סודות | 32

השעון המעורר בקע מהטלפון והעיר אותי. הייתי בטוחה שכיוונתי אותו לשמונה וחצי כדי להספיק להגיע בעשר לבית הספר, אבל משום מה הוא כוון לתשע וחצי. קפצתי מהמיטה מעל לגופו של דן שרטן ברגזנות מכל הרעש שהקמתי.
"שיט שיט שיט!" מלמלתי, מושכת ג'ינס מהכיסא. דן היה שרוע על בטנו החשופה וראשו שעון על אמותיו שהיו מונחות על הכרית. הוא סובב את ראשו בעצלתיים אלי ומצמץ בעיניו בעייפות. הן היו אדומות ונפוחות משינה. "מה קרה?" שאל בקול צרוד. בחיי, הקול הזה גרם לתחתית הבטן שלי להתחשמל.
ניסיתי להתפקס כדי להמשיך לנוע בחדר. "אני כל כך מאחרת." דחפתי את הרגליים שלי לסניקרס ויצאתי מהחדר אל השירותים. חזרתי כשהבחנתי שכל נעל הייתה בצבע אחר.
דן הביט בי מהמיטה וחייך חיוך ישנוני כשהחלפתי אחת מהנעליים לבת הזוג של הנעל השנייה. "אתה לא מאחר?" שאלתי כששרכתי את השרוכים בזריזות. הוא התרומם לאט לישיבה ושפשף עיניים בכף ידו. "כאילו שאכפת לי," ענה, הקול שלו הפך ליותר ערני והוא שלשל את רגליו הארוכות מהמיטה. הוא חיפש בעיני את החולצה שלו על המיטה. הרמתי אותה מהרצפה וזרקתי עליו. הוא משך אותה מעל הראש שלו ומתח אותה על פלג גופו העליון בעודו מדשדש לאט בצעדים מתנודדים אל הדלת. "תחכי לי, אני אלווה אותך לתחנה."
"רק תזדרז," אמרתי וסגרתי מאחוריי את דלת חדר האמבטיה. כשחזרתי אל החדר דן שוב ישב על המיטה, הפעם בבגדים ותיק בית הספר שלו מונח על הרצפה ליד רגליו. הוא החזיק בידו כתפיה אחת של התיק שלו והרים אותו באוויר כדי שאקח אותו ממנו. הוא עדיין נראה חצי ישן והשיער שלו היה פרוע וסבוך. העברתי בו את אצבעותיי בניסיון כושל לסדר אותו עד שהרגשתי את קצות אצבעותיו מלטפים בקלילות את המותן שלי וקפצתי במקומי, ממהרת להתרחק ממנו ומהאינטימיות המפתיעה על הבוקר.
"מה?" שאל.
"כלום. אני צריכה להגיע לתחנה."
שמענו את דלת הבית נסגרת כשירדנו במדרגות. הקומה הייתה ריקה וחטפתי בזריזות מהשיש את הכריך שאימא ארזה לי בבוקר. כשיצאנו החוצה, אורן ישב על אחד הכיסאות במרפסת שפונה לרחוב, קרא עיתון כלשהו ושתה קפה. דן, שהלך לפני, נעצר בפתאומיות מול השער. "אבא, של מי האוטו הזה?"
אורן חייך כממתיק סוד מאחורי ספל הקפה שלו. "לא יודע. תבדוק."
דן הביט בו מבולבל, ואז משהו ניצת בעיניו והוא יצא מהשער בסערה. הוא נצמד אל המכונית האפורה הכהה שחנתה מול השער, בודק את תכולתה דרך החלונות הכהים ואז ניסה לפתוח את דלת הנהג. היא נפתחה ודן שלף מעטפה שהונחה על המושב. הוא סובב אותה והציץ פנימה. על גב המעטפה נכתב שמו בכתב יד. הוא שלף בין שתי אצבעותיו הארוכות צרור מפתחות קטן.
"אתה קנית לי מכונית???" שאג אל אורן, שנעמד מאחוריי. הצצתי עליו כשחיוכו קרן על פניו.
