סודות | 29

החזרה לבית הספר הייתה עגומה.
התעוררתי עם ראש כבד ופנים נפוחות, הראש שלי היה אטום לגמרי ולא יכולתי לחשוב בצלילות. בימים האחרונים התרגלתי להירדם מאוחר ועכשיו החזרה לשגרה הייתה קשה במיוחד עבור חובבת שינה שכמותי. לקראת צאתי שמעתי את דן במטבח, משדל את אורן להסיע אותו לבית הספר. גרירת המפתחות על פני השולחן סימנה לי שאורן נכנע תחת הלחץ בסופו של דבר, כנראה הרגיש אשמה שלא נלחם באמו של דן בסוגיית המכונית שנמכרה, ואחרי ששניהם יצאו מדלת הבית השתרר שקט. תליתי את כתפיית התיק על כתפי וירדתי מחדרי אל הרחוב. מזג האוויר השתנה בחופשת הפסח והאביב הורגש בכל פינה. הצינה שעטפה את שעות הבוקר לפני כמה שבועות חלפה לה ועכשיו שמש חמימה ליטפה את זרועותיי החשופות ברוך.
החשתי את צעדיי כשראיתי את האוטובוס פונה לרחוב. טליה ישבה באחד המושבים האחוריים ונופפה לי במרץ דרך החלון המקושקש כשראתה אותי. לא היה לי אפילו כוח לחייך ולכן פשוט נעצתי מבט בדלתות האוטובוס שנפתחו ברחש והעברתי את הכרטיס במכונה. האוטובוס זינק קדימה כשניסיתי לפלס לעצמי את הדרך לטליה בזהירות בלי למעוד או לדרוך על רגל של מישהו. טליה צפתה בי לכל אורך הדרך ממקומה, במושב לארבעה, והזיזה את תיקה מהמושב לידה כדי שאוכל לשבת. פלטתי אנחת רווחה כשהתיישבתי על המושב הלא נוח בעליל.
"מה יש לך?" שאלה וסידרה את התיק שלה על בירכיה כשרגליה המקופלות מונחות על המושב שמולה.
"חיים נהדרים," לחשתי בצרידות. כחכחתי בגרון. "זה מה שיש לי."
היא השעינה את גבה על החלון וקיפלה רגל אחת מתחתיה על המושב שעליו ישבה. "תספרי לי הכול," אמרה, מושכת את המילה האחרונה.
"סיפרתי לך אתמול."
"הוא מנשק מעולה, נכון?" העיניים שלה ממש בהקו מציפייה לרכל. חייכתי חצי חיוך מיואש. "כן."
טליה חיכה לעצמה כמרוצה. "טוב, זה היה מובן מאליו."
"אפשר לחשוב עם מי כבר הספקתי להתנשק שיש לי למה להשוות," לחשתי והשענתי את זרועי אל מסעד הגב של המושב, פונה בגופי אליה. היא משכה בכתפה. "יש את גברי. ואת החמוד ההוא שהיה איתנו בט'."
גיחכתי. "הוא נישק גרוע."
היא צחקה לנוכח ההבעה שלי כשנזכרתי במקרה ההוא. "וגברי?"
גלגלתי עיניים לתקרה כפי שאני עושה כשאני חושבת על משהו. "גברי… גברי היה בסדר, אני חושבת. זה היה מזמן, מי זוכר את זה בכלל."
טליה זקפה גבה בהבעה לא מאמינה. "כולם זוכרים את הנשיקה הראשונה שלהם."
משב רוח לידינו הקפיץ אותי כשגברי הופיע פתאום והתיישב על המושב מולי. "למה, את זוכרת את הנשיקה הראשונה שלך עם הדוחה ההוא עם הרסן?"
הוא הניח את תיקו על הרצפה והשעין את זרועותיו על ברכיו כדי להיות קרוב אלינו. צחקתי כשנזכרתי בבחור ההוא. טליה עיוותה את פניה. "איך היא יכולה בכלל לשכוח?" הערתי. "זאת הייתה כזאת טראומה, את לא הפסקת להתחמק ממנו שנה אחר כך." גברי צחק בקול והתקרב אל פניה של טליה בפה מעוות ופתוח, כמו שסיפרה לנו שהבחור ההוא התקרב אליה.
