סודות | 25

אמא נכנסה לחדר כשהיא לבושה בשמלת חוף פרחונית וכובע קש על ראשה. משקפי השמש הגדולים שלה על גשר אפה. היא סגרה מאחוריה את הדלת, מחזיקה בידה השנייה תיק חוף גדול עשוי משתי וערב של קש צבעוני. מגבת אחת הייתה תלויה על כתפה והיא נכנסה למבואה עד שהרימה את מבטה והבחינה בי ישובה על המיטה.
"יפה שלי," היא הדביקה נשיקה לקודקודי כשחלפה על פניי לכיוון המרפסת, לתלות את המגבת לייבוש בחוץ. "חזרתם מאוחר אתמול?"
המהמתי בחיוב כשהיא חזרה למרכז החדר והניחה את התיק על שרפרף עץ שעמד צמוד לקיר. היא הורידה את הכובע שלה והרימה את משקפיה אל קרקפתה. "נהניתם?" שאלה. המהמתי שוב.
הוא הניחה אצבע אחת תחת סנטרי והרימה את ראשי בזהירות. "את נראית גמורה," אמרה. "יש לך שקיות רציניות מתחת לעיניים." היא הורידה את ידה ופנתה למקלחת.
"איפה דן?"
"מתקלח או משהו," עניתי והתרוממתי באיטיות מקצה המיטה. נכנסתי לחדר האמבטיה כשהיא התחילה להתפשט וזרקה את בגד הים הרטוב אל הכיור. היא הכניסה רגל רגל אל תוך האמבטיה והסיטה את הוילון. רגע אחרי, שמעתי את המים נפתחים ומתיזים בקול על רצפת האמבטיה. התיישבתי על מכסה האסלה אחרי שמילאתי את הכיור במים כדי שינקו את בגד הים מחול ומלח. אמא סגרה את זרם המים ותחבה את ראשה בפתח שיצרה בין הוילון לקיר. "הכל בסדר?"
התקתי את מבטי מהרצפה המשובצת של חדר האמבטיה והרמתי אותו אליה. "מה?"
שיערה הבלונדיני והרטוב נדבק לצידי ראשה ואדים עלו מאחוריה. "לא אירחת לי חברה במקלחת מאז שהיית בת שמונה. הכל בסדר?"
התלבטתי. כל כך רציתי לספר לה מה אני מרגישה כלפי דן. אבל ידעתי שדבר כזה עלול לערער אותה. היא כל כך רצתה לדאוג שהקשר הזה יצליח, שהמשפחה הזאת תסתדר. דבר כזה עלול לפרק הכל, לקלקל את כל מה שרצתה להקים.
"זה קשור לבנים?" המשיכה לשאול.
כן! כל כך רציתי להוציא את זה. אני עמדתי להוציא את זה. כן אמא, זה קשור לבנים, לבן אחד מאוד מאוד ספציפי.
הנהנתי לאט. אמא זקפה גבה. "זה קשור לגברי?"
הרגשתי שכל העידוד שחשתי עד לפני שניה נמוג במהירות הבזק ואת הבטן שלי מתהפכת. "מה?"
"את יודעת, יש ביניכם איזה מתח…"
"מי סיפר לך דבר כזה?"
היא עטתה פני תמימה. "טליה."
הטחתי את ידי במצחי. "אני אהרוג אותה."
אמא חייכה. "אז זה נכון?"
ידי צנחה חזרה לחיקי. "לא, זה לא נכון. למה אתן בכלל מדברות על זה?"
"ראיתי אותה בקניון וישבנו על קפה." אמא הסיטה חזרה את הוילון ובקבוק השמפו השמיע רעש כשלחצה עליו.
"למה ישבת על קפה עם החברה שלי?"
אמא התעלמה. "אז מה כן קרה?"
נאנחתי בשקט. "כלום. באמת. הכל בסדר. איפה נועה?"
"עם אורן, בבריכה. רוצה לרדת אליהם?"
