סודות | 22

השעה הייתה נורא מוקדמת כשהמיטה נטתה תחת משקלו של דן. הוא התגלגל ממנה החוצה ומשך מעליי מעט את השמיכה. גרגרתי כשניסיתי להתחפר בכרית שלי ולתפוס בזנבו של החלום לפני שאתנתק ממנו לגמרי ואהיה ערנית. דן מלמל משהו שנשמע כמו 'סליחה' ואז שמעתי משהו שנגרר על הרצפה, בד מתקמט ואת קול הרוכסן הנסגר של הג'ינס שלו. התהפכתי כך שפניי אליו. "למה כל כך מוקדם?" הראש שלי פעם בחוזקה מחוסר שינה ראויה והקול שלי היה צרוד וחלוש. טעם עתיק ומריר התפשט בפי כשהתאמצתי לדבר וניסיתי להעביר אותו בבליעה. "מה השעה בכלל?"
דן הרים מבטו אל שעון הקיר. "רבע לחמש."
"ממ," מצמצתי בעיניי כדי שיסתגלו לערנות שכפיתי על עצמי ויפקחו. "למה התעוררת לפני הזמן?"
הוא חיפש אחר החולצה שלו והרים אותה מהרצפה. "אני לא רוצה שהם ייכנסו לחדר שלי ויראו שלא ישנתי שם."
מלמלתי בהסכמה ועצמתי את עיניי. האור בחוץ שהאיר את החדר באור קלוש ואפרפר של שחר חדר דרך העפעפיים שלי ונמלטה האפלה המנחמת של הנמנום. פקחתי עיניים שוב, מסתגלת לערנות.
"את חוזרת לישון?" שאל בלחש. נענעתי בראשי ושלשלתי את רגליי מהמיטה. ההתרוממות המהירה סובבה את ראשי וגרמה לחדר להתעטף בשחור לכמה רגעים. דן נע בחדר בשקט, כשרק צעדיו היחפים על הרצפה נשמעים בלחשים עמומים בבית השקט. מצמצתי בעיניי וקמתי לאט, נזהרת לא לקבל שוב סחרחורת ופסעתי אחרי דן לכיוון האמבטיה. הוא סגר את הדלת ושלף את מברשת השיניים שלו מהכן דמוי הפרה הצבעונית שעל השיש בעל הדוגמה המחוספסת. הוא שלף מתוכו גם את המברשת שלי והגיש לי אותה עם המשחה ביד השנייה אחרי שגמר למרוח אותה על שלו. התיישבתי על מושב האסלה הסגור ופתחתי בידיים רועדות מעייפות את הפקק. דן התחיל לצחצח את שיניו בקצב, כשהמשחה הופכת בפיו לקצף לבן. הקצף נמרח לאורך הפה והתחיל לטפס במעלה הלחיים, להיאחז בזיפים הקצרצרים והשחורים שעיטרו את לחיו הבהירות. הוא מצמץ אלי דרך המראה. "מה? למה את בוחנת אותי?"
הנדתי בראשי ותחבתי את המברשת לפי. "לא בוחנת." הוא חייך חיוך לבן מקצף וירק את המשחה המיותרת לכיור. הוא הרטיב את פיו במים זורמים וירק פעם נוספת. אחר כך ניגב את פניו במגבת הפנים שהייתה תלויה על הדלת והחזיר אותה למקומה. התרוממתי ממקומי לשטוף את הפה והושטתי את ידי לכיוונו, שיעביר לי את המגבת. כשהתרוממתי לקחת אותה בעצמי אחרי שלא נענה לבקשתי האילמת, דן נעמד מולי, ממש מולי, וניגב בעצמו את פי. "חמודה," אמר בקול לועג ואני גלגלתי עיניים. הוא פתח את הדלת וסימן לי לצאת ראשונה במחווה ג'נטלמנית. פניתי אל החדר שלי והוא אל חדרו. דלתו נפתחה בשקט ואני עמדתי לסגור את שלי. הוא הציץ אלי מהפתח הצר שיצר בין הדלת למשקוף, ואני החזרתי לו מבט ממפתן החדר שלי. הוא חייך בקצרה וסגר את הדלת בשקט, בדיוק כשאימא יצאה מחדרה.