טליה הדפה אותו לאחור. "אידיוט." היא נעצה בי מבט. "שניכם."
גברי התרווח במושבו. "נגמרו לכם האנשים לרכל עליהם אז התחלתן לדבר על זה?" הוא שיחק ברצועת התיק שלו והריץ את מבטו ביני לבין טליה.
"ממש לא," טליה אמרה בשלווה. "נטע פשוט סיפרה לי על חוויותיה מהחופשה."
נעצתי בה מבט יוקד כשגברי שאל, "ומה זה קשור לנשיקה הדוחה שלך עם המרוסן?"
הוא שתק לרגע ואז הביט בי בפליאה ופיו נפשק בהפתעה. "התנשקת עם דן באילת?"
שתקתי. טליה עשתה טובה וסתמה את הפה הגדול שלה כשהעבירה את מבטה ממנו אל הרחובות שנסענו על פניהם. "את רצינית?" גברי רכן אלי ונגע בברכי. הנדתי בראשי כאילו זה לא ביג דיל. גברי נישען אחורנית, כתפיו שמוטות במשהו שנראה לי כמו תבוסה. "אתם ביחד, כאילו?"
"לא," אמרתי בקול נטול רגש. "זה יכול להרוס את הקשר של אימא שליעם אבא שלו."
טליה הסתובבה אלי שוב. "אוי, נטע, את סתם מפחדת להיות עם מישהו בקשר אמיתי אז את מתרצת."
"אבל היא צודקת," אמר גברי. טליה מיהרה לנעוץ בו את עיניה. גברי הביט בה בתמימות. "יש משהו במה שהיא אומרת."
השפלתי את עיני, מבטי משוטט על הרצפה המלוכלכת של האוטובוס וראשי שמוט בייאוש. טליה נאנחה לצדי בדרמטיות. הרגשתי את רגלו של גברי מקפצת על הרצפה ומרעידה את רגלי שהתחככה בה. "טוב, די." גברי נעמד לעמידה בתחנה של בית הספר. הלכנו אחריו אל הדלתות האחוריות, מפלסות בקושי את דרכנו עם התיקים דרך כל האנשים שעמדו בחלק הזה של האוטובוס. האוטובוס נעצר, דלתותיו נפתחו, וגברי חמק החוצה כששתינו בעקבותיו. במקום לפנות שמאלה אל שער בית הספר הוא משך אותנו ימינה. "מה?" שאלתי אותו כשהאוטובוס התחיל לנסוע מאחורינו. המנוע שלו טרטר והרעש היה רם מדי בשביל לשמוע את גברי.
הוא נעצר והמתין עד שהאוטובוס יתרחק. "את נראית על הפנים," אמר ואז הביט בטליה. "ואת נראית ככה כל הזמן." היא חייכה אליו במרירות צינית.
"אנחנו צריכים יום חופש."
הוא משך אותנו בכיוון הנגדי מבית הספר. "אבל בית ספר!" מחיתי.
"חננה," הוא הביט אלי. "אנחנו מבריזים היום."

ישבנו על כיסאות הפלסטיק של מקדונלד'ס, אני וגברי חלקנו צ'יפס ענק וטליה נשנשה נגאטס. טליה טבלה את אחד מחתיכות העוף המצופות בקטשופ ששפכה מהשקית בקופסת הנגאטס. "מקדונלד'ס בשמונה בבוקר. יפה. נוהל שחייבים להפוך לקבוע."
"פעם הבאה אני אקח אותך למקום יותר אקסקלוסיבי," אמר גברי ודחף לפיו שלושה צ'יפסים חמים. ניגבתי את אצבעותיי השומניות במפית ולגמתי מכוס הקולה הגדולה שלי. "מה תכננת לנו לאחר כך?"
"אני בעד לרדת לים," אמר ושתה מהכוס שלו. "תשכח מזה," טליה הביטה מתחת לשולחן על מגפיה הקצרים. "אני לא נכנסת עם הנעליים האלה לחול."
"אפשר להמשיך להסתובב פה בקניון," אמרתי בפה מלא צ'יפס. גברי הביט בי בחלחלה. "אני לא מתכוון לעמוד כמו אידיוט מאחוריכן כשאתן תסתכלו שעות על בגדים."
