סודות של הים ~ פרק 3 ~ הפתעה ענקית!

סוף סוף הגעתי הביתה. השעה היתה 9 בבוקר. לא ישנתי כל הלילה, הייתי עסוקה בחקירה של התאונה. סיפרתי למשטרה כל מה שאני יודעת ואחר כך ישבתי על הספסל בחוץ. אמרו לי שיקראו לי אם יהיה משהו. כל כך דאגתי. פחדתי שזהו זה. שאיבדתי את אדם. התחלתי לבכות. בכיתי עוד ועוד כאילו שמרתי את כל הדמעות האלה כבר שנה. קמתי מהספסל ולקחתי מונית לבית החולים שאליו לקחו את אדם. הגעתי לחדר שלו. היו שם בערך שלושה רופאים, ראיתי דרך החלון של החדר. עברה לידי אחות.
"סליחה , אממ… אני יכולה להיכנס לראות אותו? זה באמת חשוב הוא הבנאדם הכי יקר לי בעולם" זה לא היה נכון אבל באותו רגע זה הרגיש הכי נכון בעולם.
"אני מצטערת אבל את תיצטרכי להמתין" היא אמרה לי והמשיכה ללכת.
לא יכולתי לעמוד שם ולחכות. לא יכולתי. בדקתי שהשטח מסביבי פנוי וניכנסתי לחדר.
"ילדה את לא יכולה להיות פה!" אמר לי אחד הרופאים וניסה להוציא אותי החוצה.
"בבקשה תנו לי לראות אותו בבקשה אני מתחננת!" שוב התחלתי לבכות. הכל כל כך מסובך! רק ביקשתי לראות אותו. להיות איתו רגע לבד.
"יש לך חמש דקות!" אותו רופא אמר לי ברכות. חייכתי אליו כאות תודה והם הלכו לחדר ליד. הבטתי באדם. באדם שלי. היקר שלי. סוף סוף היה אור ויכולתי לראות אותו, אבל לא לגמרה כי הדמעות התחזקו ולא נתנו לי לראות דבר. לאט לאט הכל היתבהר. ראיתי טוב יותר. אבל רגע! מי זה?! זה לא אדם בכלל! הוא מאוד דומה לו אבל זה ממש לא הוא!
הייתי מאוד מבולבלת. אולי בעצם זה מלחתחילה לא היה אדם? אבל איך זה יכול להיות?! אני יודעת מה ראיתי. או שבעצם לא… רגע ואם זה לא אדם אז מי זה?! אבל רגע! לזה עדי התכוונה כשהיא דיברה איתי בטלפון! אדם היה איתה והיא ניבהלה כשאמרתי לה שאדם מעורב בתאונה.
הייתי המומה וברחתי מהר מבית החולים.
נירגעתי כל כך. כאילו ירדה לי אבן מהלב. לקחתי אוטובוס הביתה.
ניכנסתי הביתה ואבא ישר בא אלי
"איפה היית?! דאגנו לך מאוד!" הוא אמר. סיפרתי להם הכל.
"מתוקה שלי אני כל כך מצטערת שעברת כזה לילה. למה לא אמרת לנו?!" שאלה אמא
"היתקלקל לי הטלפון" פיהקתי
"לכי לישון זה מגיע לך" אמר אבא והוביל אותי למדרגות. עליתי לחדר נכנסתי למיטה ונירדמתי.
~אחר הצהריים~
התעוררתי והייתה דפיקה בדלת. הבית היה ריק אז ירדתי למטה ופתחתי את הדלת.
זה היה אדם.