"היא אוהבת את אורן, הא?"
אמא סגרה שוב את ברז המים, אבל לא הציצה עלי מבעד לוילון. היא שתקה, מעין שקט מהוסס. "ואת?"
משכתי בכתפי, למרות שהיא לא ראתה אותי. "כן, ברור. הוא תמיד מאוד נחמד ודואג לי ולנועה." היא נטלה בקבוק מרכך ממעמד הסבונים התלוי על הקיר. "את מצטערת שהם עברו לגור איתנו?" שאלה.
כן!
"לא."
שמעתי את ידיה מתחככות זו בזו כשמרחה עליהן את המרכך לפני שפנתה לעסות את שיערה. "את יודעת," אמרה. "את… את יודעת כמה כל זה חשוב לי. זה הקשר הראשון שהיה לי אחרי אבא שלך, ועוד כזה רציני, ואני באמת אוהבת אותו. אבל אם לך או לנועה משהו מזה מפריע, תספרי לי. אתן מקום ראשון אצלי בלב, ואם משהו מציק לכן בנוכחות שלו או בקשר שלנו… אני לא אתן לשום דבר מזה לפגוע בכן. את יודעת את זה, נכון?"
אמא, התנשקתי אתמול עם הבן של החבר שלך.
אמא, אני מאוהבת עד הגג בבן של החבר שלך.
"נכון, נטוש?"
אמא, אם את מעמידה אותי כדבר הכי חשוב, לא אמורה להיות לך בעיה שאני רוצה להיות עם דן, נכון?
תהי אמיצה כבר.
תספרי לה.
היא תבין אותך.
היא תייעץ לך.
היא תבין.
"אמא – "
דפיקה בדלת הקפיצה אותי. "מי שם?"
"אני!" זימרה אמא וצחקקה לעצמה. היא חיקתה אותי, את הניגון שבו הייתי עונה כשהיו שואלים בילדותי מי במקלחת או מי רוצה עוד פרוסת עוגה לקינוח. חייכתי לעצמי ויצאתי מהחדר. מחוץ לאמבטיה היה קריר יותר והרגשתי איך הקור מעלים את האדים החמים שדבקו לעורי. אורן נעמד ליד הדלת במכנסי בגד ים שהגיעו עד לברך וחולצה חסינת שמש עם דולפין מצויר במרכזה.
"נטע!" אמר בחיבה. "היית חסרה לנו כל הבוקר." הוא השעין את זרועו על הקיר. "איך היה אתמול?"
"היה בסדר. היה כיף."
"את נראית גמורה מעייפות."
חייכתי חיוך עייף. "גם אמא אמרה. חזרנו פשוט נורא מאוחר אתמול – "
"כן, גם דן אמר לי." עכשיו הוא השעין את כתפו ושילב את ידיו על חזו. "הוא היה נשמע מת. מה עשיתם כל הלילה?"
השאלה הזאת גרמה לאוזניי להתחמם. "טיילנו עד מאוחר," גמגמתי. אני לא יודעת איך לא ראיתי עד עכשיו כמה דן דומה לאביו. היו להם את אותן עיניים מצומצמות, כאילו הן התכווצו מצחוק תמיד, רק שאלו של אורן היו חומות. השיער שלו היה כהה ומלא בדיוק כמו של דן, אבל תמיד חלק וקצוץ. דן היה גבוה כמו אורן, ולשניהם היה גוף אתלטי. ניכר שאורן היה מבוקש מאוד בנעוריו.
אמא יצאה מהמקלחת, מגבת עוטפת את גופה ונשקה לאורן קצרות על הפה. השתדלתי לא לגלגל עיניים, למען אורן הנחמד.
"נועה!" קראה, "למקלחת!"
נועה גררה רגליים ברוגז כשאימא גררה אותה בצעדים האחרונים אל תוך חדרון האמבטיה. "חבל שלא באת," צייצה אלי. "פספסת אותי עושה סלטה משולשת במים!"