"יש לך רעיון טוב יותר? יש פה מיזוג אוויר ותעסוקה ואוכל זמין."
גברי תחב לפיו את הצ'יפס האחרון וניגב את ידיו במפית. "ההברזה הכי גרועה ever."
"אתה גררת אותנו מבית הספר," אמרה טליה והזיזה ברגליה את הכיסא שלה אחורה כשקמה. "אל תתלונן. אם רונית תתעצבן עלינו מחר כי לא הגענו היום, זה יהיה על מצפונך."
"כן, כאילו שזה מה שיפריע לי, שרונית תכעס עליכן." הוא הצמיד את ידו אל ליבו בתיאטראליות. "צובט את הלב."
טליה סטרה לכתפו וזרקה בידה האחרת את תכולת המגש לפח הקרוב. "אתה כזה בלתי נסבל."
"את כנראה היחידה שחושבת ככה." הוא הביט בה בחיוך זחוח כשהצמיד אותי אליו בידו. הדפתי אותו ממני. "לא, לפעמים המחשבה הזאת מתגנבת גם לראש שלי."
"אתן פשוט לא יודעות מה יש לכן ביד," הוא התחיל ללכת ואנחנו מאחוריו. "פשוט מזלזלות בי!"

אחרי ארבע שעות של חוסר מעש גמור בקניון, שכלל התחרפנות של גברי אחרי שנכנסנו לתשע חנויות בגדים שונות לזמן ממושך מדי, שיטוטים ברחבי הקניון ללא מטרה וקינוח ההברזה המוצלחת הזאת שוב פעם במקדונלד'ס, חזרנו הביתה. אימא לא הייתה אמורה להיות בבית כך שהרגשתי מספיק בנוח להזמין אותם אלי מבלי לחשוש שהיא תבחין שהשעה מוקדמת מדי לחזור הביתה + השתלטות של גברי וטליה על הבית. נכנסו דרך השער וגברי סיפר לנו על המשחקים הבאים של הקבוצה כשאני חיפשתי בתיקי את המפתח.
"אם ננצח במשחק הבא, אנחנו עולים לגמר," אמר בהתלהבות והשעין את ידו על קיר הבית.
"זה לא מה שאמרת במשחק הקודם?" שאלה טליה.
"כן, אבל – טוב מה את מבינה בכדורסל."
רכסתי חזרה את רוכסן התיק. "שיט, שכחתי את המפתח."
גברי הפנה את פניו אלי. "אז נתקענו בחוץ?"
הסתכלתי על הרחוב שמעבר לגדר. מכונית כחולה וזרה חנתה לא רחוק משם. "אולי אורן בבית," אמרה טליה.
"זה לא האוטו שלו," אמרתי. צלצלתי בפעמון הדלת. כעבור כמה רגעים של שקט דפקתי על הדלת. כשהתכוונתי לדפוק עליה בפעם הרביעית היא נפתחה בהפתעה ונער מגודל עמד מאחוריה. "מה אתה עושה כאן?" קולה של טליה היה מעורבב בהפתעה וזעם מוסתר.
"רגזני!" פניו של דוד קרנו כשהביט מאחוריי, על טליה. "כמה טוב לראות אותך שוב."
טליה גלגלה עיניים. "אתה בדרך כלל פותח דלתות בבתים שלא שלך?" אמרתי כשהוא זז לאחור ואני נכנסתי אחריו. טליה או גברי, אחד מהם סגר את הדלת.
"דן חושב שאני הסלייב שלו," אמר. "לכי תביני אותו, הוא אידיוט גמור." הוא ניגש אל המטבח והוציא מאחד הארונות מעל השיש שקיות של צ'יפס ובמבה.
"בתיאבון," סיננה טליה במרירות כשהוא עלה במדרגות. הוא הצמיד שתי אצבעות לרקתו בתנועת הצדעה וחמק אל הקומה השנייה. הבטתי עליה בשעשוע.
"מה את רוצה?"
"את נהנית להיות רעה לאנשים? זה עושה לך טוב?" התחלתי לעלות במדרגות, טליה וגברי מאחורי.