דן פער את פיו בחיוך רחב ומופתע וסיבך את אצבעותיו בשיערו, מושך את תלתליו אחורנית. "אני לא מאמין!" דן עט על אביו, ממש זינק עליו וליפף את ידיו ורגליו סביבו. "אני לא מאמין!"
אורן חיבק את גבו של דן כדי לייצב את עצמו כשדן תלוי עליו עם כל כובד משקלו. "הגיע לך. הרווחת את זה ביושר."
דן הדביק נשיקה חטופה על הלחי של אורן וירד ממנו בקפיצה. אני לא זוכרת מתי ראיתי את דן שמח כל כך.
הוא משך אותי בידי אל דלת הנוסע ופתח אותה עבורי. "בבקשה," אמר והמתין בדלת פתוחה עד שאתיישב במקום. לאחר מכן הוא מיהר אל מושב הנהג והשתחל אל המכונית. המושבים הרכים הדיפו ריח חדש והכל היה מבריק ונקי. אורן רכן אל הדלת. "הקוד הוא *5634," אמר והניח את ידו על הדלת. דן לחץ על לחצני המספרים באצבע רועדת ואז סובב את המפתח. המכונית התנערה לחיים בקול גרגור המנוע.
"מתי הספקת לקנות אותה?" שאל דן בזמן שחגר את חגורת הבטיחות. אורן משך בכתפו. "אחרי שחזרנו מאילת. ראיתי איך היית מבואס אחרי שאימא שלך מכרה לך את המכונית הקודמת, והשגת ציונים יפים לאחרונה וניצחתם במשחק – אז הגיע לך פרס. אספתי אותה מסוכנות הרכב היום, מוקדם בבוקר."
החיוך של דן לא נמחק מפניו. "תודה."
אורן פרע בידו את השיער של דן והתרומם. "אין בעד מה, מתוק."
אורן סגר את הדלת ונופף לנו כשדן החל לנסוע על הכביש.
"אני מרגיש כאילו שנים לא נהגתי," אמר והחזיק בחוזקה את ההגה. הנחתי את ידי על זרועו. "תתחדש."
הוא פזל אלי כשהחל להאיץ את המהירות. "תדמייני מה נוכל לעשות באוטו הזה, עם החלונות הכהים האלה."
"דן!"
הוא צחק צחוק מתגלגל שגרם לי לחייך. "עכשיו לא תצטרכי לדאוג אם תאחרי בבוקר או תפספסי את האוטובוס. הנהג הפרטי שלך חזר לתפקידו."
"זה נשמע לי מצוין," אמרתי ומתחתי את רגליי קדימה. כעת הוא נראה הרבה יותר ערני מלפני עשר דקות. הוא היה כולו נלהב ונראה מוקסם ומופתע.
הוא הוריד אותי לצד המדרכה מול שער בית הספר. נשקתי לשפתיו והוא השאיר אותן קרובות לשלי כשדיבר. "אולי נצא לחנוך אותה בערב?" הרמתי אליו מבט והוא קרץ. "הפעם לא נספר לגברי."
צחקתי. הוא גיחך במעין נשיפת אוויר שרטטה על שפתיי. הצמדתי אותן אחת לשנייה כשליחחתי אותן בלשוני. "נשמע טוב."
"אז קבענו." הוא נישק אותי שוב, כשידו אוחזת את סנטרי ומושכת את פני אליו. התנתקתי ממנו ויצאתי החוצה. בחנתי במבטי את המכונית. "היא יפהפייה," אמרתי לפני שסגרתי את הדלת, וראיתי את פניו קורנות שוב.
צעדתי בצעדים מהירים אל הכיתה, מציצה כל רגע בטלפון הנייד שלי. פתאום יד תפסה את אמתי וריתקה אותי למקומי. הרמתי מבט מבוהל אל התופס והבטתי בגברי שעיניו נעצו בי מבט רציני. משכתי את ידי ממנו והמשכתי ללכת. הוא השיג אותי ותפס אותי שוב. "תחכי רגע."
