סודות | 23

התעוררתי לבוקר מאוחר כשהשמש חדרה אל חדר המלון דרך הוילונות הכבדים שהוסטו לצדדים. מצמצתי בעיניי כמה פעמים והתגלגלתי על גבי. המיטה הזוגית שישנתי בה הייתה מרווחת להפליא פתאום, וכשהרמתי את ראשי מהכרית נוכחתי לדעת שזה כך מפני שנועה לא שוכבת לצידי. דפיקות קצובות נשמעו על הדלת ואני רציתי נורא להתעלם מהן uלהמשיך לישון. אבל הן לא פסקו, אז הלכתי אל הדלת בצעדים כושלים ופתחתי אותה. דן עמד בפתח, לבוש בחולצת טי שירט לבנה ומכנסי דגמ"ח שהגיעו לו עד הברך. השיער שלו היה פרוע משינה ועיניו עוד אדמומיות ונפוחות. הוא חייך חיוך דק. "בעיית התעוררות?"
כחכחתי בגרוני. "משהו כזה." פתחתי את הדלת לרווחה כדי לאפשר לו להיכנס. הוצאתי מהמגירה המיועדת לבגדיי איזו חולצה וג'ינס קצרים ונכנסתי אל חדר האמבטיה, נושאת את תיק הרחצה שלי. "איפה כולם?"
"אבא שלי שלח לי הודעה שהם כבר בארוחת הבוקר."
נעמדתי מול המראה, פותחת את התיק הכחול הקטן ושלפתי ממנו מברשת שיניים ומשחה. התחלתי לצחצח את שיניי כשהצצתי עליו בחשאי דרך המראה הגדולה התלויה על הקיר מצופה האריחים. "למה הם לא העירו אותנו?"
דן משך בכתפו והתיישב על המיטה, נעלם משדה הראייה שלי. "אבא שלי למד לא להעיר אותי מוקדם בחופשות. אני מתעצבן מזה נורא."
חייכתי לעצמי. "כן, גם אני לא סובלת את זה." סגרתי את הדלת כדי שאוכל להשתין. שמעתי אותו צועד לכיוון האמבטיה ונעלתי את הדלת ליתר ביטחון. דן נשען על הדלת שהשמיעה רחש קל מכובד משקלו עליה. "חשבתי שאולי נוכל לצאת אחר כך," אמר. האזנתי לו תוך כדי החלפת בגדים. "אולי לים או משהו."
הורדתי את המים באסלה ופתחתי את הדלת. "לא יודעת איך זה אצלכם, אצלנו אין חופשה בלי שופינג."
הוא נשען על הקיר בידיים שלובות וחיוך עקום כשמיהרתי לקחת את הפלאפון שלי משידת הטלוויזיה ולתחוב את רגליי לתוך הנעליים. "את כזאת בת," גיחך. משכתי אותו מחוץ לחדר והדלת נסגרה מאחורינו לאיטה. דן לחץ על הלחצן לזימון המעלית ובחן אותי בחשאי מהצד. פזלתי אליו ונעצתי בו מבט. "מה?"
הוא משך בכתפו ונכנס אל המעלית הנפתחת. לחצתי על הלחצן שעליו הוטבעה האות L, לא מתיקה ממנו את המבט. הוא נשבר וצחקק בלחץ. "את נראית זוהרת."
הסטתי ממנו את העיניים בחופזה לפני שישים לב אל הסומק ששצף את לחיי בבוגדנות. "תודה."
המעלית נפתחה בקרקוש מעצבן והריח המתקתק והזול שמפזרים בבתי מלון חדר למעלית. דן יצא בצעדים קלילים מחוצה לה והתקדם ישר אל חדר האוכל הגדול משמאלנו. נגררתי אחריו, נוגעת עם גב כף ידי בלחיים כדי לבדוק אם הן חמות. הורדתי במהירות את היד מפניי כשדן הסתובב לאחור כדי לוודא שאני עוקבת אחריו. הוא נעצר לכמה שניות כדי שאדביק את צעדיו והתחיל לפסוע שוב לצידי, זרועו מתחככת בשלי. הצצתי עליו מלמטה. הוא היה כל כך גבוה. התנשא מעליי בראש וחצי לפחות. זיפים כהים עטרו את קו הלסת החזק והבולט שלו וביגרו אותו נורא. הכהות שצבעה את לסתו ותחמה בריסיו את עיניו השוו לירוק שלהם צלילות ועומק מהפנט. יכולתי לדמיין מה הולך בתיכון שלו, בהפסקות, בטיולים, בשיעורים. כל הבנות מקרקרות סביבו, מהופנטות מדמותו ומהביטחון ששוצף את החדר בכל פעם שהוא נוכח. העין שלו רעדה מעט במקומה. הבנתי שהוא ראה אותי נועצת בו מבט אבל הוא התעלם והמשיך ללכת, מסתכל קדימה.
