סודות | 5

למחרת בבוקר הטלפון העיר אותי משינה. מטושטשת, שלחתי את היד שלי אל שולחן הכתיבה, ותלשתי את הטלפון מהמטען. "הלו?" עניתי בצרידות.
"את עם גברי?" הקול הצווחני של טליה פילח את מוחי וצרם באוזניי.
"מה גברי?" פזלתי אל השעון. "טליה, השעה שבע בבוקר, איזה גברי בראש שלך?"
"פשוט שניכם לא עניתם לי, חשבתי שאתם ביחד."
שפשפתי את עיני. "בשבע בבוקר?"
"אולי ישנתם ביחד."
נחרתי בבוז.
"טוב, אני ממש צריכה שתעזרו לי לבחור מתנה לאימא שלי. אז תתארגני ותבואי."
"מה תבואי? לאן תבואי?"
"לקניון. אני עוד עשר דקות שם, אז תתפסי אוטובוס, תגררי איתך את השמוק ותבואו."
"טליה," התרוממתי על מרפקיי, מנסה למצמץ ולפקוח עיניים כנגד אור השמש המסנוור. "השעה שבע בבוקר. היום חופש. אתמול גברי הוציא אותי מהבית ב11 בלילה וחזרתי מאוחר, תני לישון."
"באמת? איפה הייתם?" ולפני שעניתי היא המשיכה, "לא משנה, תספרי לי בקניון." נאנחתי. "בסדר. אבל רק אם גברי מגיע גם."
"מתגעגעת אליו? כבר?" שאלה בסרקזם.
"לא. אני לא רוצה להיות הקורבן היחיד שלך. את נורא משוגעת כשאת מחפשת מתנה לאימא שלך," אמרתי. טליה השמיעה קול פגוע מעבר לקו.
"טוב, רק תזדרזי!" אמרה וניתקה לי. גררתי את עצמי בקושי מהמיטה, כשאני עוד מרגישה את קורי השינה נאחזים בי. דידיתי לכיוון השירותים, וכשפתחתי את הדלת של החדר שלי, ראיתי את אורן יוצא מהחדר של אמא שלי. בשבע בבוקר. אחרי שהוא הלך אתמול, אחרי הארוחה. כשרק בוקסר לגופו.
אלוהים.
הוא הביט בי כשסומק התחיל לעלות בפניו. "בוקר טוב," אמר, מטה את גופו לכיוון הקומה התחתונה, כאילו הוא מת לברוח מהסיטואציה המביכה הזאת. "אני רק – "
הרמתי את כף ידי מולו. "זה בסדר. בוקר טוב." מיהרתי להיכנס לחדר האמבטיה, סוגרת את הדלת מאחורי. "אלוהים," מלמלתי לעצמי, מתיישבת על האסלה. באופן אינסטינקטיבי שלחתי את ידי אל השיש כדי לאחוז בנייד שלי ולסמס את האירוע הנוראי לגברי, שבדרך פלא חזה נכון, אבל גיליתי ששכחתי אותו בחדר. ולמרות שמאוד רציתי לחלוק את הזעזוע הזה איתו, לא יכולתי להסתכן במפגש נוסף עם אורן חסר החולצה והמכנסיים.
לא יצאתי מהשירותים עד ששמעתי את אמא יוצאת מהחדר וגוררת רגליים עטויות בנעלי הבית הפרוותיות שלה שהשמיעו את רחש הגרירה על הרצפה ועד שקולותיהם נעלמו כשירדה אל הקומה התחתונה, למרות שכבר מזמן סיימתי להשתין ולצחצח שיניים. רק אז יצאתי מחדר האמבטיה, בודקת את השטח וחמקתי במהירות של צ'יטה אל חדרי, שלמזלי הרב היה סמוך למקום המסתור שלי. בדיוק כשסגרתי את הדלת מאחוריי, הטלפון שלי התחיל לצלצל, והקלה מסוימת התפשטה בליבי כשראיתי את שמו של גברי על הצג.
עניתי בחיפזון. "אלוהים, גברי, אתה לא תאמין מה קרה עכשיו!"
"אהמ.. חבר מהחלל החיצון ירד מהחללית שלו על הגג של הבית שלכם ואיים להשתלט לכם על המוח?"
"לא! כל כך הרבה יותר גרוע!"
"יותר גרוע מזה?!"
"יצאתי בבוקר מהחדר ואורן יצא מהחדר של אמא שלי!"
