סודות | 7

הדרך מהבית של טליה לשלי הרגישה ארוכה יותר ממה שהיא באמת. חצי השעה שבה הלכנו טליה, גברי ואני לצד הכביש הראשי הרגישה כמו שעה וחצי והמחשבה של משאית ההובלות גרמה לי לאי נוחות. תמונות מהמעבר של אבא הבזיקו במוחי והן גרמו לי לבחילה חנוקה בתחתית הבטן. כשחצינו את המדשאה של הגן הציבורי הבחנתי במשאית מרחוק, כשהיא מתחילה לנסוע. משהו שהרגיש קצת כמו הקלה התפשט בקרבי ככל שהמשאית נסעה והתרחקה מהבית, וכשכבר לא נראתה יותר ברחוב נשיפה חדה נפלטה מפי. גברי הביט בי באי הבנה. "הכל בסדר?"
הנהנתי בראשי. "עד שלא ראיתי את המשאית לא באמת הבנתי כמה הקטע הזה רציני."
"אל תדאגי, זה יהיה כמו לגור עם גברי באותו בית, עם תוספת של זקנצ'יק שמזיין את אמא שלך," אמרה טליה בחיוך שטני ומירפקה אותי. שלחתי לעברה מבט לא מאמין. "את מגעילה אותי."
"אתן יודעות," אמר גברי ומשך אותי במותני אליו בפתאומיות. "אני בעד מפגש לילי אצל נטע. מי בעד?"
הוא הרים את ידו הפנויה וגם טליה. היא הביטה בי, מחכה בגבה מורמת, ואז גברי הרים בידו את ידי. נחרתי בצחוק.
"אז קבענו."
הנדתי בראשי. "אמא שלי לא תאהב את זה שאתם תתנחלו אצלי עם כל המעבר. ועוד בטח שזה הלילה הראשון של אורן ודן כדיירים בבית."
גברי גלגל עיניים. "אין דבר שאני לא יכול לשכנע את אמא שלך," אמר בחיוך מתנשא.
צמצמתי את עיני מולו. "נראה אותך."
הוא לחץ על הידית של השער ונכנס לחצר. "את תראי."
הוא הלך אל עבר דלת הכניסה כשטליה ואני משתרכות אחריו. פילסנו את דרכינו בין ארגזי הקרטון הרבים שנערמו זה על זה על שביל הגישה, וכשגברי התכוון להניח את ידו על ידית הדלת, היא נפתחה, ואורן יצא מהבית, כשהוא לבוש בטי שירט קצת מלוכלכת ומשקפיים דקים על אפו. הוא הופתע לראות את גברי ואז חייך. "גברי! מה נשמע? למה לא רואים אותך בזמן האחרון?"
אורן לחץ את כתפו של גברי במן חיבה אבהית-חברית וגברי לחץ את ידו השנייה. "הכל אחלה, שמענו שאתם עוברים לכאן אז באנו להגיד שלום."
אורן חייך אלי בחיבה, ואז לחץ קלות את ידה של טליה. "גם את חברה של נטע?"
טליה חייכה והנהנה. "טליה."
"נעים מאוד, אורן," אמר בחצי חיוך והתכופף לקחת את אחד הארגזים. "נטע, אמא שלך רצתה אותך, תעלי אליה למעלה."
"ברור," אמרתי. גררתי את טליה בזרוע. "בואי."
עקפנו את אורן ואת גברי שהחלו לפטפט להם ועלינו במעלה המדרגות אל הקומה השנייה. "אמא?"
דן יצא מהחדר שלו, הסמוך לקצה גרם המדרגות והפתיע אותי, כשכמעט התנגשתי בו. הוא חייך למראה טליה שישר נופפה לו בידה. "היי דן!"
הוא היה לבוש בג'ינס שקצת נפל על מותניו וחולצת טי פשוטה שהדגישה את עצם הבריח הבולט שלו. הרמתי אליו את מבטי, מביטה בעיניו הירוקות שהביטו בי מלמעלה כשחצי חיוך מסתמן בקצה פיו. "באתן לעזור לי לארגן את החדר?"
טליה נדחקה לידי, "בשמחה!"
"אחר כך," אמרתי, זורקת לעברה מבט, ואז חוזרת להביט בו. לחייו שנחו מתחת לעצמות לחיים גבוהות היו אדומות מעט, כנראה ממאמץ מסחיבה. "תבקש מגברי שיעזור לך, הוא למטה עם אבא שלך."
גברי גיחך. "כן, אבא שלי לא ראה אותו הרבה זמן. הוא לא יהיה פנוי לעזור לי. גם אם הוא ישרוד את החפירות של אבא שלי הוא יצטרך שיקום."