"אני ממש לא רוצה לדבר איתך עכשיו," אמרתי וניסיתי להתקדם. הוא חסם את דרכי בגופו ואחז במפרקי ידיי. "תעצרי שניה."
"אני מאחרת!" צעקתי. הצלצול בדיוק נשמע וטרטר בין כתלי בית הספר. הוא משך בכתפו וגרר אותי בכוח מחוץ לשכבה. "מה אתה עושה? אתה תגרום לי לאחר!"
"אנחנו צריכים לדבר," הפטיר וגרר אותי אל תוך כיתה ריקה. זו הייתה כיתת תגבור קטנה עם שמונה שולחנות שמוסדרים בשני טורים קטנים ובראשם שולחן מורה רחב. גברי נכנס אחריי במהירות לכיתה וסגר את הדלת, כשהוא אוחז בידית בחוזקה כדי למנוע מהדלת להיפתח.
"תגיד לי אתה משוגע? אתה חוטף אותי??"
הוא גלגל עיניים. "תירגעי, בסדר?"
"לא, לא בסדר!" משכתי את שיערי אחורה מפניי. "יש לי שיעור עם לאה, אתה יודע מה היא תעשה לי אם אאחר?!"
"יש דברים יותר חשובים משיעור ספרות," ענה. הטלפון שלי רטט כשהתקבלה הודעה. טליה שאלה איפה אני.
"אני לא מעוניינת לדבר איתך," אמרתי ונצמדתי אליו כדי להגיע אל הידית. לא משנה כמה לחצתי את ידו, הידית לא זזה מילימטר והוא נשאר איתן, מגן על הדלת. "אתה התנהגת כמו חתיכת אידיוט. למה אתה מתנהג ככה?"
"זה בדיוק מה שאני מנסה להסביר!" הוא רעם, ואני צעדתי צעד עקשן אחד לאחור. שילבתי ידיים על החזה כשלחייו הפכו אדומות. האדום הזה שהציף את פניו נראה מגוחך עם השיער הג'ינג'י שלו, ולא יכולתי להבין למה בעבר חשבתי שזה נראה חמוד.
"אז תדבר כבר!" סידרתי את שתי הכתפיות על כתפיי.
הוא בלע רוק וגרונו התכווץ לפני שדיבר. "אני רק מנסה לשמור עליך שלא תפגעי."
"להיפגע ממה בדיוק?"
"מדן."
גלגלתי עיניים ונחרתי בבוז.
"לא, תקשיבי. דן הוא חבר שלי מהכדורסל כבר כמה שנים טובות, הוא אחלה של גבר והכל טוב ויפה. אבל כשזה מגיע לקטעים בינו לבין בחורות, המצב לא ככה."
חשקתי שיניים ותקעתי מבט דרך אחד החלונות על המדשאה של בית הספר. גברי ניצל את שתיקתי כדי להמשיך לדבר. "בקבוצה יש לו שם של אחד שמשחק בבנות."
"מה אתה אומר…"
"מה שאת שומעת."
"הוא דווקא נשמע לי רציני לגמרי," אמרתי והבטתי בו. "הוא סיפר לי שהיו לו רק שלוש חברות רציניות. עם כל אחת מהן הוא היה די הרבה זמן."
"שלוש חברות רציניות, ועוד הרבה בנות אחרות," אמר. "את יודעת למה הוא והחברה הראשונה שלו נפרדו? הוא רצה לשכב איתה והיא לא רצתה, אז הוא זרק אותה. זה היה סיפור ידוע בקבוצה. את יודעת למה החברה השנייה שלו נפרדה ממנו? כי הוא בגד בה." הלב שלי הפסיק לפעום. ניסיתי לשמור על הבעה קרה ואדישה. "מאיפה אתה יודע את זה בכלל?"
"החברה שלו היא האחות של ידידה של בן דוד שלי. חוץ מזה, כולם בקבוצה יודעים מי הייתה השרלילה ההיא. זאת האחרונה שלו. נו… איך קוראים לסתומה הזאת?"
פערתי את עיניי. "דינה?"
"כן! דינה. ראיתי אותה בכמה משחקים."