הוא נעצר מול אחת הדיילות של חדר האוכל שעמדה מאחורי פודיום מעץ כהה ומבריק ולבשה מדי מלון שחורים. על צד שמאל של חזית החולצה הוצמד תו כסוף ומלבני שעליו התנוסס שמה באנגלית ובעברית. היא הרימה את מבטה מהדפים מלאי השמות והמספרים שמולה וחייכה אלינו חיוך ייצוגי ונוצץ. "בוקר טוב."
דן חייך חיוך ישנוני. "חדר 725 וחדר 775. ההורים שלנו מחכים לנו בפנים."
הדיילת חייכה והנהנה קצרות, מרפרפת ברשימה שמולה. "בתיאבון," אמרה וסימנה לנו להתקדם בידה. חייכתי חצי חיוך כשחלפתי על פניה והתקדמנו אל תוך חדר האוכל. המקום היה קריר למדי וקולות של פטפוט וקרקוש כלים הדהד בין הקירות המחופות עץ. המקום היה נראה חמים ומזמין, והדוכנים עמוסי האוכל התוו בי רעב והבטן שלי קרקרה בתאווה. דן צמצם את עיניו כשסקר בקפידה את האולם הגדול, מחפש במבטו את אורן ואמא שלי. לבסוף הוא פקח את עיניו והרים את ידו, מנופף לאורן.
"לא יודע מה איתך, אני רעב מת," אמר וגרר אותי לסוף התור שעמד מול אחד הדלפקים. כשהגיע תורנו הוא לקח מהערימה שתי צלחות לבנות, אחת מהן הגיש לי, והתחיל להעמיס על צלחתו מקושקשת שנראתה לי קצת פחות מגרה. הוא התקדם לאורך הדלפק, כשכל מה שהוא מוזג לעצמו הוא התעקש למזוג גם לצלחת שלי. לבסוף הוא העמיס פנקייקים חמים ועבים על צלחת נוספת, הגיש לי אותה כדי שאשפוך מעליהם רטבים מתוקים ופילס את דרכנו בין השולחנות אל השולחן של ההורים. הוא התיישב במושב הצמוד לקיר וסימן לי לשבת לידו. אמא ישבה מולי, בין אורן לנועה, והביטה בי בחיוך. "תודה שהואלתם בטובכם לקום ולהצטרף אלינו."
"בסוף הרעב גבר עלינו," אמר ותחב לפיו מזלג עמוס בסלט ירקות וגבינה. אורן ניגב את פיו במפית הלבנה שנחה ליד צלחתו. "יש לכם תוכניות?"
"קניות, כמובן," עניתי ולגמתי מכוס השוקו שמזגתי לעצמי בדרך לשולחן. אורן הרים את ידיו באוויר כנכנע. "כמובן!"
סיימנו לאכול ועלינו בחזרה לחדרים. אורן העביר את הכרטיס שלו בדלת של החדר שלנו ונכנס, אמא נעצרה בכניסה כשדן הוציא את הכרטיס שלו כדי לפתוח את דלת חדרו. "תוך עשר דקות אנחנו מוכנים. דן, אתה בא איתנו?"
הוא החדיר את הכרטיס לחור המיועד לו מתחת לידית הכסופה ופתח את הדלת הכבדה. "ברור." הוא סגר את הדלת מאחוריו ואני נכנסתי אחרי נועה אל החדר שלנו. התלבשתי בזריזות, מחליפה לחולצה יפה יותר וסירקתי את שיערי. אחרי כמה דקות נשמעו דפיקות קלות על הדלת וניגשתי לפתוח אותה. דן עמד, בחולצה חדשה שנראתה מגוהצת. "מוכנים?"