"יש לי פיפי!"
אמא הסתובבה אל המושב האחורי. משקפיי השמש החדשים והגדולים שלה נתלו על גשר אפה והסתירו את עיניה לחלוטין. "נועה, אנחנו עוד חמש דקות מגיעים למלון. תוכלי להתאפק?"
הצטופפנו באחורי המכונית, דן, אני ונועה בינינו, שישבה על הבוסטר שלא רצתה להיפרד ממנו. דן התנתק מכל האווירה המשפחתית עשר דקות אחרי שנכנסנו לרכב, וכעת השקיף על הנוף המדברי והשומם דרך החלון, כשאוזניות תחובות באוזניו. צליל דק נשמע מהן, ונראה לי שזיהיתי איזו להקת רוק ישנה.
נועה ישנה במחצית הדרך, ואפשרה לי לנוח בשקט במקומי ולהביט בנוף הבין עירוני שהתחלף לאיטו לנוף צהוב וחולי. באחת התחנות שאורן עצר בהן כדי למלא דלק או להזמין כוס קפה שחור היא התעוררה והתעקשה שאמא תקנה לה גלידה. בתחנה הבאה שעצרנו בה, עצרנו רק בגלל שהיא התלוננה שכואבת לה הבטן, והקיאה את הגלידה. למזלנו, זה קרה בשירותים המטונפים של תחנת הדלק ולא בתוך המכונית.
עכשיו היא התעקשה שנתכנן את כל הדברים שנעשה בחופשה וחזרה שבע פעמים על "ותשחקי איתי בבריכה".
כשנכנסנו אל תוך העיר אמא העירה את תשומת ליבנו מלפנים. "נועה, נטע, תראו, הגענו."
נועה מתחה את ראשה ככל שיכלה כדי להטיב לראות את נוף העיר שנפרש מולנו. לשמאלנו יכולנו לראות את הים מבצבץ בכחול עז, מנצנץ מקרני השמש הלוהטת ואת בתי המלון הגבוהים והמפוארים. אורן, כפי שהבנתי בשבועות האחרונים, התגלה כחובב מושבע של ההיסטוריה הישראלית, והתחיל להרצות תוך כדי נהיגה על כיבוש העיר ועל דגל הדיו.
"זה משעמם אבא," אמר דן, שמתישהו החליט להוריד את האוזניות. "אנחנו שומעים על זה בבית ספר, לא צריך גם בחופש."
אורן נעץ בו מבט מאוכזב דרך המראה הקדמית. "שהבן שלי, בשר מבשרי, יהיה אדיש לסיפורי גבורה ארצישראליים?!"
דן גלגל עיניים והשעין את סנטרו על כף ידו, מביט חזרה בבתי המלון שנסענו ביניהם. אורן עצר מול כניסת בית המלון והאיץ בנו לצאת להוריד את המזוודות. פתחתי את הדלת ואוויר חמים הכה בעורי הקר מהמזגן. יצאתי החוצה, נושמת לתוכי את האוויר החם והיבש. כבר החל להיות מזג אוויר קיצי, במיוחד באילת. השמש החמה מדי בדרך כלל הייתה נעימה ומרגיעה, ליטפה את פניי ואת ידיי בחומה המיוחד ורוחות חמימות פרעו את שיערי בקלילות. היה ריח מיוחד לאילת, ריח של חול, שמש, זיכרון של מלח, ומתיקות מיוחדת. הכל התערבב באוויר, התערבב בי וננשם לריאותיי. זה העיר אותי מהעייפות שגרמה הנסיעה הארוכה.
"על מה את חושבת?" שאל דן שהגיח מאחוריי בהפתעה.
"כמה כיף לנשום את האוויר של אילת," עניתי בפשטות. הוא המהם, גורר את מזוודתו אליו. "זאת תקופה טובה לנפוש כאן. לפני החום המייגע של יולי – אוגוסט."