חייכתי אליה חיוך חם בתגובה ואמא סגרה את הדלת מאחוריהן.
אורן נפנה לצפות בטלוויזיה עד שאמא תסיים לקלח את נועה. התקרבתי אליו. "דן היה אתכם בבריכה?" שאלתי.
הוא הביט בי לרגע כשהניד בראשו לשלילה ואז חזר להתמקד בטלוויזיה. "הוא אמר שכואב לו הראש ושהוא ינסה לישון קצת עד ארוחת הערב."
כיווצתי את גבותיי. "אה. אוקיי." גל של אכזבה הפתיע אותי והתיישבתי על המיטה הזוגית שלי ושל נועה, מנסה להתרכז בספר שהבאתי איתי מהבית.
כשנועה יצאה מהמקלחת, עטופה במגבת גדולה שנכרכה סביב כל גופה והסתבכה ברגליה כשרצה אלי, היא זינקה אל המיטה והצטופפה לידי. עיניה החומות הגדולות הביטו בי, והזכירו לי את העיניים של אבא. את העיניים שלי.
"לאן נלך אחרי הארוחה?" שאלה. ייבשתי את שערה במגבת נוספת שהייתה זרוקה על המיטה משום מה. "לאן בא לך ללכת?"
"אתמול הייתי ממש עייפה," אמרה. "אמא לקחה אותי לחדר מהר. אני רוצה קעקוע של פיה נוצצת!" צחקתי כשהיא הרימה את ידיה באוויר ונופפה בהן כאילו היא עפה. "את יודעת איפה עושים את זה?" שאלה.
הנהנתי. "אני אקח אותך."
"מה קעקוע? מי רוצה לעשות קעקוע?" אמא נעמדה מולנו, מייבשת את שיערה במגבת כשלגופה חזייה ותחתונים.
"אמא, תתלבשי."
"מה נראה לך שאני עושה?" היא זרקה את המגבת אל הספה מאחוריה והניחה את ידיה על מותניה. השיער הקצר שלה היה סבוך על עורפה ונראה כמעט מתולתל. "איזה קעקוע?"
"אמא, אני רוצה קעקוע של פיה!" נועה נעמדה על ברכיה והמגבת המלופפת סביב גופה החליקה ממנה כשזזה.
"בשום פנים ואופן לא." היא פנתה לאחת המגירות כדי להוציא לנועה בגדים חדשים. "זה יכול לעשות לך אלרגיה."
"אבל למה?!"
"אמרתי הרגע!" היא הניחה את המכנס והחולצה על קצה המיטה ומשכה את נועה לעמידה. נועה התחילה לבכות.
"אמא, אל תהי כזאת היסטרית," אמרתי. "עשיתי מיליון פעמים קעקוע כזה ולא קרה לי כלום, את ראית בעצמך." ליטפתי את גבה של נועה עד שחדלה לצווח ואז משכה באפה שוב ושוב. אמא הלבישה במיומנות את נועה בחולצה ואז בתחתונים ומכנס ואמרה, "אני אחשוב על זה."
נועה קפצה עליה בחיבוק. "בבקשה בבקשה אמא, בבקשה!"
אמא הדביקה לאורך צווארה של נועה נשיקות קולניות עד שנועה צחקקה. זה הזכיר לי בצורה מטרידה את הנשיקות על הצוואר שדן נשק לי אתמול, והצטמררתי מההשוואה החולנית. לפני שהספקתי להשתגע מעצמי אמא העירה אותי מהרהוריי. "נטע, את תבואי איתנו הערב?"
שיחקתי עם השמיכה בידיי. "כן, בטח."
אורן יצא מהמקלחת, נראה שהוא התחשב בנו והוא התלבש בפנים, שיערו הקצר לח. הוא אסף מהמיטה את המגבת של אמא ואז את המגבת של נועה ותלה אותן בחוץ, במרפסת.
נועה צנחה על המיטה. "אני רעבה, אמא. מתי אוכלים?"