שלחתי מבט לאחור. אמא עמדה מעל למגירה המיועדת לנועה, ידיה על מותניה בעמידה חסרת סבלנות בעוד נועה מתלבטת ארוכות בין שתי חצאיות. שלחתי אליו חיוך מתנצל. "זה ייקח עוד קצת זמן." הוא הביט מאחורי כתפי וחייך כשהבין מה הבעיה. הוא התקדם מעט, חולף על פניי כשנכנס לחדר. נשב ממנו ריח נעים ומתקתק של בושם גברי שגרם לי להסניף את האוויר ארוכות.
"אבא?"
אורן המהם חלושות ממקום כלשהו בתוך החדר.
"אנחנו מחכים לכם בלובי." אורן מלמל משהו בתשובה ודן כבר חזר, ממלמל "בואי" כשיצא מהחדר והתחיל לפסוע במסדרון לכיוון המעליות. כשהגענו ללובי, הוא התהלך בין הספות והכורסאות הצבעוניות, שורק איזושהי מנגינה מוכרת. הוא התיישב על איזו כורסה ואני התיישבתי על זו שמולו, בינינו הוצב שולחן זכוכית קטן ונמוך ששיקף את תקרת הלובי המעוצבת והצבעונית. השקפתי דרך קיר הזכוכית הגדול אל הבריכה שכבר התמלאה בילדים קטנים ומשתובבים. המים התכולים נצנצו תחת השמש המסנוורת ואדוות קטנות כלאו את האור וסחפו אותו מצד לצד. מזווית העין ראיתי את עיניו של דן נעוצות בי. סובבתי אליו לאט את הראש. הוא לא התיק את מבטו גם לאחר שהחזרתי לו מבט חמור במשך כמה רגעים הגונים. "תפסיק לבהות בי, זה מחרפן אותי."
הוא משך בכתפו, באדישות כמעט. "אני לא יכול."
המשפט הזה גרם לליבי לפרפר והרגשתי גלי חום מתפשטים בתוכי, עולים וגואים וחונקים אותי מבפנים כלפי חוץ. קיוויתי שאני לא מזיעה מהתרגשות. כחכחתי בגרוני כדי להשכיח ממני את ההרגשה. "אז תשתדל."
הוא חייך חיוך ממזרי והשעין את זרועותיו על ברכיו הפסוקות. "זה ממש ממש קשה לי."
ניסיתי לשמור על הבעת פנים יציבה ורגועה, אדישה ככל שיכולתי להציג. "אני לא קונה את זה."
הוא סימן לי באצבעו לרכון אליו. עשיתי זאת, ממשיכה להביט בעיניו. "אני הבנתי מה הבעיה שלך," לחש. "בעיה קשה."
הנהנתי. "מה הבעיה שלי?"
הוא קירב את פניו אלי עוד קצת. "את ממש לא יכולה לקבל מחמאות. לא מסוגלת. זה עושה לך רע."
חייכתי חצי חיוך. "איזה כושר הבחנה מדהים פיתחת."
הוא הסיט שערה מהמצח שלי בעדינות כל כך שבקושי הרגשתי במגעו. "רק תצפיות שערכתי זמן מה." הוא הסיט את מבטו מעיני אל אפי ואז אל שפתי, איבר אחר איבר, באיטיות מייסרת. הרגשתי איך הפנים שלי שוב מתלהטות ואחז בי רצון רב לנטות עם גופי אחורה, אבל הכרחתי את עצמי להישאר במקומי. "זה כל החן שבי," אמרתי.
הוא הניד בראשו, חוזר להביט בעיני. "יש בך יותר מזה." הוא התכוון להגיד עוד משהו כשבדיוק אמא קראה בשמי בפתאומיות. קפצתי לאחור, מרגישה פרץ חום עז ששוטף אותי. הרגשתי שהיא עומדת להגיע ולנזוף בי בכל רגע, אבל כשהסתובבתי להביט בה, היא רק עמדה לצד אורן ונועה הלבושה סופסוף ונופפה לנו בידה לבוא. מיהרתי לקום ולהתקדם אליהם, מרגישה כעבור כמה שניות את דן הולך באיטיות מאחוריי. "כולם מוכנים?" שאלתי כשנעצרתי לידם, משתדלת להיראות כרגיל. אמא המהמה בחיוב וסידרה את התיק על כתפה. "יאללה, למכונית."