אורן הוריד בחבטה את מכסה תא המטען וספק את כפות ידיו. "אני אלך להחנות את האוטו, אתם תכנסו בינתיים."
אמא גררה לכיווני את המזוודה שלי והחלה להתקדם אל הכניסה שהיא גוררת אחריה את המזוודה הגדולה שלה ושל אורן ואת התיק של נועה, כשהקטנה אוחזת את ידה הפנויה. המלון היה קריר ונעים בפנים. המולת אנשים הייתה באזור, ושצף של קולות ומלמולים רחש סביבנו. אמא קיבצה אותנו ואת המזוודות סביבה עד שאורן חזר בריצה קלה והצטרף אלינו. הוא ניגש ישר אל פקידת הקבלה ושוחח איתה כמה דקות. כשחזר, הוא אחז בידו מעטפה לבנה דקה. הוא נופף בה כשצעד לעברנו ופתח אותה. הוא שלף כרטיס אחד והגיש אותו לי. "שני חדרים. חדר אחד גדול ומחולק לארבעתנו, וחדר אחד קרוב, לדן." הוא הוציא את הכרטיס השני והגיש אותו לדן. דן לקח אותו ממנו והשחיל אותו בזריזות בכיס האחורי שלו. "אל תאבד אותו," אמר אורן.
"על נטע את סומך ועלי לא?"
אורן התעלם ממנו וקיפל את המעטפה הריקה לחצי אחרי שתחב את כרטיס החדר השלישי לכיס שבחזית חולצתו. "יאללה, נעלה לחדרים."
הוא מיהר לתפוס את המעלית לפני שתיסגר, וכשכולנו נדחסנו אליה, לחץ על הכפתור לקומה השביעית. הדלתות נפתחו ואנחנו צעדנו לאורך המסדרון הארוך והמרופד בשטיח רך ומסוגנן. נועה ספרה בקול את הדלתות שחלפנו על פניהן, עד שהגענו אל חדר מספר 725. "טוב, הנה זה," אמר אורן והכניס את הכרטיס לחור המיועד לו. הוא משך אותו והמנעול נפתח במין רחש של "קליק". מלבן קטנטן מעל לידית הכבדה הבהב בירוק ואורן פתח את הדלת לרווחה. אני זוכרת שכשיצאתי לחופשות עם ההורים, הכניסה הראשונית לחדר החדש תמיד הייתה הדבר שהכי חיכיתי לו. כל נסיעה ניסינו לדמיין את החדר שנקבל, וכל פתיחת דלת הייתה הפתעה חדשה. גם אחרי שאבא ואמא התגרשו ונסענו רק עם אמא או רק עם אבא ההתרגשות לא פגה, ונועה נסחפה למשחק במהירות.
היא הצמידה את כפות ידיה לפיה והחניקה צווחת התפלאות מתוקה. החדר שלנו היה מרווח וגדול יחסית לחדרים הקודמים אשר לנו בהם. הפרוזדור אל פינת הישיבה היה מרופד בשטיח בדוגמת מעוינים בגוונים אדומים וורודים והקירות נצבעו בורוד עתיק. בחלל המרכזי של החדר ניצבו שתי ספות אלגנטיות בצבע חימרי, ביניהן שולחן קפה קטן ומסוגנן ומולן טלוויזיה גדולה שמוקמה על שידה ארוכה וחומה. מימין הייתה המיטה, מיטה זוגית שהוצעה בגוונים בהירים ורומנטיים, מזמינים במיוחד. רציתי לשקוע בתוך במזרן הנעים הזה, להתעטף בשמיכת הפוך ולהירדם. בהמשך, החדר המשיך בפנייה, ויצר פינה מרובעת בה הוצבה מיטה זוגית נוספת אך קטנה יותר ומרשימה פחות, שיועדה כנראה לי ולנועה. דן, שלא התלהב כמותי וכמו נועה מגילוי החדר, פנה לאחור והביט בכרטיס שלו. הוא הופתע לגלות כי חדרו ממוקם בדיוק מול דלת חדרנו והכניס את