"אוי."
"עם בוקסר!"
"אוי!"
"גברי, אתה פשוט נביא! אתה נביא, ועכשיו התמונה המזעזעת הזאת לא יוצאת לי מהראש!"
הוא צחק בקול רם. "גם נביא וגם בעל יופי של אל יווני. אלוהים אוהב אותי."
"לפחות אלוהים אוהב אותך," אמרתי והשחלתי את ראשי בפתח הראש של איזו חולצה ששלפתי מהארון.
"הרבה מאוד אחרים אוהבים אותי," אמר גברי בטון מוכיח. הכנסתי יד אחת אל שרוול החולצה והחלפתי את היד שאחזה בטלפון כדי להשחיל לשרוול הנותר גם את היד השנייה. "באמת? מי?"
"אל תשחקי אותה, את מתה עלי."
התיישבתי על קצה המיטה ולבשתי טייץ שחור. נעמדתי ומשכתי את המכנס מעלה. "לא, לא חושבת."
"שקרנית חמודה שכמותך."
תחבתי רגל – רגל אל הסניקרס שלי וירדתי למטה מבלי לטרוח לשרוך את השרוכים. בדרך חטפתי את תיק הצד שהיה מונח על המתלה שניצב ליד החדר של אמא וירדתי במדרגות, מתפללת בליבי לגלות שאורן כבר לבוש. "יצאת לתחנה?"
"לא. הייתי אמור לצאת?"
חלפתי על פני אמא ואורן (הלבוש, תודה לאל) שישבו אל שולחן המטבח ושתו קפה. פיזרתי את שערי שהיה כלוא תחת החולצה שלבשתי במהירות. "אמא, אני בקניון עם טליה וגברי."
"ביי, מתוקה," שמעתי אותה אומרת כשסגרתי את דלת הבית מאחורי. נשפתי לרגע בהקלה. "הוא היה לבוש."
"god bless," מלמל גברי ושמעתי את דלת הבית שלו נסגרת מעבר לקו. מיהרתי אל הרחוב, מתנשפת באוזניו של גברי. "טליה תהרוג אותנו?"
"לא אם נקנה לה פיצה," אמר גברי, ושמעתי את צעדיו מבעד לטלפון כשהוא רץ לכיוון תחנת האוטובוס שלו.
"אין לי כסף לפיצה," אמרתי, ונשענתי על העמוד המקולף שסימן את מיקום תחנת האוטובוס, מתנשפת מעט.
"גם לי אין," אמר. "אז היא תתעצבן."
הצצתי בשעון שעל מפרק ידי. "מתי האוטובוס צריך להגיע לתחנה שלך?" גברי שאל. רכב גדול הציל על הרצפות האדומות-אפורות של המדרכה, וראיתי את האוטובוס מגיח מהפינה. "עכשיו."
האוטובוס נעצר מולי בחריקה ודלתותיו נפתחו. עליתי עליו והעברתי את הרב קו במכונה שליד הנהג. "אני על האוטובוס," אמרתי.
"אני עוד דקה שם," אמר וניתק. כשהאוטובוס התחיל לנסוע אל עבר התחנה הבאה, הלכתי בזהירות לכיוון מושב זוגי בסוף האוטובוס, משתדלת לשמור על שיווי משקל ולא למעוד וליפול, מה שבדרך כלל קורה לי.
טיפסתי על המושב ונחתתי עליו באנחה. הצמדתי את ראשי על הזגוגית הקרירה והמקושקשת. חשבתי לרגע מה יהיה כשאראה את גברי. אני ארגיש שוב את פעימות הלב המהירות שהרגשתי אתמול כשנפרד ממני לשלום? הוא יתקרב אלי שוב בכזאת אינטימיות? בהיתי במסך הטלפון הכבוי והמשכתי לחשוב, מנותקת מהסביבה עד שהרגשתי מישהו שעומד לידי. "היי."
הרמתי את מבטי מהטלפון אל מי שעמד לידי. דן אחז במשענת הגב של המושב מולי. הוא נראה מתלבט אם לשבת במקום אחר או לידי. "היי!" אמרתי מופתעת והזדקפתי במקומי. הבטתי דרך החלון מאחוריו. "כאן אתה גר?"
"אמא שלי," אמר, וייצב את עצמו כשהאוטובוס פנה ימינה. "לאן את?" שאל, עדיין נשאר לעמוד. "לקניון," עניתי.
