סודות | 1

"אז תבואי בערב?"
"בפעם המיליון ואחת, לא," נאנחתי אל הטלפון והנחתי את המזלג האחרון על שולחן האוכל.
"אבל למה?"
"ככה."
"אצלך אין דבר כזה 'ככה'."
"יש. כשאתה לא זוכר שכבר אמרתי לך למה, ואין לי כוח לומר לך שוב ושוב ושוב, אז יש."
"נטע, תסיימי את השיחה!" צעקה אמא מהקומה השנייה. הרחקתי את הטלפון ממני. "עוד מעט אמא!"
"לא עוד מעט, עכשיו! הם עוד שניה פה!"
"מה, מה אמא שלך רוצה?" שאל גברי.
הצמדתי את הטלפון אל האוזן. "היא היסטרית כי החבר שלה בא היום לארוחת ערב," אמרתי, מסדרת תוך כדי את הכוסות על השולחן.
"אני רואה שאמא שלך עוד בכושר."
"אוי, תסתום כבר יא מגעיל," חייכתי אל הטלפון. הוא צחק מעבר לקו.
"הוא חתיך?" שאל.
"מה אכפת לך?"
"רק רציתי לבדוק אם אמא שלך עוד דורשת אותם אתלטיים, נאים ושנונים, בעלי חוש הומור, הון בבנק ומסוקסים," אמר ושמעתי את חיוכו בקולו.
"לא, אני לא יודעת אם הוא חתיך. או עשיר. או שנון או מסוקס. זאת הפעם הראשונה שאני ממש אראה אותו."
"את לחוצה?"
הבטתי אל השעון הגדול שתלוי על הקיר במטבח. השעה כבר הייתה חמישה לשמונה, והם צריכים להגיע בכל רגע. חשבתי קצת.
"לא, לא ממש. טוב, אולי קצת. אבל טיפה!"
"את חושבת שהם רציניים?"
"ביחד? כן. אחרת היא לא הייתה מזמינה אותו לכאן," אמרתי ושלחתי מבט אל אחותי הקטנה שישבה בכורסה בסלון וצפתה בטלויזיה. "כשאנחנו בבית, לפחות."
"לכי תדעי כמה פעמים הוא כבר היה אצלכם," אמר גברי. "כשאתן אצל אבא שלך. ואז כ-ל ה-ב-י-ת ל-ר-ש-ו-ת-ם," אמר, מושך את המילים.
"אל תהיה בן זונה!" אמרתי, והטלפון נמשך בידי בהפתעה. אמא אחזה בו והצמידה אותו אל אוזנה. "מה קורה גברי? כן, טוב, היא צריכה לסיים עכשיו. שבת שלום, נשיקות לאמא!"
היא נתקה ואז הביטה עלי. "ואת, תתחילי לדבר יפה." היא משכה את שמלתה למטה וסדרה את כתפיותיה. ניכר שהיא הייתה לחוצה. "איך אני נראית?"
בחנתי את דמותה. היא הייתה יותר גבוהה ממני בחצי ראש פחות או יותר, והרבה יותר יפה ממני, בגזרתה הנשית והמחוטבת. שיערה היה מסודר בצורה ישרה אחרי פן, ובהק בצבעו הבלונדיני. פעם הוא היה חום כמו שלי. "את צריכה לצבוע גוונים," אמרתי. "את באמת רוצה שהוא יראה אותך כל כך לא מטופחת?"
היא שלחה לי מבט עצבני ומיהרה אל נועה. "נועה, כבי את הטלוויזיה, הם כאן." וכאילו כהוכחה נשמע קול צפצוף של מכונית ננעלת, וחריקת השער הנפתח.
אמא העבירה יד בשערה בלחץ, שכחה שהוא אמור להיות מוקפד ומסודר.
"טוב, תתנהגו יפה בנות. תתאמצו בשבילי הערב. לפחות רק הערב."
דפיקה נשמעה בדלת, ואמא מיהרה לגשת אליה, מסדרת את שמלתה שניה לפני שפתחה אותה.
