סוד גורלי | פרק 2

סוף סוף הגענו לבית של סבא וסבתא וברור שברגע שיצאתי כמעט נפלתי ממתקפת חיבוקים ונשיקות מסבא,סבתא ובעיקר- מהכלב שלהם ספארקי, שהחליט שהפנים שלי צריכות מקלחת כנראה.
אחרי סבב החיבוקים והנשיקות ה73 סבא וסבתא סוף סוף הזמינו אותנו להיכנס הביתה, וסבתא קראה לי " אנג'י! בואי! אני רוצה להראות לך את השינוי שעשינו לך בחדר!"
"שינוי?! איזה שינוי?! סבתא, אני מקווה שזה לא משהו ילדותי אני כבר לא ילדה קטנה! " אמרתי לה בזמן שרצתי מהסלון.
"כן, כן! את כבר בת 16 ויש לך חבר והתנשקתם…" היא הסתכלה עליי ועשתה 'מבט זומם' עם הגבות.
"סבתא! אני אשמח אם לא נתעסק עכשיו בחיי האהבה שכבר אין לי!" האמת שאף פעם לא הייתה לי בעיה לדבר על זה עם סבתא שלי אבל לדבר על זה מול ההורים?! מ-ב-י-ך-!
"נפרדת מדייויד? מה קרה?! חשבתי שאת אוהבת אותו!" היא המשיכה בכל זאת..
"אהבתי! בעבר! וכל מה שיש לי להגיד על הנושא זה שהוא בן זו.."
"אווווקיי!! רוצה שנראה לך את השינויים שעשינו לך בחדר?" סבתא גרייס שינתה נושא במהירות והצילה אותי לפני שההורים שלי שמעו מה שהתכוונתי להגיד..
עלינו למעלה וברגע שפתחתי את הדלת כל מה שהצלחתי להגיד זה "וואו" – החדר נצבע בצבע טורקיז כחלחל כזה, כמו הים, המיטה הוחלפה במיטת מים, השידה הוחלפה בשידה לבנה עם קישוטים בצבע טורקיז, קיבלתי גם מחשב חדש, וטלוויזיית HD לבנה עם קישוט טורקיז בצד, והכי טוב, במרפסת יש לי ג'קוזי משלי!! – ובכללי, החדר עוצב בסגנון ימי כי סבא וסבתא יודעים כמה אני אוהבת את הים.
חיבקתי ונישקתי את סבא וסבתא ואמרתי להם תודה בערך 54 פעמים ולבסוף התחלתי לפרוק את המזוודות וראיתי את השמלה שסבתא שלי קנתה לי. חשבתי שסבתא שלי כל כך תצטער אם אני לא אלבש את השמלה שהיא קנתה לי, במיוחד אחרי שהם הוציאו עליי כל כך הרבה כסף בשיפוץ החדר, אז החלטתי ללבוש אותה היום ליריד.
ראיתי שהשעה כבר 18:35 אז התקלחתי, החלקתי את השיער, נעלתי נעלי עקב ולבשתי את השמלה הצהובה הזרחנית, והזכרתי לעצמי עוד פעם שאני לא מכירה שם אף אחד אז זה לא כזה נורא..
הגענו ליריד, והלכנו למסעדה וכשנכנסנו ראיתי שהמסעדה צבועה בחום שוקולדי, וישר נזכרתי בנער עם העיניים החומות והשיער השטני, וישר התנערתי ממחשבה זו, אני לא מכירה אותו ואני אפילו לא מאמינה באהבה במבט ראשון!
כשהמלצרית הגיעה, הזמנתי פסטה ואחרי שסיימנו לאכול יצאנו החוצה לצפות בקרנבל.
יחסית לעיירה כזאת קטנה הגיעו די הרבה אנשים וניסיתי לעקוב אחרי סבא שהוביל אבל לבסוף איבדתי אותם והחלטתי שכשאני ארצה לחזור לבית של סבא וסבתא, אני אלך ברגל כי זה רק במרחק של ארבע רחובות ואין לי בעיה ללכת על נעלי עקב, אבל בינתיים החלטתי להמשיך להסתובב ביריד.המשכתי ללכת ולהסתכל על הביתנים אבל הרגשתי שאנשים מסתכלים עליי, כנראה בגלל השמלה, וחשבתי שאני פשוט אצטרך להגיד לסבתא את האמת- השמלה.הזאת.נוראית. אנשים שדחפו קטעו את מחשבותיי, ניסיתי להסתובב ונתקעתי במישהו ונפלתי על הרצפה, והשמלה שסבתא קנתה לי התלכלכה.
"אוחח, עכשיו לא רק שסבתא תחשוב שאני לא אוהבת את השמלה, היא תחשוב שאני מזלזלת במה שהיא נותנת לי" רטנתי. נער ענה לי "הנה, תני לי לעזור לך.." הוא הושיט לי יד ועזר לי לקום, ניסיתי לנקות את השמלה והנער אמר "אני מאוד מצטער", "לא זאת אשמתי" אמרתי, " אני זאת שנתקלה בך, אני כזאת קלאמזית לפעמים", הנער צחק ולראשונה הרמתי את מבטי, ומצאתי את עצמי מול עיניים בצבע חום שוקולדי.