"לבד?" הוא הטה עצמו לכיווני, כאילו מחכה לאישור שלי כדי להתיישב לידי.
"גברי," אמרתי.
"אה." במקום לשבת לצידי הוא התיישב במושב לארבעה שמולי, כשגבו שעון כנגד החלון וגופו כולו פונה אלי. "איך היה אתמול?" שאל, כשהוא מוריד מעליו תיק צד ומניח אותו על המושב שלידו. הוא כופף את רגלו הארוכה והניח אותה על המושב, כדי שיישב בצורה נוחה יותר.
"אני מניחה שמעולה," אמרתי. "אבא שלך נשאר לישון אצלנו."
דן עיווה את פניו. "את רצינית?"
"רגע, זה יותר טוב ממה שזה נשמע," אמרתי, ורכנתי אליו, משעינה את זרועותיי על משענת הגב של מושבו. "אחרי הארוחה הוא עזב, אמא שלי ניקתה, סידרה, והלכה לישון. בבוקר כשיצאתי מהחדר הוא יצא מהחדר שלה פתאום!"
"אני לא רוצה לשמוע יותר."
"עם בוקסר!"
"תחסכי ממני את זה!"
צחקתי כשהוא הצמיד את כפות ידיו על אוזניו. "אלוהים, מה אבא שלי חושב שהוא, בן 16?"
"אולי הוא חווה את משבר גיל הארבעים," אמרתי, נשענת לאחור בחזרה. האוטובוס נעצר בתחנה של גברי. הבטתי בו מבעד לחלון המקושקש, וכך גם דן. "מה אתם עושים בקניון?"
"סתם, מסתובבים," אמרתי ומשכתי בכתפיי. הוא הסתכל עלי. "אתם יוצאים או משהו כזה?"
גברי כבר עלה על האוטובוס והעביר את הרב קו שלו במכונה, מחכה לקבלה שתצא. הסתכלתי עליו ממקומי. "לא, ממש לא," אמרתי בגבות מכווצות. "אנחנו ידידים מאוד טובים."
"באמת?" אמר דן וזקף את גבותיו. הנהנתי לעברו. "ברור. למה?"
עכשיו הוא משך בכתפיו, והנמיך את קולו כשגברי התקרב לעברינו. "הוא כל הזמן מדבר עליך," אמר. "אז חשבתי שאולי אתם – "
"לא. אנחנו לא," זרקתי לעברו בשקט כשגברי היה קרוב. הוא חייך אלי והתיישב לידי, מצמיד נשיקה חמימה ללחיי. דן הביט בנו במבט בוחן. "מה קורה?" שאל לעברינו, ולחץ את ידו של דן. גברי הוריד מעליו את הסוודר שלבש. "מה, אתה גם בא איתנו?"
"לא, לא," אמר דן. הוא הביט בחלון שעליו נשען, ואז קם ממקומו. "רק הולך לדינה."
הוא העמיס על כתפו את כתפיית התיק שלו וצעד לכיוון הדלת האחורית של האוטובוס. כשהיא נפתחה בתחנה, הוא נופף לעברנו, וירד ממנה, מרכיב את משקפי השמש שנתלו על חולצתו. תחושת כעס וקנאה געשו בליבי כשאמר את שמה. ליוויתי אותו במבטי עד שהאוטובוס חלף על פניו והוא נעלם משדה הראייה שלי, ואז דעתי הוסחה כשגברי הניח את ידו על ברכי. "מה העניינים?"
"אחלה," אמרתי, מעבירה יד בשערי. הנמשים שלו קרנו באור השמש שחדר דרך חלונות האוטובוס הגדולים ולחייו היו נקיים מזיפים סוררים. "התגלחת?" שאלתי בפליאה.
הוא שפשף את לסתו בידו. "היה ביקוש," אמר וגירד את לחייו. "מה, לא יפה?"
"מאוד מאוד יפה," אמרתי וליטפתי את לחיו במפרקי האצבעות שלו. "פתאום רואים שיש לך פנים."
"אני מרגיש כמו נער בן 13," אמר.
"אפשר לחשוב כמה גברי נראית עם הזיפים," אמרתי, והנחתי את רגלי על ברכיו. הוא העביר את ידו מעלה מטה לאורכה, מהקרסול עד הברך. המגע הזה הזכיר לי את אתמול, וכשהרגשתי את ההתערבלות בבטני התחתונה ניסיתי לנער מעלי על ההרגשה שהרגשתי אמש ואיימה לחזור בכל רגע, והורדתי את רגלי מעליו. הוא הסתכל עלי במבט לא מבין. "הכל בסדר?"
