סודות | 26

ישבתי על המיטה בשיכול רגליים, עטופה בשמיכה כשהספר שלי בחיקי. הצלחתי להתקדם פרק אחד, אבל פתאום הדמות הגברית בספר החליפה את פניה לפניו של דן וזה הרתיח אותי. דפיקות חלושות נשמעו על הדלת. חשבתי שזו החדרנית שבאה לנקות, אבל בחצי הדרך קלטתי שעכשיו ערב והחדרניות לא עוברות בין החדרים בערב, וכשהבנתי שזה לא אורן או אמא, כי לשניהם יש מפתח, ואמא הרי לא תיתן לנועה לעלות לחדר לבד, היד שלי כבר הייתה על הידית ופתחתי את הדלת. דן עמד בפתח, ידיו בכיסים ועל פניו שום הבעה. הבטתי בו באותו פרצוף מחוסר ההבעה כשאני נשענת עם כתפי על המשקוף. הוא הביט בי ישירות לעיניים ואני החזרתי לו מבט. נראה שהוא מתאפק לא לצחוק ואז הוא הוציא יד אחת סגורה לאגרוף והושיט אותה מולי, פותח אותה כשכף היד כלפי מעלה. "שכחת את זה אצלי," אמר ביובש. על כף ידו נחו שני העגילים הארוכים שענדתי אתמול בערב. ידי עלתה אוטומטית לאוזניי, לא הופתעתי כל כך להרגיש שהן חשופות מכל תכשיט, ונזכרתי שהורדתי אותם והנחתי אותם על השיש בחדרון המקלחת של דן לפני שנכנסתי להתקלח.
הושטתי יד לקחת אותם ממנו. "תודה." כף ידו הייתה לוהטת כשנגעתי בה, ורציתי לשקוע לתוכה, להמשיך לאחוז בה עד מחר ולהניח אותה על לחיי. במקום זה שמרתי על ארשת פנים רגועה והחזקתי חזק את העגילים בידי. נכנסתי פנימה אל החדר והתחלתי לסגור את הדלת כשהוא הניח עליה את ידו ועצר אותי מלסגור אותה. הצצתי עליו בפתח הצר שנותר. "צריך משהו?"
הוא ליחך את שפתיו בלשונו. "אפשר להיכנס?"
רציתי לצעוק שלא ולטרוק לו את הדלת בפנים, אבל במקום זאת הורדתי את ידי מהדלת ועזבתי אותו במסדרון, חוזרת אל המיטה החמימה ונשכבת עליה עם הספר בידיי. דן נכנס לאט, צעדיו נשמעו מדשדשים על הרצפה המרופדת שטיח והוא סגר אחריו את הדלת בשקט. הוא הלך לאורך הפרוזדור הקצר אל פנים החדר ובחן את הקירות במבטו. החדר היה די מבולגן, ומכל עבר צצו הבגדים של נועה או הנעליים של אמא, אבל לא נראה שזה מזיז לו. לעומת החדר שלו בבית, החדר הזה היה מצוחצח ומסודר כמו הבקינגהאם פאלאס. ניסיתי להתעלם ממנו, מתרכזת בחוזקה בספר שלי. קראתי את אותה שורה שלוש פעמים עד שהתייאשתי והצצתי לעברו. הוא התיישב על קצה המיטה הזוגית במרכז החדר ונעץ בי מבט משתומם. זה הרגיז אותי וחזרתי בכוונה אל הספר שלי, עושה את עצמי קוראת, גם אם כל המילים קפצו והתערבבו לי מול העיניים.
"את כועסת עלי?" שאל בקול שקט. זו לא הייתה לחישה, אבל הוא אמר את זה בקול מספיק חלש בשביל שיעביר בי צמרמורת ויגרום לי להרים אליו את עיניי שוב. הבטתי בו לשנייה וחזרתי לבהות באותיות המבולגנות. "אני צריכה לשאול אותך את השאלה הזאת."
הוא נשף אוויר בין קול שנשמע כמו אנחה. "אני לא כועס עליך."
"לא?"
הוא הניד בראשו. "לא. אני מתוסכל."
"אז אל תוציא את התסכול שלך עליי."
הוא שתק ותלה בי מבט. העיניים הירוקות שלו נראו עכורות וחסרות כל ייחוד באור המנורה הצהוב והמכוער, ורציתי שנצא לאוויר הלילה כדי שהן ידלקו שוב באורן הכסוף.