הכרטיס לחור הדלת. הוא פתח אותה ונכנס אל חדרו, גורר את המזוודה מאחוריו. השארתי את שלי במקום שבו עמדתי ופסעתי אליו. החדר שלו היה קטן בהרבה משלנו. הוא היה נראה כחדר סטנדרטי. הפרוזדור הקצר שלאורכו ארון בגדים רחב ומולו חדרון אמבטיה הוביל לחלל המרכזי של החדר שבו הוצבה מיטה זוגית, כמו המיטה המיועדת לאימא ואורן, ואותו הריהוט. נכנסתי אחריו כשהוא הסיט את הוילונות הכבדים שכיסו את החלון. הם נראו קצת מלוכלכים, אבל בחדר עמד ריח נקי. נעמדתי לצידו והבטתי על הנוף המשתקף. חדרו הביט אל הים בעוד חדרנו פנה אל הבריכה הגדולה. למרות שבעבר התרגשתי מחדר הפונה אל הבריכה, כעת העדפתי את הנוף אל הים. הים השקט, הגדול והכחול, שנצץ וזהר תחת קרני השמש המלטפות ברוך. הגלים נעו לאיטם, כאדוות קטנות לאורך הים ופה ושם נצפתה סירה ששטה לא רחוק מהחוף.
הרגשתי את דן שמביט בי מהצד. "את אוהבת את הים? שאל.
"פחות לשחות בו. יותר להריח אותו או לבהות בו." הוא המהם בהבנה ושילב את ידיו על חזו. דפיקות קלות נשמעו מאחורינו, ואמא עמדה בפתח החדר. היא העבירה את מבטה עלינו ואז הביטה בים שמאחורינו. "וואו," אמרה והתקדמה אלינו. "איזה נוף משגע!"
דן חייך בסיפוק ופנה לפרוק את המזוודה שלו. אורן נכנס עם נועה, שניהם לבושים בבגדי ים וגלגלי ים חצי מנופחים סביב זרועותיהם. נועה אחזה בבקבוק קרם הגנה וסביב זרועותיה נופחו היטב מצופים כתומים. "החלטנו שהולכים עכשיו לבריכה עד ארוחת הערב. מי מצטרף?"
דן שלח אלי חיוך מהיר. "מיד אחרי שאפרוק הכל."
אורן הביט בי. "נטע? את מצטרפת?"
גמגמתי קלות. "אני אעזור לו."
אמא נשקה לראשי בלכתה אל הדלת. "תזדרזו, לפני שיהיה מאוחר," אמרה וסגרה את הדלת מאחוריה. התיישבתי על המיטה כשדן הרים את המזוודה ופתח אותה, מגלה את תכולתה. "את מתכוונת לעזור לי או מה?"
משכתי בכתפי. "מספיק עזרתי לך אתמול."
הוא העמיס כמה בגדים על ידו והלך לסדר אותם בארון הפתוח. "אז למה נשארת?"
שיחקתי עם הרוכסן של התיק שלי. "מה?"
הוא חזר אל המזוודה. "למה לא הצטרפת אליהם, לבריכה?"
משכתי בכתפי שוב. "לא התחשק לי."
דן נעץ בי מבט לא מאמין. הרמתי אליו את עיניי בפליאה. "מה?"
"אני לא קונה את זה."
גלגלתי עיניים. "בסדר. נחמד לי בחברתך."
הוא חייך חיוך שרמנטי להפליא והעמיס על ידיו נגלה שניה של בגדים. "מחמיא לי לשמוע," אמר, "אבל חוששני שלא בי מדובר."
לא הגבתי. כשהוא חזר הוא הניח את ידיו על מותניו. "מה? מה הקטע?" הוא בחן את פניי ואז מבטו עבר על פלג גופי העליון ואז על רגליי שהתנודדו מעל לרצפה. כאילו נזכר במשהו, הוא נשך את קצה שפתו התחתונה. "את מתביישת?"
גלגלתי עיניים. "לא, זה לא רק זה," המשיך. "משהו שהיה אתמול. את לא מתביישת ממני ומאבא שלי, זה משהו יותר גדול מזה."
