סודות | 6

עברו חודשיים מאז היום ההוא שאמא נתפסה מתנהגת כמו נערה בת 16, ובכל יום שעבר ראינו את אורן יותר ויותר בבית. אם זה היה בארוחות הערב, בסופי שבוע, ואפילו אחרי בית ספר, כשהגענו הביתה והוא חיכה לנו עד שאמא תחזור מהעבודה עם סיר של פתיתים חצי שרופים.
גם התחלנו לראות שהוא נשאר לישון אצלנו הרבה, ופגישות הבוקר שלנו בדרך לשירותים הפכו לנוהל נחמד (בעיקר בגלל שהוא השתדל להיות לבוש).
וככל שאורן הרבה לשהות אצלנו בבית, כך גם דן הסתובב בסביבה לא מעט. אחר הצהריים אחד, כשישבתי על המיטה מתחת לערימות של שיעורי בית, אמא חלפה מול פתח הדלת, כשהיא נושאת הררים של מגבות מקופלות שהרגע יצאו מהכביסה.
"נטע, רציתי לדבר איתך," אמר אמרה ונכנסה לחדר. הרמתי אליה את עיניי, לועסת את קצה העיפרון. היא הניחה את ערימת המגבות על קצה המיטה. "האמת שכבר סיפרתי את זה לנועה קודם, עכשיו תורך."
סגרתי את הספר שהיה פתוח על ברכיי. הטון של אמא היה נזהר, מהוסס, ומלחיץ בעיקר. "קרה משהו?"
"אפשר לומר," היא הנהנה לעצמה. "את יודעת שאני ואורן – "
"כן, יודעת נהדר. מה, נפרדתם?"
"לא, לא! ממש לא, להיפך." היא שיחקה עם אצבעותיה. "אורן עובר לגור איתנו. פה."
"פה?" זקפתי לעברה גבה. "פה פה? ממש כאן?"
"אז איפה עוד?" היא ענתה בציניות וחזרה לקחת את המגבות מהמיטה. "אני יודעת שזה קצת יהיה מוזר שיגורו פה שני אנשים, כמעט זרים, אבל – "
"יגורו? ברבים?"
"אורן ודן," היא אמרה.
פי נפער. "הוא
הולך לגור ממש פה? איפה?"
היא יצאה מהחדר. "בחדר הריק."
חשבתי לרגע. "את מכוונת למשרד של אבא?"
"אני מתכוונת לחדר המבולגן, חסר התכלית שמאביק אצלנו בבית. את יכולה לקרוא לזה גם המשרד לשעבר של אבא, כן."
קמתי מהמיטה כשהיא נפנתה אל האמבטיה. "ומתי הם עוברים?"
"מחרתיים אמורים להגיע מההובלה ולפרוק כמה דברים."
"מחרתיים? וסיפרת לי רק עכשיו?"
אמא התכופפה והכניסה את המגבות בסדר מופתי אל הארון באמבטיה. "וסיפרת לילדה בת חמש לפניי?"
"תירגעי," אמרה ונעמדה. היא הניחה את ידה על כתפי. "זה יהיה מוזר בהתחלה, נכון. אני יודעת. אבל אורן הוא בן אדם נהדר, וגם דן. הם אנשים טובים, ואני יודעת שאת מסתדרת איתם. הם לא יפלשו לך לפרטיות, וזה יהיה כמו שהיה לגור עם אבא בבית."
גלגלתי עיניים. "אני בטוחה."
ואז זה הגיע. יום המעבר.
אמא נשארה בבית בבוקר כדי לסדר את המשרד לשעבר, כדבריה, של אבא, וידעתי שהיא לא תסיים עם כל הבלגן עד שאחזור מבית ספר, אז פשוט הלכתי להתנחל אצל טליה עד שהיא תסיים לחרב את הזיכרון הממשי היחידי מאבא שהיה בבית. כשירדנו טליה ואני מהאוטובוס וצעדנו לעבר הבית שלה, היא סימסה לגברי על פגישת עידוד אצלה. חמש דקות אחר כך, כשכבר השתרענו על המיטה הזוגית שלה הוא החזיר תשובה שהוא משחרר עוד שעה וישר יבוא. "המון זמן לא היה לנו "girls time"," אמרה והדליקה את הטלוויזיה על ערוץ MTV. "בזמן האחרון גברי איתנו כל הזמן! את שמת לב?"
"אז למה קראת לו לבוא עכשיו?" שאלתי וחיטטתי במדף הספרים שלה. שלפתי אחד. "הו, זה חדש?"
טליה העיפה לעברי מבט, ואז חזרה להתמקד בטלוויזיה. "כן, קראתי קצת ולא אהבתי. את יכולה לקחת אותו." הפכתי את הספר כדי לקרוא את התקציר כשטליה המשיכה. "הוא היה נעלב אם לא הייתי אומרת לו. הוא מאוד אובסס לזמן איכות איתך."
תחבתי את הספר לתיק בית הספר. "איתי?" הבטתי בה עד שהבנתי מה המבט הזדוני שלה מסמן לי. "אוי, טליה, לא ירדת מזה כבר? אנחנו רק ידידים!"