"אני לא רעה," אמרה כשסגרתי את דלת החדר שלי. גברי כהרגלו כבר השתטח בבלעדיות על המיטה, רגלו מתנודדת מעל הרצפה.
"אוהו, כמה שאת כן," אמר בחיוך ממזרי.
"המסכן הזה לא עשה לך כלום," אמרתי כשתחבתי את הישבן שלי על המיטה, בין רגלו של גברי לקיר מאחוריי.
"הוא מסתכל עלי בצורה שמעצבנת אותי," אמרה והתיישבה על הכיסא המסתובב. "גם היום, גם בפיצה." היא הביטה על הדלת הסגורה ועיניה התרוצצו בחוריהן. "אז מה אתך ועם דן?" התאמצה לשנות נושא.
"מה איתי ועם דן?" משכתי מתחת לראשו של גברי כרית אחת וחיבקתי אותה. "מה יכולתי לספר שלא סיפרתי בבוקר?"
"את חושבת שהוא דיבר עליך עם דוד?" שאלה והנידה בקדקודה אל הדלת.
"בנים לא עושים את זה," אמר גברי ודחף את זרועו מתחת לעורפו. "אנחנו לא רכלנים כמוכן."
"א' בטח שכן," צייצה טליה בהתגוננות. "ב' אנחנו לא רכלניות, אנחנו משתפות מידע חיוני. ג' זאת לא סתם רכילות, זה החיים הרומנטיים המתוסבכים של דן עם נטע." גלגלתי עיניים.
"אני חושבת שאת ממש מפספסת," אמרה טליה וצנפה את רגליה אל בית החזה שלה.
"אפשר לחשוב, מי ישמע, דן!" גברי נראה מתוסכל ועצבני. "אני לא מבין מה אתן מוצאות בו בכלל."
"יש לך עיניים בראש?" טליה רכנה אליו. "הוא נראה סוף הדרך."
"יופי זה לא הכול בחיים," נאנח. נשכבתי בקושי, גופי מקופל בצורה לא נוחה במיוחד, והנחתי את ראשי על בטנו. עורו החם להט מתחת לאוזן שלי גם דרך החולצה. "הוא גם מקסים," אמרתי.
הוא הריץ את אצבעותיו לאורך הזרוע שלי ובחזרה. הוא התנשם עמוקות. "אם את אומרת."

דוד בדיוק עמד להיכנס למכונית שלו כשהבחין בשלושתנו יוצאים דרך השער. "אתה מלווה אותי?" שאלה טליה והביטה על גברי. הוא קימט את מצחו. "נראה לך שאני אעשה את כל הסיבוב הזה מהבית שלך עד לשלי?"
טליה שרבבה אליו את שפתיה בתחנונים.
"אני אקפיץ אותך הביתה אם תרצי," אמר דוד ונשען עם זרועו על דלת המכונית הפתוחה. טליה זרקה לעברו מבט כעוס. "לא תודה."
"בחייך, אל תהי קשה. תני לי להיות ג'נטלמן."
"אין צורך, אני מסודרת." היא תחבה את ידה אל ידו של גברי ואחזה בה בהפגנתיות, גוררת אותו אל קצה הרחוב. דוד הביט בהם והניד את ראשו בשעשוע. הוא נכנס אל המכונית, סוגר את הדלת, והתניע אותה. כשהתכוונתי לסגור את דלת השער המכונית נעצרה מולי. זרועו המקופלת של דוד בצבצה דרך החלון הפתוח. "אם דן ידע שאמרתי משהו הוא יכסח אותי," אמר. "אבל בגלל שאת נראית כזאת חמודה אני מוכן להסתכן ולהגיד לך שכדאי לך לתת לו צ'אנס." הבטתי בו בעיניים מצומצמות. הוא יהיר, חשבתי, ודוחף את האף שלו לעניינים שלא שלו. אולי יש סיבה מוצדקת לכך שטליה מרירה כלפיו. "זה לא העסק שלך."