בפתח עמד בחור גבוה, וכן, הוא גם היה נאה, והחזיק בידו סלסילה ענקית עטופה בצלופן. הוא חייך אל אמא ורכן לנשק אותה על הלחי. לפחות הוא משתדל להיות עדין לידינו.
אמא צעדה צעד אחורה וסימנה לו להיכנס אל הבית. "בנות, זה אורן." הוא חייך אלינו חיוך נעים, כאילו הוא באמת שמח סוף סוף להכיר את הבנות של בת זוגתו והעביר את הסלסילה הגדולה אל אמא. "רציתי להביא יין ולהיראות סמכותי אבל אני חושב ששוקולד קצת יותר מתאים פה."
הוא היה לבוש בקפידה, אך בצורה נינוחה, עם ג'ינס כהים וחולצה קצרה ולבנה של איזה מותג כלשהו שלא זיהיתי. הוא היה נרגש ונלהב להכיר אותנו, ולא הפסיק לחייך את חיוכו החמים לרגע.
אמא נעמדה לצידו אחרי שהניחה את הסלסילה במטבח. \"הגדולה זו נטע, הקטנה זו נועה. איפה שלך?"
"הוא כבר מגיע," אמר והושיט לי את ידו. "את דומה לאמא שלך יותר ממה שחשבתי," אמר.
חייכתי בחזרה והוא פנה אל נועה, שישר גררה אותו אל חדרה להראות לו את הצעצועים שלה. אמא חייכה אליו מהמטבח כאשר הוא ונועה עלו במדרגות, וכשצעדיהם לא נשמעו היא נגשה אלי. "נו, איך הוא נראה לך?"
"הוא… נחמד," אמרתי, מושכת בכתפיי.
"כן, הוא באמת מקסים," אמרה אמא ושבה למטבח. "תסגרי את הדלת, נכנס אוויר קר."
סגרתי את הדלת כשקול חבטה קל נשמע ואז קללה חרישית. פתחתי את הדלת והבטתי בנער שעמד שם. הוא הרכין את ראשו ושפשף את מצחו שכנראה פגעתי בה עם הדלת.
"כן?"
הנער הרים את ראשו וביט בי כשעיניו רושפות בזעם, ידו צונחת חזרה לחיקו. הוא עמד וחיכה, כנראה שאפתח את הדלת לרווחה ואתן לא להיכנס, וכשלא עשיתי כלום הוא כחכח בגרונו. "אממ, אבא שלי כאן."
הוא היה נראה פחות או יותר בגילי, גדול ממני בשנתיים לכל היותר. שיערו היה סתור בשונה משיערו המסודר בקפידה של אורן, ובגדיו היו פשוטים – ג'ינס משופשפים וחולצת טי שירט פשוטה ושחורה. נראה שהוא לא התאמץ. אפילו היה נראה שהוא בכלל לא רצה להגיע לארוחה.
בחנתי אותו. היה קשה שלא לבחון. למרות הבגדים הפשוטים והלא מתאמצים הוא היה נראה טוב, עם שיערו הכהה ועיניו הכסופות. הוא הביט בי ואני הבטתי בו. מה זה הבטתי… בהיתי ממש, בלי בושה.
המשכתי לעמוד על יד הדלת, ממשיכה לבחון את הנער, כשהוא מביט בי בחזרה.
צעדיה של אמא נשמעו ממהרים לעברי, כשעקביה תופפים על הרצפה. היא נעמדה מאחורי. "הו, אתה בטח דן. בוא, תכנס."
צעדתי צעד אחורה, פותחת את הדלת לרווחה. הוא עבר על פני, נמנע ממבטי כשאני עוד ממשיכה לבחון אותו.
"איפה אבא?" שאל.
"הוא למעלה, כבר יורד," אמרה אמא. "כבר הספקת להכיר את הבת שלי, נטע," אמרה והצביעה עלי. דן שלח אלי עוד חצי מבט ואז נכנס אל הסלון. סגרתי את הדלת וניסיתי להתעלם מהעובדה שבהיתי הרגע בבן של החבר של אמא שלי בצורה מטומטמת למדי, כאילו מדובר באיזה כוכב רוק עירום שעמד מולי.