"דן, שתוק." קמתי מהמיטה וניגשתי אל הדלת. דן השיג אותי בריצה והצמיד את גבו אל הדלת, מונע ממני לצאת. "את מתביישת לשים בגד ים בגלל הגוף שלך?"
שתקתי, משלבת את ידי על בטני.
"את כזאת מטומטמת," אמר והסיט קווצת שיער אל מאחורי האוזן שלי בתנועה עדינה. הוא זקף אצבע באוויר. "חכי רגע." הוא מיהר אל המזוודה שעוד נותרה חצי מלאה ושלף מתוכה מכנס בגד ים צבעוני. הוא מיהר אל הדלת, פתח אותה ואחז בידי. הוא גרר אותי ופתח במקומי את דלת החדר שלנו. "איפה המזוודה שלך?" הוא ניגש מבלי לחכות לתשובה אל המזוודה שנחה על המיטה הזוגית הגדולה ועוד הייתה סגורה. הוא פתח אותה והחל לחטט בין הבגדים המקופלים בקפידה בזהירות מרובה. הוא הוציא לבסוף את חזיית בגד הים ותר אחר תחתונים מתאימים.
"מה אתה עושה?" שאלתי, מתקרבת.
"מחפש לעצמי ביקיני," אמר והרים אלי את מבטו בציניות. "מה את חושבת שאני עושה?"
חטפתי ממנו את חזיית בגד הים שבידו. "תעזוב את זה. אל תתווכח איתי."
"תפסיקי להיות כזאת מטופשת. לעזאזל, איפה התחתונים של זה?"
"אין תחתונים," אמרתי ונחלצתי לעזרתו, שולפת את החלק השני של בגד הים. "יש מכנסון."
הוא הביט בשני החלקים לרגע. "אוקיי. תכנסי לשירותים, אני בינתיים מחליף כאן." הוא דחף אותי בעקשנות אל עבר האמבטיה.
ניסיתי למחות. "אבל – "
הוא סגר את הדלת אחרי שנכנסתי. בדיוק כשהתכוונתי להניח את היד על ידית הדלת הוא צעק מעברה השני. "אל תצאי משם, אלא אם כן את מעוניינת לראות אותי עירום. לא שאי אפשר להבין אותך אם את רוצה, אבל אני מניח שזה יביך אותך, מותק."
הפנים שלי נהיו אדומות ממבוכה ועצבים, והבטתי בבגד הים שבין ידי. נלחמתי עם עצמי רגעים ארוכים עד שהנחתי באנחת ייאוש את החזייה והמכנסון על השיש המצוחצח ופשטתי לאט את בגדיי. נעלתי את הדלת למקרה שדן ירצה לבדוק מה איתי והבטתי בבבואה המכוערת שנגלתה אלי במראה. הייתי עגלגלה, זה נכון, מעולם לא הכחשתי או ניסיתי לייפות את המציאות. אף פעם גם לא ממש התעסקתי בזה יותר מדי, כי מעולם אף בחור מלבד גברי לא ראה אותי בהלבשה תחתונה. וגברי… טוב, גברי זה גברי.
"מזל שהחזה שלי גדול יותר מהבטן," מלמלתי לראי, בוחנת את דמותי מקדימה ומהצד. צעדיו של דן התקרבו אל הדלת. "מה? מה אמרת?"
פיזרתי את שיערי וניסיתי לכסות כל פיסת עור שיכולתי בעזרתו. הוא גלש בצבעו הכהה עד מתחת לחזה שלי, ולפחות יכולתי להתנחם בו.
דן דפק על הדלת קלות. "את חיה?"
נשמתי עמוקות, סופרת בלב עד שלוש. בספירה השלישית פתחתי את הדלת, והכנסתי את הבטן הכי חזק שאני יכולה. "אתה נהנה להביך אותי?"
דן בחן את גופי מלמעלה למטה וניסה להסתיר את חיוכו. כנראה חיוך של לעג. "לא, ממש לא." כיסיתי את בטני בזרועותיי ויצאתי מהאמבטיה לקחת חולצה בכדי לכסות את עצמי בה עד לבריכה. "טוב, בוא נצא כבר."