כשנכנסנו לקניון הדבר הראשון שהבחנתי בו היה הקור. גל עז של קור הכה בי וצמרר אותי ברגע הראשון. אחר כך הוא הפך לקרירות נעימה שהשכיחה ממני את החום הנוראי שדבק בי בדרך מהחנייה לכניסה. נועה כמובן ישר גררה את אמא לחנות הוורודה ביותר שראתה ואורן פנה לדוכן משקפי השמש, אחרי שהתלונן שברוב טיפשותו שבר את הזוג שלו אתמול בערב. נותרתי עומדת ליד דן, שקטה ומובכת מהאירוע בלובי. הוא תחב את ידיו אל מכנסי הג'ינס שלו ומיקד את מבטו קדימה. "את יודעת להחליק?" שאל לפתע.
הרמתי אליו את מבטי ואז הסתכלתי על רחבת הקרח שהוקמה במרכז הקניון. חיוך התגנב על שפתיי. "כן. ואתה?"
הוא הניד בראשו. "לא. תלמדי אותי?"
זקפתי גבה. "על הקרח? אתה רציני?"
הוא חייך חיוך זורח. "כמובן."
משכתי אותו בידי אל הרחבה. שכרנו לכל אחד זוג מחליקיים ופנינו להתיישב על הספסלים כדי לנעול אותם. "מזל שהיו לי גרביים," אמרתי, תוחבת בכוח את כף הרגל לתוך המחליק הראשון. דן נראה קצת מהוסס כשסגר והידק את המחליק על רגלו, ופנה לעשות כך גם בשני. "מאיפה את יודעת להחליק בכלל?"
משכתי בכתפי כשהידקתי את המחליק השני על רגלי. "כשהייתי קטנה, אבא שלי לימד אותי לרכוב על רולרבליידס. זה הרבה יותר קל להחליק על הקרח כשיש בסיס כזה. תתכונן ליפול המון," אמרתי וקמתי, מושיטה לו את ידי. הוא אחז בידי והתרומם לאט, מוודא שהוא שומר על שיווי משקל. דידינו בזהירות אל הרחבה. נכנסתי אליה ראשונה, מייצבת את ידי על המעקה ונשארת סמוך לו. דן נראה חושש. "אולי אני אצפה בך מבחוץ."
צחקתי ומשכתי אותו פנימה. הוא מיהר לאחוז במעקה, פניו הלבינו מפחד סמוי. "תיזהרי, משוגעת!"
"פשוט תחזיק במעקה ותיכנס רגל רגל," אמרתי. הוא עשה כדבריי, באיטיות זהירה ונעמד לצידי. פרקי אצבעותיו הלבינו מהאחיזה החזקה במעקה וזה גרם לי לצחוק חזק יותר. "תנצל את העובדה שבשעה הזאת הרחבה יחסית ריקה ותזיז את התחת שלך כבר. זה היה רעיון שלך."
"אני לא ידעתי שזה מסוכן כל כך!" אמר ושחרר יד אחת במבט מהוסס. חייכתי ונפרדתי מהמעקה, מייצבת את עצמי על הקרח. הושטתי לו יד. "חוק מספר אחד בהחלקה על הקרח," אמרתי. "למצוא פרטנר מיומן שאפשר לסמוך עליו."
הוא אחז בכף ידי. "מה הלאה?"
"חוק מספר שתיים, לעזוב את המעקה."
"כן, ברור." הוא שחרר לאט את היד השנייה מהמעקה והתנודד במקומו. לחצתי את ידו. "חוק מספר שלוש, להשעין את הגוף מעט קדימה." הוא כופף את גבו מעט. "ככה?"
"כן, נהדר. חוק מספר ארבע, פשוט להחליק."
דן התנשם עמוקות כשעשיתי את הצעד הראשון. הוא נשאר נטוע במקומו וזה גרם לי כמעט ליפול לאחור. "חוק מספר חמש והכי חשוב, אל תישאר במקום, אני אפול בגללך!"
"מצטער, אני מצטער!" הוא הזיז רגל אחת, לאט, גורר אותה על הקרח. הוא חייך כשהבין את הפרינציפ ומשך אחר כך גם את הרגל השנייה. התקדמתי איתו, מחליקה לאיטי ומחזיקה בחוזקה את ידו. הוא התחיל לחייך בעילגות כשהתרחקנו כמטר מהמעקה. צחקתי.
"תפסיקי לצחוק עלי," אמר. "זה לא יפה."
"אתה פשוט דורש את זה." בחנתי אותו מהצד. "שנגביר את הקצב?"