כשאורן ונועה ירדו במדרגות, אמא כבר התחילה להגיש את האוכל לצלחות. "קדימה, תתיישבו."
דן הגיח מהסלון ותפס כיסא ליד אביו.
"האוכל נראה נהדר, דנה," אמר אורן. דן, שישב לצידו, הביט באוכל בחוסר תאבון ושיחק עם חתיכת תפוח אדמה בקצה מזלגו. כשאמא התיישבה אל השולחן, אורן מירפק את דן, שגלגל עיניים ונעץ את המזלג בתפוח אדמה ששיחק איתו. הוא נגס בו ואז לגם מהכוס.
השתררה שתיקה סביב השולחן, עד שכעבור דקה אורן כחכח קלות בגרונו. "נטע, שמעתי שאת בתיכון?"
הנהנתי. "כיתה י'."
"לא חשבתי שאת כזאת גדולה. גם דן בתיכון." הוא פנה אל דן. "רק… תזכיר לי באיזו כיתה אתה?"
דן ליכסן אליו מבט מרוגז. "יב. איך זה שאתה לא זוכר באיזו כיתה הבן שלך?"
נועה צחקה, ואמא חייכה בתגובה. גם אורן חייך, ודן רק העביר עלי חצי מבט ושב להתרכז במנה שמולו, שכמעט ולא נגע בה.
"אתה גם לומד במקיף, דן?" שאלה אמא, ומזגה לאורן ולה קולה מהבקבוק שעל השולחן. הגשתי לה את הכוס שלי כדי שתמזוג לי גם, מחכה לתשובתו של דן. ניסיתי להיזכר עם ראיתי אותו פעם בבית ספר, אבל אני כמעט בטוחה שלא.
"לא. אני לומד בתיכון הדמוקרטי, שמחוץ לעיר."
"וואו, תיכון רחוק זה קשה, כל הנסיעות והשעות המאוחרות, ולקום בבוקר מוקדם כדי להספיק להגיע בזמן… נטע בחיים לא הייתה מצליחה ללמוד ככה. להתעורר בזמן כדי להגיע לבית ספר שלה, שהוא עשר דקות הליכה מכאן, היא לא מסוגלת."
אורן גיחך ונועה צחקה, סוחפת אחריה את אמא.
עשיתי פרצוף ולגמתי מהכוס שלי, מנסה להתעלם ממה שאמרה.
"אני דווקא אוהב את זה," אמר. אמא חיכתה לשמוע מה ימשיך לומר, אבל דן רק המשיך לאכול באיטיות מצלחתו.
אחרי שסיימנו לאכול, אמא ואני פינינו את השולחן כשנועה סיפרה לדן ואורן על הכיתה שלה. אמא רכנה מעל הפח כדי לרוקן את השאריות מהצלחות ואני עמדתי לצידה, מגישה לה אותן. "קצת מוזר הבן שלו, לא?"
"מי, דן?"
"אז מי עוד?"
"לא יודעת," אמרה והתרוממה. "דווקא נראה בחור טוב." היא ניגשה את המקרר והוציאה מהקפיא קופסת גלידה. "בואי, תוציאי את העוגה לסלון."
כשנכנסנו אל הסלון, נועה, אורן ודן כבר ישבו על הספה, כשנועה הראתה להם את אוסף הברביות שלה. דן, שישב קריר ואדיש רוב הערב, פתאום ישב מול נועה והאזין בתשומת לב לסיפורים שלה.
הנחתי את העוגה על שולחן הקפה הגדול שמול הספות, ליד דן ונועה. "וזאת מיכל," אמרה נועה, מנופפת בבובה בעלת שיער שחור ושמלה כחולה מול פניו של דן. "נטע קנתה לי אותה."
דן העביר אצבע על שיערה של הבובה. "בובה יפה קנית לה," אמר, ולקח לי רגע להבין שהוא מדבר אלי. הבטתי בו וחייכתי חצי חיוך. העיניים שלו נראו עכשיו ירוקות באור הצהוב של המנורה, וזו הפעם הראשונה בכל הערב שראיתי אותו מחייך. עם היה אפשר לקרוא לחצי עווית הזו של הפה חיוך.