"כן," אמרתי ונעמדתי, כשהבחנתי בתחנה של הקניון. "יורדים."

"אלוהים, טליה, אולי תחליטי כבר?!"
היא עמדה מול סטנד עמוס בבגדים, כשאני וגברי לצידה, מיואשים. "שנייה, זה צריך להיות מושלם!"
"מה מושלם, מה מושלם?!" גברי התרתח. "זה בסך הכל יום הולדת, קנית לה משהו לפני שנה, ותקני לה גם בשנה הבאה. זה לא אמור להיות פרויקט מסובך."
"אבל השנה זה כן פרויקט מסובך, כי זה יום הולדת חמישים!" צייצה טליה, ושלפה עוד חולצה. היא בחנה אותה מלמעלה למטה, והציגה אותה בפניי. "איך זאת?"
"נחמדה," השבתי. טליה בחנה את החולצה שוב והמהמה. "נחמדה זה לא מספיק," אמרה והחזירה אותה למקומה, מתקדמת לכיוון סטנד אחר. "טליה, אצלך כל יום הולדת הוא פרויקט, לא משנה מה הגיל," אמרתי לה.
"זאת אמא שלי," אמרה ושלפה שמלה פרחונית בעלת שרוולים ארוכים. "איך זאת?"
"נהדרת," אמר גברי, מושך כל הברה. טליה נעצה בו מבט מצמית. "גברי. שתוק." היא התריסה כנגדי מבט לא מרוצה כשצחקתי והחזירה את השמלה למקום, מפשפשת בין הבגדים.
"טליה, ככה את תאחרי לארוחת יום הולדת," אמרתי. "ואז גם מיליון מתנות לא יגרמו לאימא שלך לסלוח לך."
"הו, היא תבין," מלמלה וירדה על ברכיה כדי לחפש בקומה התחתונה של המדף שליד.
"במה הסתבכנו, יא ראבי," מלמל גברי ושפשף את עינו בידו. הסתובבתי אליו, משלבת את זרועותיי על חזי. "אתה ידעת שזה מה שיקרה. זה קורה בכל שנה!"
"כן, אבל כל פעם מחדש אני שוכח!"
הנדתי בראשי בייאוש, כשלפתע קלטתי זוג עיניים ירוקות מוכרות שחולפות מבעד לחלון הראווה הסמוך אלינו. כשהסתובבתי, ראיתי את דן, שנעצר פתאום והביט מסביבו. גברי עקב אחר מבטי. "הוא לא אמר שהוא אצל דינה?" מלמל. התקרבתי לחלון ודפקתי עליו חלושות באגרופי. דן הבחין בי וחייך. הוא הצביע לכיוון הכניסה וזקף גבה בהבעה שואלת. הנהנתי וסימנתי לו בידי לבוא. חזרתי אל גברי וטליה. "מה הוא רוצה?" מלמל גברי.
כשדן התקרב אלינו, פניו של גברי התכרכמו והוא השפיל את מבטו. "תהיתי אם אתם עדיין פה," אמר דן, מעביר את מבטו ביני לבין גברי. "חשבתי, אם אוכל… להצטרף אליכם?"
גברי פתח את פיו במבט זעוף אבל אז טליה התרוממה במהירות מהרצפה, ונעמדה מול דן, שתחילה נראה מופתע לראותה פתאום. "ברור שאתה יכול," אמרה, והרימה מול עיניו חולצה וחצאית ג'ינס מחויטת. "איך זה לדעתך?"
"בשבילך?" שאל.
"אמא שלי."
הוא זקף אגודל לעברה, והיא חייכה חיוך מרוצה. "איפה היית עד עכשיו?" אמרה במבט חולמני, וגברי דחף אותה בפרצוף לא מרוצה לכיוון הקופה. "עכשיו כשסוף סוף בחרת, אפשר להתחפף מכאן."
גברי וטליה נעמדו בתור לקופה, ואני נשארתי לעמוד ליד הסטנדים עם דן. הוא היה נראה קצת מובך מלהישאר איתי פתאום לבד, וחיפשתי משהו לומר כדי להפיג את השתיקה המביכה שנוצרה. "לא הלכת לדינה?"