הוא הנהן והתחיל להחליק יותר מהר מבלי לחכות לי. שחררתי את ידו בזהירות ונתתי לו להוביל. הוא התקדם ואז התיישר בביטחון. הוא סובב את פלג גופו לעברי, על פניו מרוח חיוך ניצחון ואז רגליו הסתבכו זו בזו והוא מעד ונפל על הקרח. צחקתי והתקרבתי אליו, מתכופפת לעזור לו לקום. "אני חושבת שמיהרת לשמוח."
הוא עיווה את פניו בכאב. "אני חושב שכדאי שתעזרי לי לקום כבר!"
משכתי אותו מעלה, משתדלת להישאר יציבה. הוא התרומם וחזר להחליק. "כמה מהר את יכולה להחליק?" שאל.
"הממ, די מהר."
הוא חייך וזיק של תחרותיות חלף בעיניו. "תראי לי." חייכתי והתחלתי להגביר קצב. החלקתי במהירות, מרגישה את הקור של הקרח עולה ונישא באוויר, מרענן את עורי ואת נשימתי. המתכת הדקה שבסוליות המחליקיים חתכה את הקרח החלק במהירות. ראיתי מאחור את דן, מחליק בקצב שלו, לאט לאט, והמשכתי להחליק לאורך הרחבה בצורת האליפסה. ראיתי שנועה ואמא נכנסו לתוך המקום ונשענו מבחוץ על המעקה, צופות בי. נופפתי להם בידי ומיהרתי לקפל אותה לאגרוף שפוף לצד גופי כדי שאוכל להחליק מהר יותר. האטתי מעט כשהייתי קרובה אל דן. הוא נעמד, מחליקיו עוד מתקדמים מעט על הקרח. לא שמתי לב לידו שהושטה אלי בפתאומיות ותפסה במרפקי. איבדתי שיווי משקל ונפלתי על הקרח, מסתובבת בשנייה האחרונה כדי ליפול על התחת ולא להתרסק על הפרצוף. דן נפל יחד איתי, בפחות חינניות. ידיו חטפו את רוב הנפילה ונעשו אדומות מהקור. קיפלתי את רגליי אל חזי והתחלתי לצחוק. הוא ניסה להתיישב ונסחף עם הצחוק שלי. "אתה חתיכת מנוול," אמרתי, הודפת אותו בכתפו. "לא עושים דברים כאלה, זה מסוכן!"
"את דרשת את זה," אמר כפי שאמרתי לו לפני דקות ספורות. "התחלת להשוויץ יותר מדי עם ההחלקה שלך."
הבטתי בו המומה. "אתה ביקשת!"
מחליק מקצועי בבגדים שחורים חלף על פנינו במהירות הבזק, כשהוא מסתחרר במיומנות מופלאה. דן תלה בו מבט. "זה גורם לי להרגיש לא מוצלח בעליל."
"גם הוא התחיל כמוך," אמרתי ונעמדתי על רגליי. הוא עשה כמוני והתרומם לאט ובזהירות. "גם את התחלת כמוני," אמר.
אחזתי בשתי ידיו והתחלתי להוביל אותו לסיבוב נוסף של החלקה. "נכון," אמרתי. "רק יותר טובה."

דן עצר אותי לפני שהספקתי להיכנס לחדר, עמוסת שקיות בגדים. "אפשר להזמין אותך לצאת הערב?" שאל בחיוך שרמנטי. חייכתי ונשענתי בגבי על הקיר. "מומלץ ביותר. לטיילת?"
"אפשר להתחיל שם," אמר והבזיק מבט אל עבר החדר. הדלת התחילה להיסגר ואמא ואורן נעלמו כבר לתוך המרפסת. "מתחשק לי לשתות קצת. אפשר גם להזמין משהו לאכול. את בעניין?"
זקפתי גבה בהפתעה. "לא ידעתי שאתה שותה."
"שותה…" אמר ונענע בראשו. "פה ושם. בקטנה, כשיש אירוע או משהו." הוא הביט בי במבט מצומצם ומקניט. "אני לא אספר לאימא שלך שהגנבתי לך כוסית."
שילבתי ידיים. "בסדר. אני אהיה זאת בשמלה השחורה," אמרתי, משתדלת להעניק לפלירטוט הצולע שלי נימה חושנית. הוא חייך בהתרצות ונעלם אל תוך החדר שלו. "נשמע טוב."