טליה צחקה ודן עטה ארשת מרוצה.
נגעתי בזרועו עם קצות אצבעותיי בהיסח דעת, לעצור אותו כשהתחיל לרדת. "איפה אמא שלי?"
"בחדר שלהם," אמר והצביע על החדר של אמא עם הדלת הסגורה. הוא ירד במדרגות כשמלמל "נתראה אחר כך," וטליה התקדמה לכיוון החדר של אמא.
'בחדר שלהם'. שלהם. פעם זה היה של אמא ואבא, אחר כך רק של אמא, ועכשיו שלהם.
"נו, את באה?" העירה אותי טליה, שכבר עמדה בחצי הדרך אל החדר. השגתי את צעדיה ופתחתי את הדלת. אמא מיינה כל מיני דברים מתוך ארגזי קרטון ששפכה את תכולתם על המיטה הזוגית.
"אורן אמר שרצית ממני משהו," אמרתי, נשענת על המשקוף. היא הרימה את עיניה אלינו לרגע קל. "כן. היי טליה."
"מה נשמע, דנה?" שאלה טליה ונשענה על המשקוף לצידי. אמא נאנחה. "כל כך הרבה עבודה. אני מקווה שנספיק הכל עד הערב," אמרה והסתכלה על השעון הדיגיטלי שנח על השידה הקטנה שליד המיטה. השעה הייתה כבר ארבע ושלוש עשרה דקות אחר הצהריים, ומהחלון שבחדר, המשקיף על הגינה שמוקפת בבתי השכנים, חדר ניחוח של בישולים מעוררי תיאבון לכבוד שישי בערב.
פתאום יד חמימה ומחוספסת נחה על כתפי. משהו בי קיווה לראות שזה דן, אבל גברי עמד מאחוריי וקירב את ראשו אל הפתח. "הלו דנה."
"הו, מה קורה, גברי?" היא קמה מהמיטה אלינו. גברי היה גבוה גם ממנה, והוא הביט בה מלמעלה. "הכל נהדר," אמר. "מה דעתך שנארח חברה לנטע בליל שישי נפלא זה?"
הבטתי בגברי מלמטה. "באמת? זה הכי טוב שמצאת?"
"בטח," אמרה אמא והשעינה את מרפקה על הדלת. "יותר טוב," אמרה. "אולי תצטרפו לארוחת שישי?"
גברי זקף גבה, והעביר את מבטו המופתע והמרוצה ביני בין טליה, שנראתה מרוצה לא פחות ממנו. "נשמע שיש לנו עסק," אמרה טליה.
"נהדר," אמרה אמא, וזרקה אל גברי מטלית שנחה על ידית הדלת הפנימית. "אז תתחילו לעזור לי."
גברי חטף את המטלית בעודה באוויר ושמט את כתפיו. "ידעתי שזה היה טוב מדי."
"פחות דיבורים, יותר מעשים!" אמרה אמא באצבע זקורה באוויר וחזרה אל הערימות הממוינות שעל המיטה. "נטע, את אליי, טליה וגברי, לכו תשאלו את אורן במה הוא צריך עזרה," פקדה. היא נראתה מרוצה שהיא מצליחה לתזז אותנו וטליה קפצה במורד המדרגות, גוררת את גברי אחריה. התקדמתי אל אמא שכבר התיישבה בנוחיות על קצה המיטה. "תסדרי את כל הדיסקים והספרים האלה על המדפים הריקים," אמרה, ואחזה בקבוצת דיסקים בין שתי ידיה. נטלתי אותם ממנה והסתובבתי אל מדף העליון מבין השניים הארוכים שנתלו כנראה מוקדם יותר היום. "מי משתמש בדיסקים?" אמרתי, תרה במבטי אחר איזה טייפ ברחבי החדר. "יש טלפונים חכמים בימינו."
אמא התעלמה. "תגידי," החלה. חזרתי לקחת עוד סבב של דיסקים אחרי שהעמדתי את הקודמים בזהירות. היא הגישה לי עוד נגלה. "איך את עם כל המעבר?"
סידרתי את החדשים לצד הקודמים וחזרתי לקחת ממנה עוד. משכתי בכתפי. "לא יודעת. מוזר לי."
"מוזר טוב או… מוזר רע?"
העמסתי את הדיסקים האחרונים על המדף. "מוזר מוזר."
היא הגישה לי קבוצת ספרים עבים שכמעט נפלו לי מהידיים כשהופתעתי לגלות שהם כבדים במיוחד. "את חושבת שזה ישפיע לרעה על נועה?"