אמא חילקה את הגלידה לצד העוגה, וביקשה מנועה להרחיק את הבובות מהשולחן, מה שגרם לנועה לרטון ולהתחיל לבכות. פניה של אמא החלו להאדים מבושה, אז אחזתי בידה של נועה. "בואי נלך לסדר אותן למעלה לתצוגת אופנה," אמרתי.
"תבוא איתנו," אמרה נועה ומשכה בחולצתו של דן. היא התחילה לאסוף את הבובות ועלתה לחדר בריצה. דן התרומם, מביט עלי בגובה של ראש מעלי, וחיכה שאתקדם. עליתי אחרי נועה, מרגישה את דן העולה בעקבותיי. החדר של נועה היה הראשון משמאל, מיד אחרי המדרגות, ודלת החדר הייתה פתוחה. נכנסתי אל החדר הורוד והנחתי לצד בית הבובות שלה את הברביות שאספתי. דן נעמד מאחורי ובחן את החדר. "איזה חדר יפה יש לך נועה," אמר בהתפעלות מעושה. "את אוהבת ורוד?"
נועה הנהנה. "תראה את הבובות שלי!" אמרה ומשכה אותו אל המיטה. הוא התיישב כשהיא התחילה להוציא את הבובות אחת אחת מארגז הצעצועים שלה. עם כל בובה שיצאה כך החיוך של דן גדל וגדל, וזה גרם לנועה להציג את צעצועיה בהתלהבות שיא. הוא שלח אלי מבט וחזר להביט בנועה המרוכזת בצעצועים שהושיבה על המיטה בשורה ארוכה.
יצאתי מהחדר אל חדרי, בוחנת את ההודעות בטלפון שלי. כולן היו מגברי.
-איך הולך? הכל בסדר?-
-כשהם נפגשו הם הצתרפתו מולכן?-
-הוא חתיך?-
-הוא עשיר? נכון הוא עשיר?-
-הוא ניסה לקנות אתכן? תמיד החבר החדש מנסה לקנות את הילדים של הבת זוג.-
-לפחות הוא קנה אתכן בדברים שווים?-
חייכתי אל המסך.
-לא, הוא לא קנה אותנו, לא, הם לא התנשקו, וכן, הוא סוג של חתיך.-
כעבור חצי דקה נשלחה עוד הודעה. -זה נגמר כבר? אני יכול להתקשר?-
'לא' הקלדתי. הטלפון צלצל כשנכנסה הודעה חדשה אך לא הספקתי לפתוח אותה כשהרגשתי שמישהו נושם מאחורי. הטלפון כמעט נפל לי בבהלה כשדן התחיל לדבר. "אהבתי את החדר שלך."
הסתובבתי אליו וכיביתי את המסך של הטלפון. "אממ… טוב, תודה."
הוא תחב את ידיו בכיסי הג\'ינס שלו, והסתובב בחדר, בוחן את התמונות שלי שמוסגרו והוצבו על המדף. "הרבה כחול," אמר והסתכל על המצעים הכחולים כהים שכיסו את המיטה שלי, אחר כך על הוילון בצבע התואם ושוב על הקירות, הצבועים בתכלת בהיר, כמעט לבן. "לא חשבתי שהחדר שלך יראה ככה."
אחר כך הסתכל על הספרים הרבים שלי שעמדו מסודרים על מדף אחר. "את אוהבת לקרוא?" שאל.
"כן. לא רואים?" חייכתי.
הוא חייך חצי חיוך ושלף ספר אחד. הוא הביט בכריכה שלו ואז הביט בי בלגלוג. "חמישים גוונים של אפור? באמת?"
התיישבתי על המיטה, בחיוך. "כן. איפה פה הבעיה?"
