סודות | 27

לא הצלחתי להירדם בכלל. כששכבתי ברווח הזעיר שנועה הותירה לי במיטה, מקופלת בתנוחת עובר, כל מה שיכולתי להרגיש היה המגע שלו עליי והריח שלו סביבי, דבוק לעור שלי ולשיער. רציתי לצרוח. זה היה טוב מדי בשביל להיות אמיתי. לא יכולתי פתאום לשאת את המחשבה שדן אולי באמת רוצה אותי.
כל כך רציתי לשמוח, כל כך רציתי לצאת עכשיו מהחדר, לדפוק על דלתו ולקפוץ עליו בנשיקות עד מחר. אבל אז התגנבה בתחתית הבטן המחשבות הטורדניות האלה שהעירו אותי בכוח מהפנטזיה. פזלתי אל אמא ששכבה על המיטה בפיג'מה קצרה, ידה מונחת על גבו של אורן. החזה שלה התרומם לאט עם כל נשימה.
אני אמורה לשים זין על כל העולם ואמא שלו, להיות עם מי שבא לי ולעשות מה שאני רוצה. אם לא עכשיו, אז מתי?
אבל זה היה יותר מדי חשוב בשביל אמא.
נאנחתי והסתובבתי על הבטן, טומנת את הראש בכרית ומקווה שאיחנק בשנתי ולא אצטרך לבחור.

השמיכה נמשכה מעליי באכזריות. גל של קרירות תקף את רגליי החשופות ומיהרתי להתקפל אל תוך עצמי ככל שיכולתי. "קומי, קומי! אנחנו מאחרים לארוחה." אמא משכה את כף הרגל שלי עד שנגררתי על המיטה ושחררה את אחיזתה בפתאומיות. הצצתי עליה מבעד לכתפי. האור העז בחדר סימא את עיניי ומצמצתי אותן כמה פעמים לפני שנפקחו לרווחה. אמא הייתה כבר לבושה וניגשה אל המראה כדי לסיים להתאפר. חולצה וג'ינס קצרים היו מקופלים בקצה המיטה בצד שלי. חטפתי אותם וגררתי את עצמי אל המקלחת. התלבשתי מהר, לפני שאמא תספיק לצעוק עלי שוב. כשיצאתי, מפזרת את השיער שאספתי בלילה, אמא חלפה על פניי. "נו!"
"אני מוכנה!" רטנתי, תוחבת את כפות רגליי את הכפכפים שלי. אמא פתחה את הדלת כשהתקדמתי אליה. הרגשתי איך הבטן שלי מתמלאת פרפרים מעצם המחשבה שאפגוש עכשיו את דן והרגשתי בחילה מתוקה בבטני. אמא סידרה את שיערי בכף ידה כשחלפתי על פניה וסגרה מאחורינו את הדלת. היא מיהרה אל המעלית כשאני התעכבתי מול דלת חדרו של דן. "הוא לא בא?"
"הם כבר למטה," אמרה והאצתי את צעדיי.
אמא פילסה את דרכה אל השולחן שבו ישבנו אתמול. גבי עקצץ מהתרגשות מהולה בבהלה, והוקל לי כשראיתי שהוא ריק, מלבד צלחת מלאה שאורן השאיר לפני שהלך להביא עוד משהו. גררתי כיסא אחד לאחור והתיישבתי עליו.
"את לא הולכת למלא לך צלחת?" שאלה אמא. הנדתי בראשי. "אני לא רעבה כל כך."
"יש לנו נסיעה ארוכה היום," אמרה. "לא תוכלי אחר כך לאכול עד הערב."
הנהנתי. "אני קצת לא מרגישה טוב."
אמא כיווצה את גבותיה. "כואבת לך הבטן?"
"קצת." טוב, זה לא היה ממש שקר.
אמא חייכה חצי חיוך מנחם. "אני אפנק אותך במשהו טעים," אמרה ועזבה את השולחן. הנחתי את מרפקיי על שולחן העץ הקריר ונאנחתי. חשבתי על המבוכה שתשרור כשאראה את דן. אף פעם לא ידעתי איך להתמודד עם מצבים אינטימיים-רומנטיים כאלה, וזה העלה בגרוני גל מר של חשש.
בהיתי בסכו"ם המסודר בקפידה מולי כשיד חמה נגעה בליטוף עדין במותני והקפיצה אותי. נתקלתי בעיניים ירוקות וחיוך צוהל כשהרמתי את ראשי. "אלוהים, דן! כמעט הרגת אותי."
"אף אחד עוד לא מת מליטוף." הוא הניח את הצלחת הגדושה שלו על השולחן והתיישב מולי, מקרב את הכיסא הכי קרוב שאפשר לשולחן כך שרגלו הארוכה התחככה בפלירטוט מוגזם ברגל שלי. הרגשתי שאני מתחילה להאדים.
הוא הביט על המקום שבו הייתה אמורה להיות הצלחת שלי. "את לא אוכלת?"
משכתי בכתפי. "אני לא רעבה כל כך."
הוא חייך חיוך שובבי וקירב את ראשו אליי. "חשבתי עלייך כל הלילה." הבטן שלי התכווצה.
ליחחתי את שפתי התחתונה בעצבנות והפניתי את מבטי ממנו לצדדים. הוא אחז בזרועי, קרוב למרפק. "הכל בסדר?"
לפני שהספקתי לענות, אורן הגיח מאחור עם עוד צלחת עמוסה במתוקים והתיישב לצד דן במבט שבע רצון. ניערתי את ידו של דן מעליי והוא נשען לאחור, עיניו מצומצמות בחוסר הבנה. "בוקר טוב ליפהפייה הנרדמת!" הוא שלח אלי חיוך רחב, זהה לשל דן. הוא העמיס על מזלגו ערימה של מקושקשת ותחב אותה לפיו, כשהוא מספר תוך כדי על משהו בעבודה. אני ניסיתי להקשיב ומדי פעם פזלתי אל דן שתקע את מבטו בצלחתו והכניס לפיו מדי פעם איזו חתיכה מחביתה או קצת גבינה לבנה. הרגל שלו קפצה מתחת לשולחן בחוסר רוגע והרעידה את הרגל שלי, שעדיין הייתה צמודה אליה.
נועה ואמא הצטרפו לשולחן עם צלחות בידיהן. אמא הניחה מולי צלחת מלאה בפנקייקים ועוגות וחייכה. "כדאי לך, הם חמים."
נועה התיישבה לצידי כשהיא לבושה בגופייה שחשפה את הקעקוע שעל ידה. היא הציגה בפניי את זרועה. "את ראית איזה יפה הוא?"
הנהנתי ומיקדתי את מבטי בצלחת.

