סודו של בית היתומים – פרק ראשון

אור שמש חודר דרך החלון על פניי, עניי לא מצליחות להיפתח.
עניי מתנגדות עד שהשעון המעורר החל להתנגן , "אנג'לי בוקר".
קיילי אמרה כמו תמיד היא קמה מוקדם לפניי כולם, "כן בוקר טוב" אמרתי ולבסוף קמתי.
קוראים לי אנג'לי זה כל מה שזכור לי כשמצאו אותי משוטטת ברחוב, הייתי בת 3 ילדה בלי הורים או זיכרון כל שהו.
אני בת 17 שער בלונדיני גלי עניים כחולות ועור בהיר, גובה 1.75 ומשקל 58.
אני חייה בבית יתומים עם השותפה שלי קיילי היא גם בלי הורים, הייתה לה תאונת דרכים כשהייתה קטנה והיחידה ששרדה.
קיילי בת 16 הילדה הכי יפה שפגשתי , השער שלה שטני ארוך חלק עור שזוף יפיפה ועניים ירוקות זהובות.
"את מוכנה?" קיילי צעקה מהחדר בזמן שהייתי באמבטיה מצחצחת שיניים.
"כן רק רגע" ירקתי את המשחה ושתפתי את הפה , יצאתי לעבר הארון התלבשתי בחולצה שחורה ג'ינס ארוך ומגפיים שחורות קצרות הכנתי תיק והלכתי לכיוון הדלת.
"מוכנה" צעקתי בחיוך, "גם אני בא רק ייקח את המקל" דרך הגב קיילי עיוורת העניים שלה נפגעו בתאונת הדרכים אבל היא תמיד שמחה ילדה טובה וציונים מצוינים.
"אני רעבה" אמרתי בדרך לחדר האוכל, הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת לכל הכיוונים.
"עוד מעט נגיעה לחדר אוכל ותוכלי כמה שאת רוצה" קיילי אמרה בצחקוק.
הגענו לחדר האוכל הוא לא היה גדול אבל גם לא קטן , שולחנות מסודרים בשורות כיסאות מסודרים וכל ילד תופס מקום המתאים לו.
אני וקיילי התיישבנו בצד של חדר האוכל בדרך כלל יושבים שם הילדים המבוגרים שבבית היתומים , אני וקיילי הבנות היחידות שמבוגרות ובנוסף שלושה בנים בגילינו והרוב קטנים.
התקרבה אלינו סשה אשתו של הבעלים של המקום, היא מהממת טובת לב ומסודרת יש לה שער שחור גלי עניים ירוקות בת 36.
בעל המקום קוראים לו רובי הוא בן 43 ,מבוגר לסשה? אולי אבל הם אוהבים את אחד השני , לעומת סשה הוא לא מסודר בכלל תמיד נופל או מפיל משהו אבל הוא בן אדם נחמד סך הכל.
"בוקר טוב בנות" סשה אמרה בחיוך כמו תמיד .
"בוקר טוב" החזרנו.
"אנג'לי אולי תקראי לזאק הוא שוב פעם מאחר" סשה בקשה מי מני.
"'אוקי" אמרתי וקמתי מהשולחן לכיוון המסדרון הכחול שנחשב של הבנים.
זאק הוא הנער הכי מבוגר בבית היתומים הוא בן 18 , הוא ננטש כשהייה בן 7 ומאז הוא לא מוכן ללכת לשום משפחה.
כל משפחה שלקחה אותו החזירה אותו תוך שבוע , טוב אף אחד לא מאשים אותו זה קשה ללכת למשפחה חדשה בידיעה שהאמיתית נטשה אותך.
"בוקר טוב אנג'לי" דילן וקודי אמרו וכל אחד מהם תפס אותי ביד והרימו אותי למעלה והורידו.
"משוגעים.. " זה היה מפחיד לרגע, "לכו לחדר אוכל" אמרתי להם.
"כן המפקד" הם אמרו ונעלמו מי שם בצחקוקים.
דילן וקודי הם תאומים בן 17 לומדים איתי באותה כיתה , שובבים רצח אבל תמיד במצב רוח נהדר ומצחיקים.
שנהם עם שער בלונד פרוע ועניים תכלת ירוק , אמם נפתרה כשהם היו בני שבע ולגבי אבא שלהם לא ידוע כלום ואין מידע על משפחתם.
הגעתי לדלת של החדר של זאק, הילד היחיד שיש לו חדר לבד .
דפקתי על הדלת אבל אין מענה.
פתחתי את הדלת ועשיתי צעד קטן לחדר , הבגדים מפוזרים על הרצפה סיגריות בכל מקום והחלון פתוח.
"שוב נעלמתה בערב וחזרתה באמצע הלילה?" שאלתי את עצמי בלחש.
התקרבתי למיטה של זאק כשרק רואים יד אחת בחוץ ושער שחור מציץ, "זאק תקום כולם כבר בחדר אוכל ויש בית ספר" אמרתי וקירבתי את היד שלי כדי להזיז אותו לראות עם הוא עוד חי.
לפני שהספקתי לגעת בו ידו תפסה בידי, עפתי קדימה והייתי בן זרועותיו של זאק לפני שידעתי מה קרה.