דן פתח את הדלת. "אחרייך." הוא סגר אותה בעדינות והשיג את צעדיי במסדרון. בחנתי אותו בחשאי. הוא לבש גופיה לבנה שהבליטה את שרירי הזרועות שלו, מכנסי בגד ים שהגיעו עד הברך ונצבעו בגוונים ורודים וכחולים ונעל כפכפים לרגליו הענקיות. כל צעד שלו היו שניים שלי, והשתדלתי לשמור על הקצב כדי להגיע לבריכה כמה שיותר מהר. הוא היה נראה רגוע, בשונה לסערה שהתחוללה בתוכי, והרגשתי מובכת על עמקי נשמתי.
"למה את שקטה?" שאל כשנכנסנו למעלית. הנדתי בראשי לשלילה ולא הגבתי יותר מזה. חצינו את הלובי ויצאנו דרך דלתות הזכוכית אשר היו פתוחות לרווחה. רעש השוחים בבריכה גבר כשיצאנו אל השטח הפתוח, ואיתו גם השתלט החום. דן הוריד במהירות את הגופייה וחיפש במבטו את אורן ואמא. כשראה אותם, נופף להם, ואמא נופפה לנו בחזרה. הוא התקדם אליהם במהירות, וזרק את הגופייה על קצה כיסא הנוח ששכב עליו אורן. אמא ישבה ברגליים מקופלות על כיסא הנוח לצידו כשכובע גדול חבוש על ראשה והיא קוראת במגזין לנשים. הבריכה הייתה יחסית ריקה ושיערתי שלא הרבה נמצאים במלון בשבת. רוב האנשים שהיו באזור היו אנשים מבוגרים יותר מילדים, והם שכבו על כיסאות הנוח, משתזפים או פטפטו בקבוצות קטנות בשולי הבריכה. דן מיהר למרוח את כתפיו בקרם ההגנה ובחן אותי, כאילו מחכה שאתארגן גם לשחייה. נשמתי עמוקות והורדתי את החולצה באחת. דן רפרף את מבטו כמה וכמה פעמים על החזה שלי, וקיוויתי שאימא ואורן לא ראו את זה. "את רוצה שאמרח אותך?" שאל.
"אני אסתדר לבד," אמרתי, נוטלת ממנו את הקרם ומתחילה לשפשף את החומר הלבנבן והקר על עורי, מספיגה אותו. אמא הרימה את מבטה מעיתון הנשים אלי ובחנה את גופי. היא חייכה בגאווה וקרצה כשדן אחז בידי וגרר אותי אל המים. נועה ישבה על מדרגות הבריכה ויצרה אדוות קטנות במים הקרים. דן ירד לאט לאט אל תוך הבריכה, מקלל עם כל צעד שעשה. "אלוהים, המים האלה קפואים!"
"אתה יודע מה אבא שלי אומר שצריך לעשות?"
"מה?"
"צריך פשוט לקפוץ למים," אמרתי, ודחפתי אותו בחוזקה. הוא איבד שיווי משקל ונפל, צולל אל תוך המים. נועה צהלה בצחוק ואני חייכתי בממזריות כשהוא הוציא את ראשו מהמים ונאבק לנשום. תלתליו הרכים נדבקו לראשו וריסיו העבים התעבו עוד יותר.
"מה את אומרת," הוא אמר, ובמהירות של נחש אשר מכיש את טרפו, הוא משך את ידי אליו. צרחתי בבהלה כשהרגשתי איך אני מאבדת אחיזה בקרקע וניסיתי להישאר לעמוד, ללא הצלחה ונפלתי אל תוך המים הקפואים. הקור העז והפתאומי של המים חדרו עד לעצמות שלי, והרגשתי שאני רועדת בטירוף. הוצאתי את הראש מהמים, מסיטה את שיערי מעיניי ונושמת בכבדות. השפרצתי מים ברוגז על דן שצחק בקול רם וחשף את שיניו הלבנות. "באמת חשבת שתצליחי לצאת מזה בזול?"