשוב שאני רע . שאין לי לב ..
אבל בעצם גם אני לא ממש מבין איך נהייתי כזה , מכונה .
מכונה שמוכנה להשמיד , להרוס, לרצוח . בלי רחמים .
* * *
נקודת מבט פיטר

התקדמתי לעברה בצעדים קטנים , שקטים , דורך רק על כריות הרגליים , כמו טורף שאורב בשיחים . היא כמובן הבחינה בי , נעצה בי מבט .
זכרון עמום דמדם באחורי זכרוני מהעבר . התקופה שעוד הייתי אנושי .
זה קרה לי שהייתי בן 17 . הקללה .
מצחיק עד כמה חייך יכולים להשתנות באחת , בלי להתיר סימן .
להשאיר אותך בודד . נטוש , על דרך עזובה .
פולואיס פגש אותי שם . בעיירה קטנה בנורווגיה , עיר הולדתי . הוא הביט עמוק בעייני השקד שלי . וחייך לעצמו כאילו שמע בדיחה טובה .

אז לא הבנתי , אבל היום אני יודע שהוא פשוט מצא את מה שחיפש כל כך הרבה זמן . 150 שנה . אותי .
לא רציתי למות, אפילו שפולואיס הבטיח לי חיים של נצח , בלי פחד , בלי אחריות למעשי ,
לא רציתי . לא הסכמתי . אמרתי לא .
לפולואיס זה לא שינה כמובן . וא שינה אותי בכל זאת . מתעלם מתחינותיי הזועקות . הייתי אז אנושי , לא שטווה הרבה ,לא הייתה לי מילה .
הבטתי בברי , אותו טרף לו חיכיתי כל כך הרבה זמן , וזכרון של אהבה נושנה עמומה דימדם , מבקש , זועק לרוץ החוצה . השתקתי אותו שוב . הייתי רגיל . הייתה לי דרך עבודה קבועה :לא מסיר את עייני מהמטרה , ממשיך להתקדם בצעדים עיקביים . אבל מזהו השתנה , משום מה רציתי . נכון יותר , נואשתי , לשמוע את קולה , לראות את חיוכה מפציע בפנייה החיוורים חיוורים .

נקודת מבט בריי

וואו . פשוט ואוו .
הוא התקדם אלי . יפה יותר ויותר משנייה לשנייה , נועץ בי את עינייו השחורות , העמוקות .
משהו מסתורי היה במבטו , לא הצלחתי להבין מה . סוג של פחד , אבל אם זאת איום .
רעד הרעיד את גופי על הכיסא הצר . והלב שלי התחיל לגמגם .
הוא נעצר , במרחק של לא יותר משני מטר ממני , ואז עלו זיוות פיו מעלה . בהתחלה לא הבנתי שהוא מחייך . החיוך דילג על העיניי והגיע רק למצח , מותיק בו קמטים עדינים של צחוק . עיניו שחורות משחור המשיכו להתמקד בי . אטומות .
כשהבנתי מה הייתה הכוונה חייכתי חזרה . מתענגת על פניו המחיכים עכשיו . באמת .
הלב שלי פרפר עוד קצת בקירבי , התעלמתי ממנו . ללב שלי יש נטיות מטופשות .
בהיתי בו . זמן שלכל הדעות היה זמן אידיוטי לבהות בבנאדם שרק עכשיו פגשת . אבל לא היה לי אכפת . כיוון שגם הוא בהה בי .
משהו במבטו השחור היה נראה כאילו הוא מודד את מטרתו . תהיתי אם הוא שוב מאותם בנים המרגישים צורך להתחיל עם כולן , עד שפתח את פיו , אז כבר לא פיקפקתי יותר .
"פיטר" הציג את עצמו " אני לא רוצה להיות גס רוח , אבל ראיתי שאת יושבת פה לגמרי לבדך , וזה נראה לי ממש לא בסדר . ממש חוסר קבלת פנים הוגנת " אמר , ובקולו נשמע תיעוב מוזר. תיארתי לעצמי שהוא לא ממש מחבב את מארי , מוריס ושאר חבריי החדשים לכיתה .
הוא המשיך , הפעם בקול שקט ומנוער , כאילו שכח פרט חשוב בתוכנית .
"לא אמרת לי איך קוראים לך! אני מתבייש . בדרך כלל אין זו הדרך בה אני נוהג בנערות ."
סיגנון דיבורו מהמאה הקודמת הזכיר לי קצת את סגנון הדיבור של הוריי . כך שלא נבהלתי.
"בריי " אמרתי בשקט "בריי דמה"
והלב שלי פרפר שוב , שנעץ בי את עיניו השחורות . ממוקד יותר מתמיד .

נקודת מבט פיטר

כיוו שעקבתי אחריה בערך מאז שנולדה , לא הופתעתי בכלל לשמע שמה המוזר.
ידעתי את שמה . ידעתי גם איך תאמר אותו . באיזו הגייה . חזיתי את הרגע הזה , מזמן מזמן .רציתי לרכך אותה , למדתי אותה כמו שלומדים חומר למבחן , ושיננתי את שיחותנו הראשונות בראשי שוב ושוב . כמו טקסט.
אבל כאשר באתי לענות לה את תשובתי המסתורית . שהיתה כורכת אותה אחריי ,מהר יותר . חזק יותר , הצלחתי למלמל רק "שם יפה . שם שונה " . בכלל לא חלק מהתוכנית .
והיא חיכה , שוב .עם הגומות העמוקות .
בלי שליטה ולפני שהצלחתי לעצור אותו ., התפשט חום בתוכי . חום לא מוכר . ובלע אותי בתוכו .