במשך כל ארוחת הערב דן שלח לי מבטים. הוא חייך וקרץ ונראה מרוצה מאוד מהעובדה שנצא הערב. הרגשתי להוטה לבלות איתו זמן איכות בלי ההורים, ושמחתי שברגע האחרון תחבתי למזוודה את השמלה השחורה והסקסית שטליה קנתה לי ליום הולדת לפני שנה. בסוף הארוחה, קצת לפני שאמא ואורן קמו מהשולחן, מיהרתי לעלות למעלה כדי שאוכל להתארגן בשקט בלי ליווי המבטים של אימא. נכנסתי לאמבטיה כדי לפשוט את בגדיי, למקרה ופתאום אורן יכנס לחדר. מתחתי את השמלה על הגוף ושמחתי שהצלחתי להוריד קילו שניים לאחרונה ושכעת היא הולמת ומחמיאה לי מאוד. תחבתי את רגליי לתוך סנדלים שחורים עם פלטפורמה עדינה וניגשתי לפתוח את תיק האיפור שלי. נעמדתי מול המראה, מברישה את ריסיי במסקרה כשהדלת נפתחה. מישהו דפק על דלת חדר האמבטיה ומיהרתי לסגור את תיק האיפור. הדלת נפתחה ואמא עמדה בפתח. היא בחנה אותי מלמטה למעלה. "מה פשר הלבוש?"
"אני ודן הולכים להסתובב קצת," אמרתי. "בטיילת או משהו."
היא חייכה. "אה יופי. תכננו גם אנחנו לצאת אבל נועה קצת עייפה."
התכוונתי לצאת מהחדר כשהבטתי בפעם האחרונה בדמותי המשתקפת במראה. נעצרתי לרגע, וחיפשתי אחר איזו סיכה בתיק האיפור. כשמצאתי אחת, אספת את הפוני למעלה והצמדתי אותו לאחור. אמא ליטפה את ראשי בכף ידה החמימה והרכה. "יפה כמו בובה."
גלגלתי עיניים והצמדתי לה נשיקה חפוזה על הלחי. "ביי, אל תדאגי ואל תתקשרי כל הזמן!"
נופפתי לאורן שישב על קצה המיטה הזוגית וזפזפ בטלוויזיה. פתחתי את הדלת בדיוק כשדן סגר מאחוריו את דלת חדרו. הוא בחן אותי וחייך. הנחתי לדלת להיסגר מאחוריי, מקווה שאמא לא מצוטטת מעברה השני. "וואו," לחש. "את נראית מדהים."
גלגלתי עיניים שוב. "אני אתאפק לא לומר את מה שאני רוצה לומר כדי שלא תעלה שוב את הבעיה שלי."
"מחשבה חכמה," אמר והתקרב אלי. הוא בחן את כפות רגליי. "פתאום גבוהה."
"פתאום מהודר," אמרתי, מסתכלת על חולצת הכפתורים הקצרה שלבש, חולצה שונה לגמרי מגופיות הספורט והחולצות הרחבות והנוחות שנהג ללבוש. "השתדלתי," אמר. הוא החווה בידיו. "אחריך."
התחלתי ללכת, מביטה בו. "אתה לא צריך להתנהג ברשמיות. זה לא דייט."
"אה, לא?"
א לו הים. "לא."
הוא משך בכתפו והזמין את המעלית. כשנכנסנו הוא הגניב אלי מבטים שוב. "לפחות הפעם יש לי סיבה טובה לא להפסיק להסתכל עליך," אמר כשנעצתי בו מבט חמום. "אני נורא אוהב שאת מתאפרת ככה," אמר ונגע בקצות אצבעותיו בקמטים הקטנטנים שחרוצים בזווית העין שלי. "כמו במשחק." הוא שמט את ידו בדיוק כשהמעלית נפתחה.

האוויר היה קצת כבד כשיצאנו מהמלון הממוזג. מכת החום הפשירה את הקרירות שנאחזה בי וההליכה הקצרה אל הטיילת נעה בין מציקה לנעימה. החום בהחלט לא היה כבד כמו בחודשי הקיץ, יולי ואוגוסט, אבל לעומת המיזוג במלון, או מזג האוויר בעיר שלי, היה מספיק חם בכדי להתלונן. תחילה, עברנו דרך הדוכנים בטיילת. המשכנו לטייל לארוכה בעודי מריחה את הריח המלוח של הים ומתענגת על הרחש של הקצף המתלטף על החוף הסלעי. דן הלך צמוד אלי, זרועו מתחככת בזרועי. הוא הצביע על בר לצדנו ומשך אותי לשם. הוא התיישב אל שולחן קטן ועגול שיועד לזוג ואני התיישבתי מולו. הוא מיהר להזיז את הכיסא כך שישב לצידי. "מה אנחנו שותים?"