"הלכתי," אמר. המבט שלו היה קצת מעופף, כאילו הוא לא פה והרבה מחשבות טורדניות מעסיקות את מוחו.
"הכל בסדר?" שאלתי.
הוא נאנח חלושות. "כן, כן. בטח."
"אתם באים?" שאל גברי מהקופות. שלחתי עוד מבט אל עבר דן והתקדמתי לכיוון גברי, שכבר יצא מהחנות. טליה יצאה ממש אחרינו, כששקית גדולה בידה. "אתה הצלת אותנו מעוד שעות רבות וארוכות של חיפושים," אמרתי לדן כשטליה נעמדה לידינו.
"בבקשה," השיב בחיוך. צעדנו לכיוון היציאה מהקניון וטליה התחילה לשוחח עם דן. יותר נכון, לאכול לו את הראש. דן הקשיב, אני בטוחה שבקושי רב, לכל מה שאמרה ונתן לה את ההרגשה שהוא מתעניין בשיחה, ואף ענה לה כששאלה אותו שאלות וצחק בנימוס כשניסתה להצחיק עם בדיחות הקרש שלה. גברי, לעומתה, הלך לצידי כשהוא שומר על הבעה חמוצה ושתק.
עלינו על האוטובוס הראשון שהגיע לתחנה והתיישבנו במושב המיועד לארבעה. טליה התיישבה ליד דן ואני לצד גברי, כשדן מולי. גברי התעסק בנייד שלו, כאילו קיומו של דן לא אמור לעניין אותו, וכשדן פנה אלי, הוא זרק לעברי מבטים, שחשב שלא הבחנתי בהם.
טליה הייתה הראשונה לרדת. היא נישקה אותי ואת גברי בלחי, ואז העניקה לדן חצי חיבוק ידידותי ונפנתה לרדת מהאוטובוס בתחנה שממש מול הבית הגדול והיפה שלה. התחנה הבאה הייתה התחנה שלי. תהיתי מה יקרה עם ארד ואשאיר את דן וגברי-פרצוף-תחת לבדם, אבל לפני שרציתי להציל את גברי ולהציע לו לבוא אלי, דן שאל: "שאלווה אותך הביתה?"
גברי הרים את מבטו מהטלפון שלו במהירות שיא, נועץ בדן את מבטו ואז בי, מחכה לתשובתי. כשהתמהמהתי לענות, דן מיהר להוסיף: "אני במילא ישן אצל אבא שלי היום, אז אם הוא עוד אצלכם הוא כבר יאסוף אותי."
"אהמ, כן, בטח," עניתי, פוזלת אל גברי. עכשיו הוא לא הביט בי, אלא בנייד שלו, שהיה בכלל כבוי. כשהאוטובוס נעצר, קמתי ממקומי ודן בעקבותיי. לחצתי את ידי על כתפו של גברי כשדן כבר התקדם לכיוון הדלת האחורית. גם כשהדבקתי לו נשיקה קלה על הלחי לפרידה הוא לא הגיב, אז הסתובבתי והתקדמתי אל דן.
ירדנו מהאוטובוס, מתחילים ללכת לכיוון הבית. הרחוב היה שקט יחסית לשעה הזאת של היום, והמחשבה שכבר נגמרה חופשת סוכות גרמה לי להתחלחל.
הלכנו במשך דקה אחד ליד השנייה, שותקים. אבל זו לא הייתה שתיקה מביכה, כמו זאת שהייתה בחנות.
"נפרדנו," אמר לפתע, ואז כחכח בגרונו. הסתכלתי עליו, מרימה את ראשי כדי לראות את פניו. "דינה?"
הוא הנהן.
לא ידעתי מה לומר. ידעתי מה להגיד לגברי כשמישהי מבריזה לו מדייט, ידעתי מה להגיד לטליה כשהחבר החודשי שלה נפרד ממנה, אבל לדן לא ידעתי מה לומר.
"אני… מצטערת לשמוע," אלתרתי בסופו של דבר.
הוא חייך חצי חיוך טיפה עצוב. "כן. גם אני קצת."
"אבל… אז, בסרט, וגם אחר כך, במשחק, נראיתם כל כך… ביחד."
"לא ממש," אמר והישיר מבט אל המשך הרחוב. "יצאנו אז לסרט כדי לנסות לשקם משהו. לצאת כמו פעם. אבל בסוף זה לא הלך כל כך."
"לא נעים," אמרתי.
הוא צחק קלות. "כן. לא נעים." הוא פזל אלי. "מה איתך? לך יש מישהו?"