אמא הציצה בשעון שבטלפון הנייד שלה, שנח על השידה. "כבר יורדים, אני רק מתלבשת. נטע, את מוכנה?"
קמתי מהמיטה, אוספת כמה בגדים בדרכי לאמבטיה וסגרתי את הדלת מאחורי. על השיש היו שלוליות קטנות של מים ופה ושם, אז הנחתי את הבגדים על מכסה האסלה המורד מטה, כדי שלא יתרטבו. התפשטתי מחולצת הבית המרופטת והמכנסיים הקצרים שלבשתי ברגע שנכנסתי לחדר, אחרי שקילפתי מעליי את השמלה מאתמול שהסריחה מאלכוהול ועשן סיגריות ובו זמנית הדיפה את הריח המשכר של דן. קברתי אותה קודם לכן בתוך המגירה שלי אחרי שהכנסתי אותה לתוך שקית וקשרתי חזק. אם אמא תדע ששתיתי אתמול היא תתחרפן, ודן יחטוף על הראש לא פחות ממני. כשהרמתי מבט אל המראה הגדולה והמוארת שנתלתה על קיר האריחים החלקים הבנתי על מה אמא ואורן דיברו. אמנם נראיתי טוב יותר מבפעם הראשונה שהבטתי היום במראה, בחדרון המקלחת בחדר של דן אחרי שהתעוררתי, אבל עדיין הייתי נראית סחוטה. האיפור המרוח נוקה אבל השאיר סימנים קלים סביב העיניים שהפכו גרועים יותר עם השקיות הכהות מתחתן. העיניים שלי עוד היו קצת אדומות ונראו עייפות מאוד. לפחות הראש הפסיק לכאוב לי.
יישרתי במהירות את החולצה החדשה שלקחתי איתי לאמבטיה וקיפלתי את הקודמת בזריזות. צלצול של טלפון נשמע איפשהו בחדר. שמעתי את אמא צועדת בנעלי עקב אל האמבטיה ודופקת על הדלת.
"כבר יוצאת!" רכסתי את רוכסן הג'ינס הקצר שלבשתי בחטף ויצאתי מהחדרון. אורן עמד לצד הדלת, ליד אמא, והכניס את הפלאפון שלו לכיס מכנסיו. נועה נעלה לאיטה את סנדליה הוורודים. תחבתי את נעליי אל האולסטאר האהובות עליי והשחלתי את הנייד אל הכיס האחורי של הג'ינס. "איפה דן?"
"הוא התקשר הרגע. אמר שכואבת לו הבטן," ענה אורן והחזיק את הדלת פתוחה כדי שנוכל לצאת דרכה.
סובבתי סביב אצבעי תלתל אחד בעצבנות. "הוא לא יאכל?"
אורן משך בכתפיו. "אני מניח שהוא ירד לאכול מתישהו." הוא סגר את הדלת הכבדה והלך אחרי אמא ונועה אל המעליות. דפקתי על דלת חדרו של דן. אורן הסתובב במרחק. "את באה?"
"תכף," עניתי, חוזרת לתלות מבט בדלת. דפקתי שוב, כשאורן נעלם מעבר לפינה. "דן?" חיכיתי כמה רגעים. כשהתכוונתי לדפוק שוב, הדלת נפתחה עד חצי הדרך ודן נדחק בינה לבין הקיר. עיניו האלכסוניות הצטמצמו עוד יותר והוא נראה ישנוני. השיער שלו היה פרוע לחלוטין ותלתלים רכים היו בכל מקום. הוא היה יחף, ולבש בוקסר שהגיע עד לאמצע ירכו וחולצת טי שירט שחורה שהבליטה את עצם הבריח החד והיפה שלו. בקושי הצלחתי להתיק ממנו את מבטי ולהתמקד בעיניו. מבעד לישנוניות הוא נראה זועף. "מה?" שאל לבסוף בקול חד וצרוד מעייפות.