"מבחינתך אולי," אמרה והחליפה ערוץ.
"גם מבחינתו," אמרתי והתיישבתי לידה. "יש אוכל?"
"חצופה! מה נראה לך שאני, הספקית מזון שלך?"
שילחתי בה מבט חמור עד שהיא נכנעה וקמה מהמיטה. היא כיבתה את הטלוויזיה בשלט ואז זרקה עלי במפתיע כרית, שפגעה בי בחוזקה בפנים. צחקתי וירדתי אחריה במורד המדרגות התלול למטבח.
הבית של טליה היה אחד הבתים היפים שראיתי. בוודאי גם אחד הבתים היפים בשכונה. הכל לבן כל כך, מצוחצח כל כך, כאילו מדובר בארמון.
התיישבתי על כיסא בר אחד שהוצב ליד האי הגדול מהשיש הבהיר שהיה באמצע המטבח בעוד טליה התחילה לפתוח את המקרר ואת ארונות המטבח. "עכשיו פייר," אמרה ושלפה שתי צלחות חרסינה והניחה אותן מולי על האי הגדול. "למה לא גברי?"
"אלוהים, תשחררי כבר!"
"זה נושא חשוב," אמרה ואז נעמדה מול המקרר הפתוח. "אורז וקציצות, או עוף ותפוחי אדמה?"
"אורז," אמרתי. "ותביאי גם קולה."
היא הניחה את הבקבוק על האי ודחפה אותי לעברו, כשהוא מחליק כל הדרך עד לידיי. קמתי לקחת שתי כוסות מהשיש בצבע התואם של האי.
"לא, ברצינות. את לא רואה את זה?"
התיישבתי בחזרה על הכיסא הגבוה ומזגתי לכוסות מהבקבוק. "אולי לא."
טליה הניחה את הסיר מולי ואז מיהרה להוציא את השני. "הוא כל הזמן איתך," אמרה והחלה להעמיס אורז בשתי הצלחות. "הוא נפגש איתך ביחידות – "
"גם את נפגשת איתו ביחידות."
"לא ככה!" אמרה, מנופפת מולי בכף שפיזרה גרגירי אורז לכל הכיוונים. היא פנתה אל סיר הקציצות. "מתי הוא הלך איתי לסרט, בערב? רק איתי? ועוד על האופנוע שלו, כשאני מחבקת אותו מאחורה, והרוח נושבת בשיערנו?"
נחרתי בבוז ומילאתי שוב את הכוס.
"ומתי הוא קרא לי מלמטה באחת עשרה בלילה וטייל איתי ברומנטיות בגן, לאור הירח?"
"טוב, הבנתי את הנקודה."
טליה נשענה מולי על האי. "באמת נטע, למה לא?"
משכתי בכתפיי. היא התיישרה והכניסה את אחת הצלחות למיקרוגל. "הוא חמוד, הוא מקסים כל כך שלפעמים בא לי לתת לו ביס."
גיחכתי עד שנחנקתי מהקולה ששתיתי. "הוא מצחיק, הוא שנון, הוא בוגר," המשיכה והרימה את גבותיה פעמיים בהתלהבות. "הוא נראה טוב. מה הבעיה?"
"אין בעיה," אמרתי. "הוא רק ידיד טוב מדי בשביל זה. אני לא רואה אותנו ביחד, בקטע רומנטי! זה כמו לראות… אין לי אפילו דוגמה לזה!"
היא הוציאה את הצלחת שלי מהמיקרו והכניסה את שלה. "חוץ מזה, שאני לא בקטע שלו."
היא הרימה גבה. "סליחה?"
"מה?"
"תפסת מישהו ואת שומרת את זה לעצמך? מה אני, עציץ?"
"לא, כבר סיכמנו את זה, את ספקית מזון," אמרתי בכיווץ גבות רציני והעמסתי על המזלג מהאורז ברוטב.
"תשתקי," אמרה והתיישבה לידי. "מי הבחור?"
שתקתי. טליה הביטה בי בחודרנות. "נטע?"
לגמתי מכוס הקולה. "אממ, אני לא לגמרי בקטע שלו – "
"את כן, אחרת לא היית מורחת את זה," אמרה והשעינה את לחייה על אגרופה. "נו?!"
"אני חושבת שקצת נדלקתי על דן," אמרתי במהירות, מקרבת את אצבעותיי כשאמרתי קצת.
"אני ידעתי!" היא הרימה את זרועותיה באוויר.
"מה ידעת, מה ידעת?! לפני שניה ניסית לשדך לי את גברי, מה את קופצת?"
"אלוהים, ועכשיו כשהוא עובר לגור איתכם," היא הצמידה את כפות ידיה זו לזו והשעינה את לחיה עליהן. "כזה טוב!"
"אני לא רואה את הטוב פה," אמרתי וגלגלתי קציצה בקצה המזלג שלי.
"למה לא?"
"כי אלף, הוא הבן, של החבר, של אמא שלי! זה בחיים לא יעבוד, זה יראה מוזר וכזה… מוזר!"