בתי המלון כבר היו רחוקים מאחורינו. הים התכול נשאר איתם, מאחור, והחלון השקיף על הנוף המדברי והשומם. ישבתי צמודה אל דלת המכונית, מתכנסת בתוך עצמי כשנועה מפרידה בגופה את דן ממני. כשחיכינו בלובי עם המזוודות עד שאורן יעשה צ'ק אאוט, הוא ניסה לשלוח יד אל המרפק שלי כשבעיניו מבט אינטימי, אבל נרתע כשזזתי מעט לאחור. עכשיו סנטרו נשען על כף ידו, מרפקו נח על הדלת ומבטו היה תקוע בנוף הצהוב והמתחלף. אורן נכנס באחת הפניות אל תחנת הדלק שעמדה באמצע המדבר ועצר לתדלק.
"יש לי פיפי," אמרה נועה כשאורן יצא. אמא הסתובבה אליה. "בואי." היא יצאה מהמכונית ואני פתחתי את הדלת. נועה חמקה החוצה והדלת נסגרה מאחוריה. אורן מלמל משהו על קפה שחור כשתחב את ראשו חזרה למכונית כדי לקחת את הארנק שלו מתא הכפפות ונכנס אל תוך החנות ממול.
נדחקתי לפינה שלי.
"מה הקטע שלך?"
המשכתי להביט בדלתות האוטומטיות של החנות כשנפתחו ונסגרו עם כל אדם שנכנס או יצא.
"מה עשיתי לא בסדר?" המשיך.
הסבתי אליו את מבטי לאט. הוא השעין את ראשו על החלון ופניו מופנות אליי. המבט שנעץ בי היה ממוקד וחדור כעס. "מה, הנשיקה הייתה גרועה? בגלל זה את מתחמקת ממני? נישקתי חרא ולא נעים לך עכשיו?"
פרצתי בצחוק.
זה עיצבן אותו עוד יותר.
"מה מצחיק אותך?"
"זה ממש לא זה, דן. בכלל לא. אתה מנשק מעולה."
הוא נראה כאילו הוא רוצה לחייך אבל מתעקש לשמור על פרצוף רציני. "אז?"
"אנחנו פשוט לא יכולים," אמרתי, בודקת אם אמא או נועה או אורן מתקרבים למכונית.
"למה לא?"
"אתה חשבת פעם מה יקרה אם נהיה ביחד?" הטון שלי יצא תוקפני.
"כן," הוא ענה וחצי חיוך הפציע בזווית פיו. הנדתי בראשי. "אם זה לא יצליח בינינו, זה יהרוס הכל בין אמא שלי ואבא שלך."
הוא כיווץ את גבותיו. "בולשיט."
אמא ונועה מיהרו אל המכונית, אורן בעקבותיהן. זרקתי אליו מבט לפני שחזרתי להצטנף צמוד לדלת המכונית. "במילא זה יעבור לך עוד מעט."
הוא פתח את פיו לומר משהו כשאורן פתח את הדלת והוא השתתק. הוא פלט מעין נחירת בוז מעורבת במלמול של משהו כשנועה נדחקה חזרה מעליי למקומה ואמא התיישבה מלפנים. ואז התחלנו לנסוע.