סודות של הים ~ פרק 14

פרק 14 ~ סודות של הים
-נקודת מבט של אופיר-
סוף סוף סיימתי את הציור הזה! אני מציירת מושלם כולם אומרים לי! ציירתי אישה מתחבאת מאחורי ארון עץ קטן. לא יודעת למה זה פשוט מה שיצא… ירדתי למטבח והוצאתי קופסת גלידה וישבתי בסלון. פתחתי טלוויזיה וראיתי סרט דוקומנטרי על התעללות בפרות. אני צמחונית כבר שנתיים. כמו כל שאר החברות היפות והרזות שלי (:
פתאום קיבלתי הודעה בטלפון, מאוסטין. חייכתי לעצמי ולקחתי את הטלפון. זה פשוט משגע את שירה שאני איתו! איזו עלובה! פתחתי את ההודעה וראיתי שזה סירטון. מוזר. ניכנסתי לסירטון וצפיתי בו. לאחר שצפיתי הייתי המומה ולא יכולתי לזוז. ראיתי אותו ואת שירה… מתנשקים! איך הוא יכל לעשות לי את זה?! אני האמנתי לו!! איזה זונה היא!!! אני אנקום בה והיא לא תדע מאיפה זה בא לה!
״היא תצטער על זה!!!״ צרחתי ועליתי לחדרי לבכות. זה לא יעבור לה בשתיקה. לקחתי את הטלפון והעתקתי את הסירטון. ניכנסתי לפייסבוק והעליתי אותו לצד הכיתוב: ״אחותי הזונה כל כך מקנאה ושונאת אותי… ואני אפילו לא יודעת למה! היא כזאת רעה!! היא קנאה בי עד כדי כך שהלכה וגנבה לי את החבר!!! איזה נואשת! יש לה מזל שאני כזאת סלחנית…״
העליתי את הסרטון עם הכיתוב הזה גם לאינסטגרם שלי. תוך פחות משעה הפוסט, גם בפייסבוק וגם באינסטגרם, הוצף בלייקים ותגובות. ״איכ איזה מגעילה היא!״ ״כמה רחוק היא מוכנה ללכת הזונה?!״ ״איך את סובלת אותה?!? איזה מסכנה״ ועוד כל מיני.
עלה לי חיוך קטן על הפנים. לפחות עכשיו כולם ידעו מה הפרצוף האמיתי שלה.

-חזרה לנקודת המבט של שירה-

לא רציתי לחזור הביתה… רציתי לגלוש!
גם ככה השארתי את כל הדברים שלי בחוף בלוקר של בן.
הגעתי לחוף בריצה. אני כל כך אוהבת את הריח, את האוויר, את ההרגשה בים. הכל כל כך מרגיע וכל כך יפה. לקחתי את הדברים שלי, התארגנתי ורצתי לתוך הים עם הגלשן. גלשתי בכיף וברוגע. הגלים לא היו ממש גבוהים, הם היו נעימים וקלילים. פתאום, משום מקום, הגיע גל גדול שהעיף אותי מהגלשן ונפלתי ממנו בחוזקה לתוך המים ואיבדתי שליטה.
ראיתי את רן צועק, אני בכיתי, כאב לי, רן בכה, בלגן, עצב…….
הוצאתי את ראשי מהמים, מתנשפת ומתקשה לנשום. שחיתי אל החוף וישבתי על הגלשן על החול.
מה ראיתי? האם זה עוד חיזיון?! לא רציתי שזה יקרה באמת. במים הרגשתי את הלב שלי נשבר… כאב לי, לא פיזית אלא נפשית. אסור שהפגישה הזאת תתממש! אספתי את הדברים ובלי להחליף בגדים אפילו, ישר הלכתי הביתה. התקלחתי ושטפתי את כל הבילבול והכאב. לבשתי טרנינג וחולצה של אבא שלי… שכבר לא כאן.
רן התקשר אלי. פחדתי. לא עניתי לו. הוא התקשר שוב. כבר הייתי חייבת לענות.
״הלו״ עניתי בקול רועד
״שירה אנחנו צריכים לדבר״ הוא אמר בתוקפנות. התחלתי להתנשף. לא יכולתי להמשיך את השיחה, ניתקתי. פתאום הכל נהיה שחור. נפלתי על הרצפה ומשם אני לא זוכרת כלום…