טליה מיהרה להוציא את המנה שלה מהמיקרו כשהוא התחיל לצפצף. "בית, מישהו כמו דן בחיים לא ישים על מישהי כמוני."
טליה גלגלה עיניים כשהתיישבה לצידי עם צלחתה. "אוי, נטע, את יודעת שזה לא נכון. אם מישהו שווה כמו גברי רוצה אותך, למה שדן לא ירצה?"
"מה יש לך מגברי?!"
היא משכה בכתפיה, "כלום, כלום!"
דלת הכניסה נפתחה וגברי נכנס כשהוא זורק את התיק שלו ליד הדלת. "אני מריח אוכל?" שאל בפליאה כשנכנס למטבח. "מה, איפה הצלחת שלי?"
"תכים לעצמך לבד," אמרה טליה והמשיכה לאכול באדישות.
"ככה אני אוהב אתכן, כשאתן דואגות לי," אמר ונישק את לחייה של טליה ואת שיערי בדרכו אל ארון המטבח שבו אופסנו הצלחות.
"על מה רבתן לפני שנכנסתי?"
"מי רב?" שאלתי בכיווץ גבות ומזגתי לו קולה לכוס הריקה שהוציא מהארון והגיש לי.
"שמעתי אותך צווחת," אמר בחיוך והוציא את הסיר של האורז מהמקרר. אחר כך את זה של הקציצות, ובזמן שחימם את צלחתו הגדושה הוציא גם את חבילת לחם הדגנים הקל של אמא של טליה.
טליה זקפה לעברו גבה. "לחם עם אורז?"
"כן טליה," אמר ופתח את השקית. "לא כולם אובססיביים לבריאות כמוך וכמו אמא שלך."
חייכתי ושתיתי מכוס הקולה. טליה זרקה לעברי מבט מצמית. "תשתקי את."
גברי הוציא את צלחתו והתיישב מולנו. "על מה פגישת העידוד?"
"דן ואורן עוברים לגור איתנו," אמרתי. גברי נחנק מהקציצה שתחב לפיו והשתעל. הגשתי לו את כוס הקולה, ואחרי ששתה כמעט את כל תכולת הכוס הוא הצליח לנשום שוב. "באמת?"
הנהנתי.
"לא נעים," אמר וחתך חתיכה מהלחם וטבל אותה ברוטב העגבניות. "ואיפה דן הולך לישון?"
"במשרד של אבא," אמרתי וחתכתי את הקציצה לחתיכות קטנות.
"באמת, מה איתו? הרבה זמן לא שמענו ממנו," אמרה טליה וזגה לעצמה עוד קולה. משכתי בכתפיי. "האמת שהוא היה קצת עמוס לאחרונה, אז לא יצא לנו לדבר הרבה."
"מתי הוא חוזר ממיאמי?" שאל גברי בפה מלא באורז. טליה זרקה עליו את המגבת שהייתה לידה. "גברי, תאכל בפה סגור, אתה מלכלך את כל המטבח!"
"תירגעי, פסיכופתית!" הוא זרק עליה את המגבת בחזרה.
"אני חושבת שעוד חצי שנה," אמרתי.
"אני מתגעגע אל מושיק," אמר גברי. "אני מתגעגע לשיחות שלנו."
"איזה שיחות ואיזה מתגעגע? גברי, הוא לא סבל אותך."
"מושיק?!" גברי עטה פרצוף פגוע מעושה. "אם הוא היה יכול הוא היה מחתן אותי עם ביתו בגיל 8, רק שאני אהיה חלק מהמשפחה."
טליה שלחה אלי מבט מחוייך, כאילו גברי זרק כאן איזה רמז. התעלמתי ממנה. "להזכירך, 'ביתו' נמצאת ממש פה."
"מזל שאמרת לי," אמר בסרקזם, והניח את ידו על חזו, מעל ליבו בדרמטיות. זרקתי עליו גרגר אורז, וטליה ישר קפצה בחשש למטבח הנוצץ והמבריק שאמא שלה הפקירה בידיה.
כשפינינו את הצלחות לכיור, וטליה ישר השתלטה על מלאכת השטיפה, גברי נשען מולי על השיש.
"רוצה שנלווה אותך הביתה?" שאל. טליה הביטה בו מעבר לכתפה וזקפה לעברי גבה. עוויתי את פי לעברה, אבל גברי התעלם מזה.
הנהנתי. "כן. אם אני אהיה שם לבד כשהם עוד מסדרים וזה אני אשתגע."
גברי חייך את חצי החיוך המפורסם שלו וצבט בחיבה את סנטרי. "את רואה? בסוף הם באמת עברו לגור יחד."
עיוותי את פני לעברו וסטרתי על זרועו. הוא שפשף אותה וחייך בשביעות רצון, כנהנה להקניט אותי. טליה בדיוק סיימה עם הכלים ולאחר שניגבה את ידיה היא הניחה זרוע על כתף כל אחד וגררה אותנו לדלת. "מה יהיה אתכם בסוף?"