"אני יודע שלא," אמר. הוא לא חייך בציניות כמו כשפתח את הדלת ופניו לא קרנו בביטחון עצמי מופגן כמו בפגישה הראשונה שלי איתו בפיצרייה. "אבל אני מכיר את דן כל כך הרבה שנים ואני מרגיש כשמשהו עובר עליו. את היית צריכה להכיר אותו כמוני בתקופה האחרונה כשהוא היה עם דינה." הוא הניד בראשו. "אדם אחר לגמרי." הוא הרים את ידו אלי במעין נפנוף עצל לשלום ולחץ על דוושת הגז כשהתיק את מבטו ממני והביט ישר, על הכביש. הוא נסע משם והשאיר אותי דוממת על הגדר.

דן נשאר סגור בחדרו במשך שאר היום. אימא הגיעה הביתה עם נועה אחרי שאספה אותה מהגן ואורן הגיע כמה דקות מאוחר יותר. בדרך לחדר שלי לקראת שעות הערב חלפתי פני חדרה של אימא. הדלת הייתה פתוחה ואימא עמדה מול המראה, מתאפרת. נכנסתי אל החדר. "את יוצאת היום?"
היא הנידה בראשה. "אירוע של חברה מהעבודה." היא הייתה לבושה בשמלה שהחמיאה לגופה הספורטיבי והחטוב וקינאתי בה שאין לי את המוטיבציה וכוח הרצון להתעמל ולשמור על כושר כמוה. התיישבתי על קצה המיטה הזוגית. "אורן הולך אתך?"
היא המהמה בחיוב והתיישרה, מותחת בידיה אל השמלה. "איך אני?" שאלה כשהסתובבה אלי. זקפתי את אגודלי. היא חייכה ופתחה את מגירת התכשיטים. אורן בדיוק נכנס אל החדר מהמקלחת, שערו לח והוא לבוש בחולצה אלגנטית.
"את רוצה ללכת עם נועה לסבתא?" שאלה אימא כשהשחילה עגילים כסופים לאוזניה. הנדתי בראשי לשלילה. אורן ניגש אל הארנק שלו שהונח על השידה ושלף שטר של חמישים שקלים מתוכו. "תזמיני לך ולדן פיצה אם תהיו רעבים," אמר והגיש לי את השטר.
חייכתי חיוך קל. "תודה."
אימא סגרה את המגירה בחבטה ואספה את התיק שלי על כתפה. "אתה מוכן?"
היא העבירה יד בשיערו הלח והיה משהו אינטימי ולבבי בתנועה הזאת; הפגנת חיבה, אהבה טהורה על ידי תנועה אחת כל כך פשוטה. זה הזכיר לי את אצבעותיי שהתלפפו בשיערו של דן כשהתנשקנו.
נרעדתי מעצם ההשוואה הזאת ויצאתי מהחדר אחריהם. אימא קראה לנועה ואז הצמידה נשיקה חמימה ללחיי. "תהי ילדה טובה," לחשה כמו שהייתה לוחשת כשהייתי קטנה יותר ונשארת בבית תחת השגחתה של סבתא או איזו בייביסיטר. חייכתי חיוך דק כשאורן נופף לי וסגר את הדלת מאחוריהם.
נאנחתי כשנשארתי לבד בסלון. צמרמורת קרה אחזה בגבי. נשארתי לבד עם דן בבית, רק שנינו, כשבנינו מצב רגיש ומתוח כל כך. בגרירת רגליים עליתי אל החדר שלי, מבטי תקוע ברצפה. בחנתי את דוגמת הרצפות המשתנה ופתחתי בכתפיים שפופות את הדלת.
השמיים שנראו דרך החלון מול הדלת השחירו כמעט לגמרי והאור בחדר היה אפלולי וחשוך. שלחתי יד אל מתג האור שקרוב לדלת ונשמתי נעצרה בבהלה כשראיתי את דן יושב דומם על מיטתי.
"אלוהים, דן!"
הוא חייך חצי חיוך משועשע.
גלגלתי עיניים לנוכח מבטו וסגרתי את הדלת ברוגז. "למה אתה פה?"
"הרצחת וגם ירשת?"
זקפתי גבה. "מה?"
"זרקת אותי ועכשיו את גם כועסת עלי?" הוא קם ממקומו. "זה מה-זה לא בסדר מצדך."
השענתי את גבי על הדלת הסגורה ושילבתי ידיים על החזה. "לא זרקתי אותך, לא היינו ביחד במילא."
הוא משך כתף אחת. "אותו דבר עבורי."