"זה בגלל- "
הדלת נפתחה ואורן נכנס לחדר, אמא ונועה אחריו. הוא נעצר מול המיטה כשקלט שדן נמצא. "אתה תצטרף אלינו הערב? אנחנו יוצאים לטיילת."
דן זרק אלי חצי מבט ושב להביט באביו. "אני חושב שכן."
אורן טפח על כתפו. "אתה מרגיש יותר טוב?"
דן הרים אליו את מבטו והנהן. אמא נכנסה ויצאה מהמקלחת, עד שבסוף חזרה לבושה ומאופרת. "אתם מוכנים?" היא הביטה בי ואז שלחה מבט אל דן שנראה מהורהר. מבטו נח על חפץ כלשהו בחדר.
"כן," אמרתי וקמתי מהמיטה, סוגרת את הספר ומניחה אותו על הכרית שלי. תחבתי את רגליי לנעליים וחלפתי על פני דן מבלי להביט בו. הרגשתי את מבטה הקופח של אמא על עורפי אבל התעלמתי ממנו. תוך שניות ספורות הרגשתי אותה לצידי. יצאנו מהחדר ואורן התעכב לסגור את הדלת ולוודא שכל החפצים היקרים שלו מסודרים בכספת הקטנה בארון. דן נשאר לידו.
"רבתם או משהו?" הרגשתי את הבל הפה החם שלה על אוזני כשנעצרנו מול המעלית. היא נעלה נעלי פלטפורמה כך שהייתה גבוהה יותר ממני בכמה סנטימטרים, והיא הביטה עליי מלמעלה. "לא," סיננתי, מנסה להיראות כרגיל.
"הייתם שקטים נורא בארוחה," אמרה. "הכל בסדר? אני יכולה לדבר עם אורן אם משהו קרה – "
"כלום לא קרה, הכל בסדר," אמרתי בשטף לפני שאורן הצטרף אלינו. דן גרר את רגליו מאחור, בוהה ברצפה, כשנועה לידו, מדברת בלי סוף.
צעדנו לאורך הכביש המואר, חולפים על בתי מלון נוספים. ריח של אוכל מילא את האוויר, נסחף אלינו מחלונות המטבחים של בתי המלון סביב ומהמסעדות המפוזרות לאורך הטיילת. אמא נעלמה ממני בשלב מסויים, וכעבור כמה שניות שמעתי אותה מצחקקת מאחור, כשאורן סיפר איזו בדיחה. נועה החזיקה לה את היד. התקדמתי בשקט לפניהם כשהרגשתי בחום פתאומי מימיני. דן הלך לידי בקצב שלי וגופו הקרין את חום הגוף שלו כנגדי. הוא כחכח בגרונו חלושות. "אני מצטער."
"אל תצטער."
"אני מצטער בכל זאת."
"טוב."
"אני מרגיש מטומטם קצת," אמר.
שתקתי לרגע. "מה היה הקטע בכלל?"
"אני – "
אורן הניח על כתפו פתאום וגרם לדן לעצור בפתאומיות מפתיעה. "אתה רוצה גם קעקוע של פיה, דן?"
דן הרים אליו את ראשו. "מה?"
נועה משכה את אמא אל אחד הדוכנים. היא נעמדה מול מעין שלט לבן שהיה תלוי על הקיר החיצוני של הדוכן ועליו היו מצוירים שלל דוגמאות של קעקועי חינה. נועה בחנה כל קעקוע בקפידה וצעקה כל כמה שניות "את זה!" "לא, רגע, את זה!" "הנה, החלטתי, את זה!" "זה וזהו!"
המוכר ניגש אל נועה כשהיא הצביעה על הקעקוע שהיא רוצה. הוא שאל אותה איפה היא רוצה לעשות אותו ונועה צעקה שעל היד. אמא היססה רגע לפני שקיפלה את השרוול הקצר של חולצתה כדי להשאיר את החלק העליון של זרועה חשוף והתבוננה מקרוב על המתרחש. המוכר התחיל למרוח את החינה על גבי העור של נועה, מעל לשבלונה שנדבקה על הזרוע. הוא חיכה קצת שהכל יתייבש ואז קילף בזהירות את השבלונה הדביקה. אמא נשפה על הקעקוע הטרי וחייכה אל נועה, שמיד התחילה להזיל דמעות כי הקעקוע לא יצא כמו שהיא רצתה.
דן נחלץ לעזרת המוכר המבוהל והתכופף אליה, מוחה את הדמעה שהתגלגלה על לחיה. הוא אחז בידה וסובב אליו את זרועה כדי שיוכל להסתכל טוב יותר על הקעקוע.