סידרתי את הספרים אחד אחד, כשאני נאבקת לשמור על שאר הערימה ביד אחד בלי שתיפול לי על הרגל, עם כל הכובד שלה. "אני חושבת שהייתי צריכה לדבר עם יועצת לפני שעשיתי דבר פזיז כזה," המשיכה.
"נועה בוגרת לגילה," אמרתי, מסדרת על המדף את הספר האחרון. "היא תבין. היא תסתדר. אורן ודן נחמדים אליה ואני רואה שהיא אוהבת אותם. היא לא תהיה בפוסט טראומה או משהו, תירגעי."
אמא נשפה לאט. היא העמיסה על ידי עוד כמה ספרים. "ואיך את מקבלת את זה?"
"אמרתי לך. זה מוזר. אבל אורן באמת נחמד. וגם… דן." בלעתי רוק. המחשבה עליו הפכה לי את הבטן. "אני לא אהיה בטראומה מזה, בזה את יכולה להיות בטוחה."
אמא קמה מהמיטה מחייכת קלות וחיבקה אותי חיבוק חזק. "אמא, את חונקת אותי!"
היא נענעה אותנו מצד לצד והדביקה נשיקה רטובה על לחיי. "לפעמים אני חושבת שאורן גונב ממני את כל הזמן איתך."
משהו בזה היה קצת נכון. אבל מספיק קצת בכדי לסלף את זה ולגרום לאימא להשתחרר מכל ההתלבטות המאוחרת הזאת לגבי המעבר של אורן לכאן.
"אמא, את הוזה," אמרתי, מניחה את הספר האחרון על המדף. "יש לך עוד דרכים להעביד אותי?"
היא סטרה לי בידה על כתפי. "כן. לכי לעזור לאורן, טליה וגברי." נשקתי לה על לחייה. "איפה נועה?" שאלתי בדרכי החוצה.
"אצל סבתא," אמרה. "תכף אני אאסוף אותה. לא טוב לה כל האבק, את יודעת."
יצאתי מהחדר, לכיוון המדרגות. הרגשתי בתקופה האחרונה שאמא מנסה בכוח להרחיק את נועה מכל דבר משמעותי שקורה עם אורן בבית, כאילו היא מפחדת עליה.
כשחלפתי על פני החדר של דן, הדלת הייתה פתוחה. טליה ישבה על המיטה הלא מוצעת שלו והוא וגברי ניסו להזיז שולחן כתיבה אל הקיר.
"צריכים עזרה?"
דן סובב אלי מהר את ראשו ולא שם לב שהוא דחף את השולחן שפגע חזק ברגלו של גברי. "אח, בן אדם, תזהר!"
דן החזיר את מבטו אל גברי. "סליחה, סליחה!"
טליה גיחכה. "גברי, אתה נמושה."
"אמא שלך נמושה," מלמל וסחב בנשיפה את השולחן עוד קצת אל הקיר. "שניה אחי, הפסקה."
הם הניחו את השולחן בעדינות על הרצפה וגברי הזדקף ומתח את גבו לאחור, מניח עליו את ידיו. דן פשט את זרועותיו לצדדים, מנער אותן קלות כדי לשחררן. "מה דנה רצתה ממך?" שאל.
"שאעזור לה לסדר על המדפים," אמרתי. אין טעם לספר לכולם עכשיו, בטח לא לדן, שאמא חושבת שהמעבר יגרום לאיזו טראומה אצלי ואצל נועה, ושהיא כנראה מתחילה להתחרט. "לא הייתם אמורים לעזור לאורן?"
"הוא ביקש שנעזור לתולעת שלו," אמר גברי כשהוא זוקף את סנטרו אל עבר דן וחזר לרכון מעל השולחן, מסדר את ידיו כך שיוכל לסחוב אותו שוב. "יאללה, תפוס את הקצה."
דן התכופף ואחז בקצה השני של השולחן, מרים אותו בתזמון מושלם עם גברי. הם התקדמו ארבעה צעדים אל עבר הקיר, ולבסוף הורידו אותו אל הרצפה. "אלוהים, סוף סוף!" גברי התמתח והניע את זרועותיו הכואבות לצדדים. סרקתי את החדר. כל מה שאפיין את המשרד של אבא הועף. מדפי הספרים העמוסים בכוננית הגדולה, שולחן המחשב מהעץ השחור עם הכיסא המרופד בצבע תואם, מגירות שפעם הכילו עשרות תיקיות ודפים שלאחרונה היו בתי מגורים לברביות של נועה ומתלה התיקים של אבא. עכשיו הכל הוחלף במיטת אחת וחצי בפינת החדר, לצידה שידה חומה כהה קטנה ונמוכה. מול המיטה ארון בצבע תואם עם מראה וגם שולחן הכתיבה באותו צבע חום שאותו גררו עכשיו דן וגברי. דן יצא לרגע מהחדר וחזר עם כיסא מחשב מסתובב בצבע כחול שחלפתי על פניו בדרך מהחדר של אמא מבלי ששמתי לב אליו במיוחד והציב אותו מול השולחן. הוא הניח את ידיו על מותניו וסרק את החדר בפרצוף מרוצה. "כמעט כמו החדר הקודם."