"זאק מה אתה עושה?" מה ניראה לו ועוד הוא בלי חולצה אפשר לשמוע את הלב שלו דופק.
"תני לישון" הוא אמר בקול עייף וניגב עיין אחת והסתכל עליי כשאור פוגע יש בעניו ואפשר לראות את הצבע האפור בעניו זוהר.
"צחצוח שיניים , להתלבש, אוכל ואז בית ספר" פקדתי עליו.
"אין לי כוח , פשוט בואי נישן" הוא אמר וחיבק אותי יותר חזק.
"זאק דיי" הפעם צעקתי.
"למה? היינו ישנים ככה תמיד" הוא אמר בקול רגוע.
כן זה נכון היינו בין הראשונים שהגיע לבית היתומים הזה, היינו ממש מחוברים בימים אלה אפילו הבטחנו הבטחה שנישאר תמיד יחד.
"טוב די זאק צריך לקום" אמרתי בקול ביישני מכל הסיטואציה.
"טוב קם" הוא שחרר אותי קם מהמיטה כשלבוש רק במכנס אפור והלך לכיוון האמבטיה וסגר את הדלת.
קמתי מהמיטה סגרתי את חלון , התחלתי לנקות את כל הסיגריות ולהרים בגדים מהרצפה.
"אוף פעם אחת לשם שינוי תנקה" אמרתי בלחש כאשר אני מרימה בגדים.
לפתע ראיתי ג'וק גדול על הקיר, וכמובן שלא יכולתי שלא לצרוח.
"מה קרה?" זאק יצא מהאמבטיה עם מברשת תקוע בשיניים.
לא דיברתי פשוט הצבעתי על הג'וק.
זאק לקח כפכף מהרצפה וזרק אותו על הג'וק.
"הוא מת?" שאלתי בשקט.
"ראית אותו נופל?" זאק שאל.
"לא" אמרי בפחד.
"אז לא" הוא אמר , לקח את הכפכף מהמקום בו נחת.
"הוא עלייך" זאק צעק וזרק משהו שחור לכיווני.
צעקתי כמו לא צעקתי בחיים וברחתי מהחדר בדמעות קטנות של פחד.
הגעתי לחדר אוכל וראיתי שכולם כבר התחילו לאכול , התיישבתי ליד קיילי.
"היי" אמרתי בביישנות אבל גם חצי בעצבים ופשוט התחלתי למלא את הפה מאוכל.
"ואו תרגעי ילדה" דילן אמר וצחק.
"משהו קרה? היית הרבה זמן שם למעלה" קיילי שאלה.
"לא כלום" אמרתי ונרגעתי.
אחרי חמש דקות הגיע זאק לחדר האכול, כשכבר חצי מחדר האוכל רק.
"זאק זאק תראה.." ילדים קפצו עליו , הילדים ממש אוהבים אותו כי הוא מאוד מתחבר לילדים ומבין אותם.
זאק התקרב לשולחן והתיישב במקומו הרגיל מי מולי , "סוף סוף הגעתה" דילן וקודי אמרו.
"כן , מצטער" זאק אמר והסתכל לכיוון שלי.
"טוב סיימתי לאכול את בא קיילי?" רציתי פשוט ללכת לבית הספר.
"כן" קיילי חייכה , היא קמה לקחה את המקל ,קמתי אייתה ולקחנו את התיקים.
לקחתי אותה ביד והלכנו לכיוון היציאה מחדר האוכל, וליציאה מי בית היתומים.
ירדנו מי המדרגות של בית היתומים, "טוב אז פה אנחנו נפרדות" אמרתי לקיילי.
קיילי הולכת לבית ספר קרוב לילדים עיוורים , אני דילן קודי וזאק לומדים בבית ספר רגיל.
"אוקי אז נתראה אחרי הלימודים" קיילי חייכה את החיוך המקסים שלה.
"את תסתדרי?" שאלתי אותה.
"ברור חוץ מי זה שלוש דקות ואני שם" היא אמרה בצחקוק.
"טוב נתראה ביי" אמרתי לה והלכתי לכיוון בית הספר , הסתובבתי לשנייה לראות שהיא מסתדרת וברור שהיא מסתדרת.
הסתובבתי בחזרה והמשכתי ללכת , הלוואי שהיינו לומדות יחד זה היה בטח ממש כיף.
"ניפגש בבית הספר" דילן וקודי צעקו כשנסעו על האופניים לכיוון בית הספר ומה שנותר לי לחייך ולנופף.
"רוצה טרמפ?" זאק שאל כשהוא הגיע עם האופניים שלו, וכמו תמיד עם סיגריה בפה.
'מה לעשות?'
'אבל הוא צחק עליי'
נשמתי נשימה עמוקה והלכתי לצד האחורי של האופנים בדממה, וזאק חייך.
הוא תמיד הייה עוזה זאת בילדות, אני צריכה כבר להיות מוכנה להתנהגות שלו.
"תחזיקי חזק" זאק אמר, שמתי את ידי על כתפיו של זאק.
"את כל כך רוצה ליפול מהאופניים?" זאק שאל אותי.
"לא עם תיסע נורמלי" אמרתי כועסת מאט.
זאק תפס בידי ושם אותם סביב מותנו , "עכשיו את לא תיפלי" זאק אמר והחל לנסוע.