"בחיים שלי לא ראיתי כזאת פיה יפה!" אמר בעיניים פקוחות מהתפעלות. נועה הפסיקה למשוך באפה. "באמת?"
דן הנהן. "כן." הוא הביט בנועה לרגע. "את יודעת מה?"
הוא נעמד, פושט את חולצת הטריקו השחורה שלבש. זו לו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את דן בלי חולצה, אבל בכל פעם מחדש זה גרם ללב שלי לעצור לרגע. הזיכרון שלנו מאתמול קרע אותי מבפנים ואילצתי את עצמי להתעשת לפני שאמא או אורן ישימו לב לפרצוף שלי. דן הפנה את גבו החשוף אל המוכר. "אתה יכול לעשות לי גם אחד כזה?"
המוכר עטה פרצוף המום אבל מיהר להדביק על שכמתו הימנית את המדבקה ולמרוח אותה בחינה. דן חייך אליי ואז קרץ לנועה שנראתה מעודדת פתאום. אמא נראתה מלאת יראת כבוד אליו.
המוכר קילף מגבו את המדבקה ודן סובב את ראשו כדי לבחון את היצירה. פיה קטנה עם כנפיים מלאכיות שעמדה על קצות האצבעות צוירה בחינה שחורה על גבו, מתחת לכתף, זהה לזו שעל הזרוע של נועה.
"את רואה?" דן סובב אליה את גבו. "נכון שזה יפה?"
נועה צחקה והשוויצה בקעקוע שלה מול אורן, שמיהר להשמיע קולות התפעלות. "ארבעים דקות לא לגעת בזה," אמר המוכר. היה לו מבטא כלשהו שלא הצלחתי לזהות. "בלי חולצה."
דן משך בכתפו ותחב קצה אחד של החולצה בתוך הג'ינס שלו שנח על עצמות האגן שלו. הוא הוציא מכיסו את הארנק שלו כדי לשלם, אבל אמא דחפה את ידו חזרה לחיקו. "עליי." היא שילמה למוכר על שני הקעקועים וחייכה אל דן. עמדתי לצידו והבטתי עליו. הרגשתי איך אני נמוגה מכל הכעס כלפיו ומתמלאת בחיבה עזה. רציתי לקפוץ עליו באותו הרגע, להרגיש אותו שוב חם ונעים ורך. אמא התקדמה אל אורן ונועה והותירה אותי עם דן מאחור. התחלנו ללכת בעקבותיהם. "אתה תסתובב עכשיו בלי חולצה?" שאלתי.
הוא חייך. "זו לא בעיה. אין לי מה להסתיר."
"אולי את הקעקוע הגיי הזה," אמרתי ובחנתי שוב את הפיה על כתפו. הוא צחק.
"זה היה מקסים מצדך," אמרתי, מביטה בפניו לרגע. "ממש."
"שטויות," ביטל בחצי חיוך. "אני מרגיש שסוף סוף קיבלתי הזדמנות להיות אח גדול. אני רק מממש את זה."
נשפתי במין חרחור של צחוק. "אתה כזה מבלבל," אמרתי, מנמיכה את קולי. "אתמול בערב היה כיף. בבוקר דיברנו כרגיל, פתאום התהפכת… עכשיו אתה מתנצל, עושה קעקוע של פיה, צוחק ומתבדח. מה נסגר איתך?"
הוא הביט בי בקו דק, רמז של חיוך.
"הייתי רוצה לדעת מה קורה בראש שלך."
הוא לא הגיב. "אבא!"
אורן הסתובב.
"אני עוצרים לאכול גלידה. ניפגש בחדר."
אורן זקף אליו אגודל וחזר לצעוד לאורך הטיילת. הבטתי בו בשאלה. הוא החזיר לי מבט. "בא לך?"
"כל עוד זה רק גלידה ולא אלכוהול, זה בסדר מצדי."
הוא צחק והוביל אותי אל חנות הגלידה הקטנה. התיישבתי על אחד הכיסאות הגבוהים שהוצבו במרחק מה מול החנות כשהוא ניגש לקנות. הוא רכן מעל החלון הנמוך ובחן את הטעמים. המוכרת הביטה בו ברעבתנות וחייכה אליו בפלירטוט. לא שמעתי מה היא אמרה, אבל לפי השפתיים הזזות שלה, היא דיברה מעבר לשיחת שירות רגילה. אחרי כמה דקות דן שילם וחזר עם שני גביעים גדולים עמוסים בגלידה. כשהוא התקרב אלי, הפנים החייכניות והקורנות של המוכרת הפכו נפולות והיא נראתה זועמת. היא נעצה בי מ בחנה אט רושף ואז נעצה מבט בקעקוע הפיה על כתפו של דן ומבטה הפך מופתע מעט. דן הגיש לי את הגלידה שלי והתיישב בקלילות על הכיסא מולי, מעברו האחר של השולחן הגבוה.