"חסרים לך הפוסטרים עם הבחורות העירומות?" שאלה טליה בחיוך מתגרה.
"כן," אמר דן. "עכשיו כשאני גר עם אישה שיכולה להיות אמא שלי, אני לא יכול להסתכן בלתלות אותם כאן."
"חבל מאוד," אמרתי. "אני בטוחה שהן היו אומנותיות מאוד."
הוא שילב את ידיו על חזו ורכן לעברי בחיוך פלרטטני מתגרה. "אין לך מושג כמה."
גברי, שנעץ בנו מבט נרגז, התרומם מהשולחן שנשען עליו וכחכח בגרונו. "טוב, אולי נרד למטה?"
טליה ירדה מהמיטה. "כן, אני רעבה."
גברי הסתובב אליה במבט מזועזע. "אנחנו אכלנו רק לפני שעה!"
"תקפוץ לי!" זימרה כשחלפה על פניו. התקדמתי אל המדרגות כשדן תפס אותי בעדינות במרפקי. "חכי שניה," לחש לאוזני. נעצרתי מאחורי גברי שכבר החל ללכת אחרי טליה ואז זרק אלינו מבט מעבר לכתפו. "אתם לא באים?"
"כבר," אמר דן. גברי משך בכתפו והסתובב חזרה אל המדרגות בפרצוף לא מרוצה, יורד אל הקומה הראשונה לאיטו.
"נראה שהתמקמת פה טוב," אמרתי, סורקת שוב את החדר. דן הנהן ויצא אל הקומה, חוזר אחרי רגע כשהוא אוחז במתלה מעילים עץ כהה שנראה לרגע מאוד מוכר.
"אמא שלך הוציאה את זה לרחוב," אמר דן, מעמיד את המתלה לידו, מולי. "ראיתי את זה כשהגעתי והיא אמרה שזה היה של אבא שלך, במשרד שלו."
"נכון," אמרתי, תולה מבט מתגעגע במתלה.
"שאלתי אותה אם אני יכול לקחת את זה," הוא המשיך והביט במתלה, בוחן אותו מלמעלה למטה. "כי הייתה לי הרגשה שהוא יתאים כאן. אבל כשהיית עם אמא שלך, טליה אמרה לי שאת היית קשורה למשרד והרגשתי שזאת תהיה חוצפה לקחת את זה בלי לשאול אותך."
הוא הביט בי עם הבעה אמתית בעיניו. הוא לא מנסה להיות נחמד וחביב, הוא באמת רצה לדעת אם זה בסדר מצדי שייקח את המתלה. אחזתי במתלה ודן שחרר את אחיזתו בו. בחנתי אותו, והעמדתי אותו לצד הארון. "הוא באמת יתאים פה."
דן חייך. "אני לא רוצה להרגיש חצוף. באמת, זה הבית שלך, את לא צריכה להיות נחמדה כדי שאני ארגיש בנוח."
"עכשיו זה גם הבית שלך," אמרתי. "ואני לא נחמדה כי אני צריכה להיות." הסתכלתי שוב על המתלה בפינתו החדשה. "לא אכפת לי שתשאיר את המתלה. הוא מתאים כאן."
דן רכן לעברי לפתע והדביק נשיקה חפוזה על לחיי. הרגשתי איך הדם בדמי גועש וליבי דופק בחזי בחוזקה. הרגשתי את הדופק פועם באוזניי, ובטח פניי התלהטו. אבל גם אם דן שם לב לזה, לא היה נראה שהוא מתייחס לזה במיוחד. הוא חייך חיוך חושף שיניים לבנות וישרות. "את גדולה, roomie."
אם קודם לא הסמקתי, עכשיו בטוח הלחיים שלי האדימו כהוגן. שלחתי את ידי ללחוץ את ידו ברשמיות מעושה, בתקווה שזה יסיח את דעתי מהמחשבה על האודם המתפשט בפניי ואולי גם יצנן את העניין וירגיע את המוח שלי. "אני יודעת, Roomie."