"אתה מדבר איתי עכשיו?" שאלתי בקול עוקצני. "השינויים הקיצוניים האלה במצב הרוח שלך מלחיצים אותי."
הוא עמד מולי, משפיל אלי מבט רציני ושילב גם הוא את ידיו על חזהו. "נראה לי שלא רק זה מלחיץ אותך."
נשכתי את שפתיי. הוא שלח יד אחת זהירה ואיטית אל פניי ובקצה אצבעו שחרר את השפה הכלואה בין שיניי. הנחתי לו לעשות את זה; לא היו לי כוחות יותר להדוף אותו מעליי. הוא שיחרר את ידי השלובות זו בזו. "אני מבטיח לא להרוס את זה," לחש. העיניים שלו בחנו את השפתיים שלי ומדי פעם הביטו בעיניים שלי. הן היו רציניות, רציניות ממש. לא היה בהן שום פלירטוט או צחוק שאופייני למבטו.
"זה לא יהיה באשמתך," אמרתי בקול ניחר, מתאמצת להוציא קול יציב מספיק מגרוני והנדתי קלות את ראשי.
הוא נגע בקווצת שיער מתולתלת שנחה סמוך למפתח הצוואר שלי. הוא סלסל אותה בין אצבעותיו הארוכות ושלח אלי חצי חיוך זהיר, כל כך קטן שאם לא הייתי ככה קרובה אליו לא הייתי מבחינה בו בכלל. הרגשתי את הנשימות החמות שלו על האף שלי ולפני שהספקתי להצטלל ולהתנער מהתחושה החמימה שקרבתו אלי גרמה לי הוא רכן קדימה ומיקם את שפתיו בזהירות על שלי. השפתיים שלי נפשקו קלות מלחץ מגעו והרגשתי את אצבעו מלטפת בהיסוס קל את קו הלסת שלי. אם הנשיקה הראשונה שלנו הייתה פרועה משכרות והשנייה הייתה מתוקה מתודעה, זאת הייתה זהירה מפחד. הוא נשם נשימות רדודות ונגע בפניי לאט כדי לא להרחיק אותי ואני לא נשמתי בכלל כדי לא להרוס את זה. ידו הונחה יציבה ועדינה על בסיס הצוואר שלי, בקימור בין הצוואר לכתף והיד השנייה שילבה את אצבעותיי בשלו. הוא לחץ את ידי בידו ואז הרים אותה מעלה, אצבעותיו עדיין מסובכות בשלי, והניח את האגרוף של שנינו על צווארו, מנחה אותי להחזיק בו.
טליה צעקה בראשי להיות אמיצה. אני צעקתי בראשי להעז. בתנועה קלה הצמדתי את אצבעותיי הפרושות על עורפו וחמימות עורו שם הייתה מדהימה. הוא השמיע קול במעמקי גרונו שרטט מול שפתיי ודגדג את נשימתי. התנתקתי ממנו לפני שלא אוכל לנשום עוד. עיניו נותרו עצומות לכמה שניות ואז הוא פקח אותן.
זה היה אינטימי מדי, קרוב מדי ומרגש מדי לראות אותו פוקח כך עיניים מזוגגות שבחנו את תווי פניי במרחק קטן כל כך כשהנשימות שלנו מתערבבות. זה גרם לתחתית בטני לרעוד. לא הייתי רגילה לעמוד במצב כזה, בנשיקות הקודמות התנתקנו בחטף ולא נשארנו לעמוד כל כך קרובים וזה גרם לי כעת קושי לנשום. היד שלו שעוד הייתה לי על הפנים הפסיקה לזוז והוא נראה כאילו הוא עומד לעטוף את כל כולי בכוח לתוכו. "זה היה כל כך נורא?" שאל.
הנדתי בראשי כי ידעתי שאם אפתח את פי שום קול לא יצא מתוכו.
הוא חייך חיוך קטן. "יופי." הוא התרחק קצת, עדיין יכולתי להרגיש את החשמל והחום גועש בין גופינו. הוא זקר זרת לאוויר, מולי. "שולם?"
גל של אומץ ותשוקה עטף אותי, ערפל את מוחי לגמרי ובשנייה אחת הצמדתי את פניי לשלו. "שולם," מלמלתי אל שפתיו.