"קרמל ומסטיק?" שאלתי מופתעת.
הוא ליקק את הגלידה שלו ומשך בכתפיו. "ידעתי שאת אוהבת את שני הטעמים האלה, אבל בעיני זה שילוב מזעזע."
הוצאתי את הכפית הקטנה והצבעונית שהייתה תקועה בגלידה שלי וגירדתי בעזרתה קצת גלידה. דן שלף את הכפית שלו וגרף קצת מהגלידה שלי, תוחב את הכפית עמוסת הגלידה אל פיו. הוא קימט את מצחו. "בהחלט מזעזע."
צחקתי. "מה אתה לקחת?"
הוא הציע לי את הגלידה המטפטפת שלו. תחבתי בה את הכפית שלי וטעמתי מהגלידה.
"אספרסו?"
הוא הנהן בחיוך. עיוויתי את פניי. "מר!"
"טעים! זה טעים, קרמל-מסטיק." צחקתי לנוכח הכינוי שהוא העניק לי. הוא ישב קרוב אלי, פניו סנטימטרים ספורים משלי. הוא ליקק את הגלידה שלו וציפיתי בטיפות הגלידה שנטפו על האצבעות שהחזיקו את הגביע שלו. "מטפטף לך," אמרתי. הוא ליקק את אצבעותיו.
זה הרגיש כל כך אינטימי, כל כך טוב וטבעי ומתאים. כאילו אנחנו מכירים שנים וביחד כל כך הרבה זמן, אוכלים ביחד ומבלים ביחד, אוכלים את הגלידה אחד של השני בזמן שאנחנו ישובים כזה קרוב. זה הרגיש נהדר.
תהיתי למה הרחקתי אותו מעליי היום בבוקר. למה תירצתי שמה שקרה אתמול בלילה היה בטעות? אם לא הייתי שיכורה לא היינו מתנשקים. לא כי לא רציתי, לא כי לא ידעתי מה אני עושה, לא כי האלכוהול שזרם בדמי ערפל את התודעה שלי. זה קרה כי פתאום איבדתי כל תחושה של פחד.
"על מה דיברת עם המוכרת?" שאלתי בהיסח דעת, מנסה להרחיק מעליי כל מחשבה מאמש. הוא משך בכתפו. "את יודעת, משהו כמו 'שלום, תירצה להזמין?' ואז 'מה לשים בגביע השני?' אחר כך היא ראתה את העיניים היפות שלי ושאלה אותי אם את החברה שלי."
השתנקתי בשקט. הוא הביט בי משועשע. "אמרתי שכן. היא נראתה נורא מאוכזבת."
נעצתי את המבט בגלידה שלי, מנסה לנשום כמו שצריך. קיוויתי שדן לא יכול לשמוע את הלמות הלב שלי. "למה אמרת את זה?"
"אני מניח שזה היה רעיון מעולה. היא מיד הפסיקה עם הפלירטוט הגרוע שלה."
"אה."
הוא כרסם את הגביע שלו. האף שלו נגע בגלידה וקצהו נצבע בחום בהיר. צחקתי. "יש לך קצת לכלוך על הפנים."
דן הושיט את ידו ונגע בלחיים שלו. "איפה?"
הפרדתי מפית מקבוצת המפיות שדן הביא איתו וניגבתי בעדינות את האף שלו. הוא התקרב אלי ועיניו התמקדו בשלי. הלשון שלי הרטיבה את שפתי התחתונה בהיסח דעת, כמו בכל פעם שהייתי לחוצה. זווית פיו התרוממה לחיוך קל והוא גיחך. הורדתי את המפית על השולחן. "מה?"
"כלום." הוא לעס את מה שנשאר מהגביע שלו וירד מהכיסא, מושיט לי את ידו. "שנזוז?"
הנהנתי והחזקתי בידו, גולשת בזהירות מהכיסא הגבוה אל הרצפה המרוצפת. דן לא הירפה מידי גם אחרי שירדתי ומדי פעם פזלתי לעבר ידנו המשולבות. היד שלו הייתה חמימה, קצת דביקה מהגלידה, אבל המגע שלה כנגד העור שלי היה נעים כמו תמיד. הוא סיפר לי כל מה שעשיתי בדרך הביתה אתמול וצחק צחוק מתגלגל כשסיפר לי איך הנהג המבוהל חשב שמתי לו במונית.