הנדתי בראשי לשלילה.
"את יודעת," המשיך, "למרות מה שאמרת בבוקר, את וגברי די נראים ביחד."
"אף פעם לא חשבתי עלינו כמשהו מעבר," אמרתי. שקר! רק היום חשבת על זה פעמיים.
"אתם נראים טוב ביחד," אמר. היינו קרובים אל הבית. מכונית שחורה חנתה מול השער, ליד זו של אמא. דן הניד את ראשו לכיוון המכונית. "אז הוא עדיין אצלכם."
הנחתי את ידי על הידית של השער, מתמהמהת מעט לפני שנכנסתי אל החצר. "קשה לתזז בין שני הורים, אה?" פניתי אליו.
"מאוד," אמר. "במיוחד כשאצל אחד מהם אתה מרגיש לא שייך." נכנסתי אל החצר, כשהוא בעקבותיי, וסגרתי את השער מאחורינו. "איך את מרגישה אצל אבא שלך?" שאל, כשהלכנו בשביל הגישה לבית.
"טוב," אמרתי. "אין לו מישהי חדשה, אז כשאנחנו אצלו כל תשומת הלב שלו מופנית אלי ואל נועה." הוא חייך למשמע שמה. "התגעגעתי אל הקטנה. היא בבית?"
"אני מניחה," אמרתי ופתחתי את הדלת. היא הייתה נעולה, אז שלפתי מתיקי את צרור המפתחות שלי והשחלתי את המפתח המתאים לחור שבדלת. פתחתי את הדלת, ומבטי ישר נדד אל הספה בסלון, עליה הצטנפו אמא ואורן מול הטלוויזיה הדולקת כשהם מתמזמזים כמו תיכוניסטים. קפאתי במקומי, לוקה בהלם קל, ודן מאחוריי החניק גיחוך שהשים את תשומת ליבה של אמא. היא הבחינה בנו, מיהרה להתנתק מאורן וסידרה את שערה במהירות הבזק. "שלום!" אמרה בקול מצייץ מדי מלחץ וכחכחה בגרונה. פניה האדימו טיפונת, והיה קשה להסיק אם מהעובדה שהרגע הם נתפסו על חם מתעלסים מולנו או משצף התשוקה ששררה באוויר עד לפני דקה.
"הו דן, היי!" אמרה וקמה מהספה, מתקדמת לעברנו. אורן קם בעקבותיה ויישר את חולצתו. דן התאמץ שלא לפרוץ בצחוק וניסה למתן את חיוכו לסתם חיוך מנומס. "היי." אורן נעמד מאחורי אמא, ואני נכנסתי לתוך הבית הקריר.
"אבא אתה מקפיץ אותי הביתה?" נשמע דן מהכניסה.
"יאללה," אורן אסף את צרור המפתחות שלו מהשידה שליד דלת הכניסה ונישק קלות את אמא. "ביי, נטע!"
"פעם שלישית גלידה," מלמלתי לעצמי כשנופפתי לו לשלום. הוא ודן יצאו מהבית, ואמא סגרה מאחוריהם את הדלת. השתררה שתיקה. היא נכנסה אל המטבח, כשאני כבר ישבתי אל השולחן ומזגתי לעצמי מיץ מהמקרר. היא פתחה את פיה, כנראה בניסיון להסביר או להתנצל או לערוך לי "שיחה של מבוגרים, ושאת כבר בוגרת, ובקרוב גם את תתחילי בקשרים רומנטיים, ועכשיו כשאני גרושה כבר הרבה זמן, גם לי, כן כן נטע, גם לי, ממש כמוך יש את הדחפים והרצונות של קשרים רומנטיים. עם כל התוספות. ואת כבר מספיק בוגרת בשביל לדעת את זה ולהתמודד עם זה", אבל לפני שאמרה משהו רק אמרתי: "אני מקווה שנועה לא בבית."
היא סגרה את פיה והסתובבה לכיוון חדר השינה שלה. "היא אצל סבתא."
הסתובבתי אל חלון המטבח שהשקיף אל הרחוב, וראיתי את דן ואורן ליד מכוניתם. אורן כבר התיישב במושב הנהג, ודן עמד ממש להיכנס, כשלפתע הרים את ראשו אל החלון והסתכל עלי. כשחייך, חייכתי בחזרה, ואז הוא קרץ אלי ונעלם אל תוך המכונית.