"האמת שאני לא שותה."
הוא הביט בי. "טוב, אני לא מופתע. לא חשבתי שחננה כמוך שותה."
זקפתי גבה. "סליחה?"
הוא חייך במתיקות. "את רוצה לנסות?" חיוכו הפך בן רגע למפתה. אספתי אלי את אחד התפריטים שהמלצרית חילקה כשחלפה על פני שולחננו ועיינתי בדף המיועד למשקאות אלכוהוליים. "אממ, אה… מה הכי טעים?"
גומתו קפצה על לחיו כשהוא גיחך וסובב את התפריט השני שנותר על השולחן. "את כזאת מתוקה." עיניו רפרפו במהירות על המשקאות ולבסוף הוא סימן למלצרית שהוא רוצה להזמין. המלצרית הבלונדינית נעמדה מולנו, פנקס קטן ועט בין ידיה. דן כחכח בגרונו. "פינה קולדה ומרגריטה פסיפלורה, בבקשה." המלצרית בחנה קצרות את פניו ומיהרה לרשום את ההזמנה בפנקס שלה. "אין בעיה." היא הלכה לכיוון הברמן ותלשה את ההזמנה מהפנקס, מניחה אותה מולו. בחנתי את דלפק הבר הארוך והשחור שהיה הבולט במקום. "תמיד רציתי לשבת על הבר," אמרתי. דן קם וסימן לי לקום בעקבותיו. הוא התיישב בקלילות על אחד הכיסאות בעודי מתאמצת ונלחמת לטפס על הכיסא הגבוה. הוא הביט בי בשעשוע וסימן לברמן שההזמנה המוכנה שלנו. הברמן הניח את שתי הכוסות מולנו, קרץ לי, וחזר לעמדה שלו. דן ליווה אותו במבטו. הוא דחף אלי באצבעותיו כוס זכוכית עם נוזל לבנבן שקושט בפלח אננס וקש. "לרוויה," אמר והקיש את כוסי בכוסו. הוא לגם מהמשקה הכתום שלו והניח את הכוס על הבר. הרכנתי את הראש כדי לשלוק מהמשקה שלי דרך הקש. טעם מתקתק וחלבי להפליא מילה את הפה שלי, ושקע לאט ובעונג בגרוני. המהמתי בתאווה. דן חייך. "טעים?"
התנתקתי מהקש. "מאוד. רוצה לטעום?" הוא קירב אליו את הכוס ולגם ארוכות מהקש. הגרגרת הכמעט בלתי נראית שלו עלתה וירדה עם כל גמיעה והוא נשען חזרה אחורנית כשסיים. טיפות לבנבנות של משקה נצצו על שפתיו הרטובות. הגשתי לו את המפית שעליה הונחה הכוס. "תנגב. זה נראה לא טוב," אמרתי וסימנתי על פיו. הוא צחק. "הו, לא ידעתי שאת מסוגלת לחשוב ככה."
שילבתי רגל על רגל, מרימה את הכוס ומשחקת בקש על שפתי התחתונה. "איך ככה?" שאלתי בהתגרות.
"בשובבות, נקרא לזה ככה," אמר ודחף לעברי את הכוס שלו. "רוצה לטעום?"
שפתיי נגעו בזכוכית הכוס שהייתה קרה ולגמתי מהנוזל הכתום. טעם פירותי ומתוק של פסיפלורה התפרץ בפי, והאלכוהול הרגיש חריף וזר על לשוני.
אחרי זמן מה גמעתי את כל הכוס שלי וביקשתי מדן להזמין לי עוד. הוא סימן לברמן למזוג לי איזה משקה אלכוהולי צלול לתוך כוס זכוכית ארוכה שהונחה מולי, צלולה וצוננת. הטעם החריף קהה בפי והתחלתי לאהוב את התחושה של החריפות דועכת וגוועת עם כל לגימה כל פעם מחדש. דן הזמין אף הוא עוד כוסית, ואחריה עוד שני שוטים, אחד לו ואחד לי. צחקתי בקול כשדפקתי את הכוסית הריקה על הבר, אחרי שרוקנתי את תכולתה.