"יש לך מזל שאמא שלי לא יודעת על זה, אחרת זה היה הסוף גם שלך."
"בטח אמא שלך הייתה זורקת אותי מהבית," אמר.
"אני לא חושבת שהיא מסוגלת," עניתי. "היא אוהבת אותך יותר מדי."
הוא הביט בי. "באמת?"
"כן. זה לא ברור?"
הוא משך בכתפו. "לא כל כך." השומר שישב ליד הדלת המסתובבת של המלון נעץ בדן מבט כשהוא חלף על פניו עירום מחולצה. למזלי זה לא היה השומר מאתמול, שאם בוודאי זה היה הוא, הוא היה מאתר את ההורים שלו ומדווח להם על התנהגותנו הלא נאותה. הרגשתי עצבנות כשראיתי נערה אחת שישבה בלובי עם הוריה תולה מבט בדן. הרגשתי מטופשת אבל בכל זאת משכתי אותו לכיוון המעליות. נדחקנו למעלית המלאה לפני שדלתותיה יסגרו ולחצתי על הלחצן עם מספר הקומה שלנו. דן דאג ששום דבר לא יגע לו בגב ויהרוס לו את הקעקוע, ונשם בהקלה כשיצאנו מהמעלית.
הלכנו שקטים לאורך המסדרון המרופד. הקומה הייתה שקטה בשעה הזאת של הערב ושמענו במעומעם את הרעש שצוות הבידור עשה מאולם המופעים שכמה קומות מתחתינו. כשעצרנו ליד הדלת של החדר שלי, שמעתי חלושות את הטלוויזיה פועלת בפנים, סימן לכך שכולם כבר בחדר. דן עמד לרגע לצידי, והעיף מבט בדלת הסגורה. "את רוצה לדעת מה עובר בראש שלי עכשיו?"
הנהנתי לפני שהספקתי לחשוב על תשובה הולמת. דן תפס בכתפי והצמיד את שפתיו לשפתיי.
היה לו טעם מתקתק-מריר של הגלידה שאכל והריח שלו מילא לי את האף. מיהרתי לעצום עיניים לפני שהכל יגמר ואני ארגיש שפספסתי את ההזדמנות היקרה הזאת. זו הייתה נשיקה שונה לגמרי מהקודמת. היא הייתה כל כך עדינה, כאילו הוא פחד שאתנתק ואגיד לו שאין לזה משמעות, או שאברח. היד שלו לחצה את הכתף שלי, אצבעותיו שקעו בעור שם. הריסים שלו רפרפו על הלחיים שלי והזיפים שלו גירדו את העור שלי גירוד נעים, חלק ועדין, בשריטות קלות עם כל תזוזה. הנשימות שלו היו הדבר היחידי ששמעתי, ויכולתי להרגיש את הלב שלו פועם דרך בד החולצה שלי. הייתי כאן. לא הייתי שיכורה, הייתי מודעת ופיקחת וערה. הוא התרחק ממני ועיניו חייכו. הידיים שלי נשארו שמוטות לצידי גופי, והן פשוט נתקעו שם, כבדות, לא מסוגלות לזוז ולחפון אותו כמו שרציתי לעשות. הוא בלע והגרון שלו התכווץ. הדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא להתנשם. הוא מצמץ בעיניו כאילו ניעור מחלום והרחיק את גופו ממני. הרגשתי כאילו הורידו מעליי שמיכה גדולה וכבדה. הוא שלף מהכיס האחורי של מכנסיו את הכרטיס לחדרו ונעץ אותו בחור המיועד לו.
"לילה טוב," לחש וחמק דרך הדלת.
נותרתי לבד במסדרון, הדופק שלי השתולל. הרגשתי אותו ושמעתי רק אותו עכשיו, פועם בשפתיי, מתחת לאוזניי, ברקותיי. הייתי מודעת ופיקחת וערה.
נשארתי לעמוד שם עוד דקות ארוכות, ולא היה אכפת לי אם הוא מסתכל עלי דרך העינית שבדלת, וחושב שאני מוזרה או סתם בהלם, או אפילו מזועזעת או מפוחדת.
הייתי צריכה להתפקס ולהירגע. כי לא הייתי שיכורה, והייתי מודעת ופיקחת וערה, והרגשתי כל דבר.