גמגמתי קלות, מצביעה לכיוון המעליות באגודלי. "אנחנו יורדים לארוחת ערב. אתה לא בא?"
הוא הניד בראשו. "לא."
"אתה מרגיש טוב?" שאלתי.
"לא," ענה שוב, בקול פסקני. "אפשר לחזור לישון, או שיש לך עוד שאלות?"
הבטתי בו בפליאה. הרגשתי כאילו החטיף לי אגרוף בבטן. "לילה טוב." הסתובבתי והתרחקתי ממנו בצעדים מהירים. שמעתי את דלת חדרו נסגרת והשתדלתי לעצור את הדמעות המרירות שנקוו בעיניי. נכנסתי אל המעלית שהזמנתי, וברגע שהדלתות החלו להיסגר, יד ארוכה נדחקה ברווח המצטמצם והן נפתחו שוב בקרקוש קל. דן נכנס בפנים עייפות אל המעלית, כשהוא לבש על עצמו בחופזה ג'ינס ארוכים וכפכפים. כשהדלתות נסגרו סוף סוף הוא רכס את רוכסן המכנס וכפתר את הכפתור ששכח לסגור מהמהירות בה התלבש. נדחקתי אל פינת המעלית, משתדלת לא להביט בו. הוא לא ניסה להצטער או לפתוח בשיחה. הוא פשוט עמד זקוף בצידה האחר של המעלית, אצבעותיו שלובות אלו באלו בשלווה על בטנו התחתונה ומבטו מקובע בדלתות הכסופות והסגורות. כשיצאנו, הוא פסע לידי בשתיקה. ידעתי שבצעדיו הרגילים הוא היה עוקף אותי כבר מזמן, אבל הוא הלך בקצב שלי, כאילו זה טבעי לו. התעלמתי ממנו במכוון, ונראה שהוא מתעלם ממני. אחרי שמילאתי לי צלחת והתיישבתי בין הקיר לנועה, דן התיישב בעברו השני של השולחן, בצד הרחוק ממני. הוא נעץ את מבטו בצלחת ומלמל משהו לאבא שלו. אמא העבירה מבטים ממני אליו ובחזרה אבל לא אמרה כלום. אורן נראה כאילו הוא בכלל לא שם לב לדרמה השקטה שמתרחשת. הוא היה שקוע בזלילה ואמר שוב ושוב כמה הצלי משובח והכבד ממולח בדיוק במידה הנכונה.
שתקתי כל הארוחה, מניחה לקולות קרקוש הכלים, הפטפוטים ברחבי חדר האוכל והשיחה בין אורן לאימא למלא אותי. ברגעים שלא הצלחתי להשתלט על עצמי והצצתי אל דן ראיתי שהוא שקוע כל כולו באוכל שלו, מבט אדיש על פניו והוא בכלל לא הביט לכיווני. כאילו הייתי אוויר, לא קיימת סביב השולחן הזה.
נזכרתי בפעם הראשונה שראיתי אותו, ארוחת הערב הראשונה של כולנו. אורן דיבר ודיבר, ואני שתקתי ודן עטה את אותו הפרצוף ואת אותה אי האכפתיות למתרחש סביבו. זה גרם לי לרצות להחטיף לו. התמלאתי כעס, כעס לא ברור, ששטף אותי מבפנים. רציתי לצעוק עליו, שיסביר מה לא בסדר איתו. אבל אם הייתי עושה את זה, כנראה שהוא היה ממשיך לעטות את הפרצוף האדיש הזה והיה מביט בי כאילו נפלתי מהשמיים או כאילו אני משוגעת. אז רק גררתי את הכיסא אחורנית, הנחתי את המזלג שלי על הצלחת החצי ריקה וקמתי מהשולחן.
"את עולה לחדר?" אמא הסתובבה אלי ואחזה קלות בידי, לפני שאברח. התאפקתי לא להביט עליו כשהנהנתי והסתובבתי לצאת מהמקום.