"שזה פורנו בכריכה רכה. זה לא ספר," אמר והתיישב לידי, כשהוא שומר על מרחק. הוא דפדף בין העמודים ועצר, מתחיל לקרוא. עם כל שורה שקרא גבותיו הלכו והתרוממו בפליאה, וחיוכו הלא מאמין הלך והתרחב. "את באמת קראת את זה? אני לא מאמין לך."
"מה גורם לך לחשוב שלא קראתי אותו?" אמרתי ולקחתי ממנו את הספר, סוגרת אותו ומיישרת את הכריכה.
"את נראית… לא כזאת," אמר. "לא חובבת פורנו."
"טוב, אז אני חובבת פורנו, מסתבר."
"אמא שלך יודעת שיש לך את הספר הזה בכלל?" אמר והביט בי בגבה מורמת.
"כן," אמרתי וקמתי להחזיר אותו למדף. "קניתי אותו לידה. היא פשוט לא קוראת, אז היא לא יודעת מה הולך כאן."
"אם יא תדע היא תכעס?" שאל.
חשבתי רגע. "לא… לא נראה לי. היא מאוד פתוחה בקטע הזה."
"הכרת את אבא שלי קודם?" שאל. "לפני הערב, אני מתכוון."
הנדתי בראשי. "לא. זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו."
"ראיתי את אמא שלך אצלנו הרבה פעמים," אמר והסתכל על תמונה שלי מחובקת בין אמי ואבי. הייתי בערך בת שבע, הרבה לפני שנועה נולדה, או הייתה בכלל בתכנון, וההורים שלי עוד היו שמחים ומאושרים יחד. "אני גר איתו רוב הזמן כי… לא משנה. חשבתי שאתם מכירים כולם את כולם ורק אני נשארתי מחוץ לעסק." הוא המשיך להסתכל לכיוון התמונה, אבל המבט בעיניו היה נראה מרוחק. "מסתבר שהקטע ביניהם רציני. את ידעת?"
"ניחשתי," אמרתי ונשענתי לידו, על שולחן הכתיבה. "אם זה לא היה רציני היא לא הייתה מזמינה אתכם לכאן. חוץ מזה שהם כבר יוצאים חמישה חודשים – "
"שנה."
"מה שנה?"
"הם יוצאים כבר שנה," אמר דן.
"באמת?" שאלתי. "מוזר. היא סיפרה לי רק לפני חמישה חודשים."
דן משך בכתפיו. "אני יודע שהם כבר שנה ביחד. אבל מה זה משנה."
הבטתי בו. "כן, אה.."
"את יודעת," אמר. "שמעתי שאבא שלי אמר שאת דומה לאמא שלך. אבל את לא דומה לה. את דומה לאבא שלך," אמר והסתכל עלי, ואז חזר להביט בתמונה, ואז שוב עלי, כדי לבדוק אם צדק.
הסתכלתי גם אני על התמונה.
השתררה שתיקה בחדר. דן לא דיבר, וגם אני לא דיברתי. אבל זה לא היה שקט מביך. פשוט שקט. נשמתי חלושות כדי לא להפריע לשתיקה.
"אני לא אוהב את הבן זוג של אמא שלי," לחש פתאום.
הבטתי בו. "למה לא?"
הוא הניד בראשו והביט ברצפה. "לא אוהב אותו. בגלל זה אני משתדל להיות אצל אבא שלי כמה שיותר זמן, כמה שרק אפשר. בהתחלה דאגתי שהיא לא תתחיל לעשות בעיות בגלל שאני אצלו יותר זמן ממה שנקבע, אבל… היא כל כך מרוכזת בבעל שלה שהיא אפילו לא שמה לב במיוחד. אני ממש רוצה לאהוב את אמא שלך. לפחות לחבב. אני לא רוצה שגם זה ישתבש."
"אני לא חושבת שמשהו ישתבש," אמרתי. "אמא שלי בסך הכל די סבבה."
הוא חייך. "כן. היא נחמדה."
"בגלל זה היית כזה אדיש קודם?" שאלתי. הוא קם מהמיטה וצעד לעברי. הוא נעצר, והניח על כתפי את ידו. "את אדם שמאוד נוח לדבר איתו," אמר ויצא מהחדר.