שרף לי הגרון. הוא בער. הגרון שלי בער, הבטן שלי בערה, העצמות שלי נמסו.
הנדתי בראשי. "אני לא מאמינה לך. הוא לא היה עושה לי את זה." גברי זקף גבה אחת בתנועה מתנשאת שגרמה לי לרצות להעיף לו סטירה מצלצלת לפרצוף. "כן?"
"כן! הוא לא היה לוחץ עלי לשכב איתו, והוא לא היה בוגד בי, והוא לא היה מתנהג אלי לא יפה. למה כואב לך לקלוט את זה?" התנשפתי במהירות.
"חוץ מזה," הוספתי, "זה לא נותן לך לגיטימציה להתנהג כמו חרא. ההתנהגות המסריחה שלך הרסה לי את הערב אתמול."
"הוא לא טוב בשבילך," אמר בשיניים חשוקות.
"יש לי הפתעה בשבילך גברי. אתה לא אבא שלי, ולא האח הגדול שלי, ולא שומר הראש שלי. אז אל תנסה להגן עלי, אל תגיד לי מה טוב או לא טוב בשבילי, ותצא לי מהוריד."
"מה אתם בכלל?" הוא שאל והשאיר אותי חסרת מילים. "מה?"
"שאלתי מה אתם. אתם ביחד? אתם הגדרתם את עצמכם כזוג? אתם סתם משתובבים? בואי, תעני לי. תבהירי לי את המצב."
"זה כל כך לא עניינך, גברי."
"אוהו, זה ועוד איך כן."
"איך לעזאזל זה קשור אליך?"
"את פשוט לא מבינה!"
"מה אני לא מבינה, גברי?! מה יש לך? אתה מקנא בו? זה העניין?"
הוא הביט בי בעיניים קרועות. האודם התפשט מלחייו אל מצחו וצווארו. "מה?"
"מה 'מה'? מה הבעיה שלך, אתה מקנא בו? אתה מקנא שאני מתייחסת אליו, אתה מקנא שאני איתו, מה הסיפור שלך?"
"למה שאני אקנא בו בכלל?" הוא ירק. הרגשתי איך אני נשטפת מבפנים מבושה. "לא יודעת!"
"את חושבת שאני מקנא בו?" שאל. "למה, כי הוא איתך? נטע, אנחנו היינו ביחד לפני שנתיים, וזהו. זה נגמר. אני לא רוצה אותך. את כלום בשבילי."
גוש גדול נתקע בגרוני והשתנקתי. הגבות שלו שהיו מכווצות מעל העיניים נרפו לאט כשהבין מה אמר. הוא עשה צעד אחד לכיווני וידו מושטת אלי. "אני – "
"לא. די."
"לא התכוונתי לזה ככה…"
"זה לא מעניין אותי יותר," אמרתי ומשכתי כתף אחת. הבטנו זה בזו עוד דקה עד שהשפלתי מבט ואחזתי בחוזקה בכתפייה של התיק שלי.
"נטע, אני – "
"תשתוק. פשוט תשתוק, גברי."
הוא אגרף את כפות ידיו כשלטשתי בו מבט אחרון לפני שהסתובבתי וטרקתי את דלת הכיתה מאחוריי. צעדתי בצעדים מהירים ונוקשים אל עבר הכיתה שלי. קולה הצורם של לאה נשמע היטב גם מבעד לקיר ולדלת והתכווצתי כשהנחתי את ידי על הידית. פתחתי את הדלת לאט, חוששת, והמתנתי בשקט עד שהיא הבחינה בי. קלטתי את טליה מזדקפת במקומה בקצה הכיתה. לאה עצרה את שטף הדיבור שלה והביטה בי במרירות. "שלום לך."
הצמדתי את שפתיי לקו דק.
"את יודעת מה השעה?"
"אני, אני מצטערת – "
היא ניגשה אל יומן הכיתה שהיה פתוח על שולחנה והציצה בו. "זה האיחור הרביעי שלך. תחכי לי ליד המזכירות." סגרתי את הדלת בכניעה והסתובבתי לחזור על עקבותיי, מנסה בכל כוחי לא לצרוח.