"אולי זה יותר מדי בשביל התחלה," אמר ועטף את ידי בידו.
"אני בסדר," אמרתי. "אני בסדר גמור!"
חייכתי אל הברמן שהגיש לי עוד שוט וחייך אלי חזרה. השקתי אותה בכוס שעוד הייתה מלאה בין אצבעותיו של דן. "לחיים," מלמלתי בצחקוק וגמעתי את המשקה החריף במהירות.
"די, די, די," אמר דן, והניח את ידיו על ברכיי. "אני חושב שזה מספיק."
"אבל רק התחלנו!" מחאתי. הוא הניח את הכוסית שלו על הבר והושטתי יד לאחוז בה. הרמתי את ראשי לאחור, פוערת את הפה ומחכה להרגיש את הנוזל של השוט. הרגשתי את ידי נמשכת ממני. "מה את עושה, זה ריק." דן הניח את הכוסית מידי על הבר והתקרב אלי. הוא נעמד ושילם במזומן לברמן. הוא הושיט אלי יד. "בואי, בואי נחזור."
משכתי בכתפי לשלילה, מתעקשת להישאר. "עוד סיבוב אחד. אחד אחרון ודי, מבטיחה מבטיחה מבטיחה מבטיחה!"
דן התנודד קצת במקומו. "די, נטע, בואי הביתה." הוא שלח אלי גם את היד השנייה, וכשלא נעניתי, הוא עטף אותי בין ידיו והוריד אותי מטה, אל הרצפה שרעדה תחת רגליי. "הבית שלי רחוק מכאן. רחוק מכאן!" צחקקתי ונשענתי עליו, מרגישה את חום הגוף הלוהט שלו מוקרן כנגד העור שלי. הוא התחיל ללכת לאט, לאט מדי, ואני עצמתי עיניים. פתאום רוח קלילה נשבה ופרעה את שיערי. התרוממתי והתנודדתי. דן מיהר לתפוס אותי ולהחזיק בי. הוא התיישב על משהו, מושך אותי אחריו. התחפרתי בחולצה שלו, בחום שלו, וריח הבושם שלו אפף אותי. "קר לי," מלמלתי כנגד גופו. "וחם לי. אני חושבת שאני עומדת להקיא."
דן קם במהירות, מושך אותי מאחוריו. הוא מיהר אל הכביש ונופף בידו במהירות, בצורה מצחיקה. הוא פתח איזו דלת ודחף אותי לתוך אוטו שהריח כמו משהו חדש מהול בריח חריף של סיגריות. לא היה לי כוח אפילו למחות. השענתי את הראש שלי על כתפו כשהרגשתי אותו מתנועע במקומו. הזזתי ממנו את הראש והצמדתי את מצחי למשהו קשיח וקר. "לאן לנסוע?" קול נמוך וצרוד מסיגריות דיבר מלפנים. דן התרומם ממקומו כדי להתקרב לנהג ושמעתי אותו ממלמל משהו באופן עמום, כנראה את השם של המלון.
"אתם מסריחים מאלכוהול," אמר הקול הצרוד. "כן," מלמל דן, ואז הרגשתי את ידיו עלי. "נטע? נטע, אל תירדמי, אנחנו תכף מגיעים. נטע?"
הרגשתי שהעולם סביבי מסתחרר ושכל מה ששתיתי הערב ואכלתי בארוחת הערב ובארוחת הבוקר ובשלושת השבועות האחרונים עולה בגרוני. התאפקתי לא להקיא במכונית של אדון סיגריות אז פשוט שתקתי ועצמתי עיניים בכוח.
"אתה יכול לנסוע מהר יותר? בבקשה." הקול של דן נשמע לחוץ מאוד. רציתי לשאול אותו למה אבל פחדתי להקיא אם רק אפתח את הפה.
הנהג מלמל משהו שנשמע כמו חוסר האחריות של הנוער בימינו והמכונית האיצה פתאום. ידיו של דן חזרו ללטף את עורי ולהסיט שיערות דביקות ממצחי. "נטע? נטע, אל תירדמי." הידיים שלו הירפו ממני. "שיט, אמא שלה תהרוג אותי."