סודות | 21

צפצוף שבקע מהנייד שלי העיר אותי משנתי. בעיניים דביקות משינה וראש כבד שלחתי יד אחת מעל גופו של דן. התמתחתי, נזהרת לא להעיר אותו עד שאצבעותיי נגעו בטלפון הקריר שנח על השידה הנמוכה לצד המיטה. נאנחתי בשקט כשהתגלגלתי חזרה על גבי, משפשפת עין אחת כשהדלקתי את המסך.
הודעה מגברי: ערה?
'לא'. השתקתי את הנייד לפני שגברי יענה וצליל ההודעה יעיר את דן.
גברי: טיול חצות?
הבטתי בדן שישן בשלווה לצידי. שרירי הפנים שלו התרככו בשנתו והוא היה נראה צעיר יותר בכמה שנים, תמים וחמוד.
חזרתי לטלפון. 'מתי תהיה פה?'
גברי: כבר פה. תזיזי את התחת שלך לכיווני.
גלגלתי עיניים בזמן שקמתי מהמיטה באיטיות, משלשלת את רגליי מעבר דן וגולשת מטה בזהירות. עוד היה קצת קריר בלילות אז חטפתי את הקרדיגן השחור שהיה תלוי על אחד המתלים לצד הארון ותחבתי את כפות רגליי היחפות לכפכפי האצבע שלצד הדלת. אחזתי בחוזקה בטלפון שלי, כאילו הוא ישמור עלי מלהקים רעש ומהומה בדרכי מטה וסגרתי את הדלת בשקט מאחוריי.
האוויר בחוץ אכן היה קריר יותר בשעה מאוחרת זו ועלי העצים ששרטו את עורי לאורך שביל הגישה עד לשער הרטיבו אותי מלחותם. הצמדתי את הבד הדק והצמרירי של הקרדיגן ותרתי במבטי אחר גברי. הוא ישב על הברזלים המגדרים את המדרכה הצמודה לבית, גבו אלי ופניו אל הכביש שמעבר לרחוב. התקרבתי וטיפסתי בקלילות לצידו. הירח האיר בליטוף עדין את זווית פניו, קרן אור לבנה על אפיו הקטן שגרמה לנמשיו לזרוח. העיניים החומות שלו זרחו כנגד הלילה.
"צריך להזמין גם את טליה למפגשי הלילה האלה," אמרתי, מתעסקת בכפתור האחרון של הקרדיגן. "היא בטח נעלבת."
גברי נחר בבוז. "כאילו שהפרינססה הזאת תצא מהבית באמצע הלילה."
צחקתי צחוק קצר. "נכון."
"זוכרת את הלילה בטיול השנתי שלכן?"
חייכתי לאור הירח. לפני שנתיים גברי התנדב להיות אחד המלווים של השכבה שלנו בטיול השנתי. היינו צריכים לישון באוהלים, תחת השמיים, וגברי קבע איתנו למיני מפגש לילי, ככה באמצע המדבר. כשיצאנו מהאוהל שלנו, לבושות בפיג'מות מצוירות, גברי כבר חיכה לנו על איזו גבעה קטנה וסמוכה שהוא והחבר'ה שלו ישבו שם שנה לפני, כשהם יצאו לאותו הטיול. לכל אורך הדרך, ובזמן שישבנו על הגבעה שלושתנו, טליה קפצה מכל רחש קטן והייתה לא רגועה. זה עצבן את גברי כל כך עד שבשלב מסויים הוא גירש אותה חזרה לאוהל, והיינו צריכים לרדת את כל הגבעה כדי ללוות אותה חזרה למאהל. היא עשתה כל כך הרבה רעש עד שאחת המורות התעוררה והענישה את שתינו. "כן, זה היה כישלון מוחץ."
הוא תלש עלה מהעץ שסוכך עלינו ומלל אותו באצבעותיו.
"אמא שלי ואורן הזמינו לנו חופשה בהפתעה."
הוא הסיט אלי את מבטו. "באמת?" הנהנתי. "מגניב," אמר ושחרר את העלה. הוא ריחף באיטיות עד למטה ונח על המדרכה. "לאן?"
"אילת."
גברי משך את ראשו אחורה והביט בכוכבים. "שיו, כמה זמן לא הייתי באילת."
"ניסע שלושתנו לפני שתתגייס," אמרתי. "נעשה לך נסיעת גיוס."
"שנה זה עוד מלא זמן. למי יש כוח לחכות שנה שלמה?"
משכתי בכתפי.
"בעצם זה רעיון מעולה," אמר. "אבל אני ממליץ שנהפוך את החופשה לזוגית."
הרגשתי את עור הפנים שלי מתלקח לפתע. "אפשר להשאיר אותך בבית אם אתה רוצה, וטליה ואני נספר לך מה פספסת."
"או שאפשר להשאיר את טליה ולנסוע שנינו."
הצצתי בו. "ולמה שנעשה את זה?"
הוא משך בכתפו באדישות מעושה. "כל כך הרבה רמזים, נטע. ואת עדיין מתעקשת להישאר אטומה." הוא הפנה את ראשו אלי. "או שאת סתם עושה את עצמך?"
ניסיתי לפענח במוחי על מה הוא מדבר, ואז תוך שניות ספורות נזכרתי במה שטליה אמרה לי כמה וכמה פעמים. גירדתי בראשי. גברי הרים רגל אחת והעביר אותה לצד השני של הברזל כך שכעת הוא ישב מולי. הסתכלתי על המקום שעליו ישב בחיוך. "לא כואב לך לשבת ככה?"
הוא התעלם מהבדיחה שלי ונטל את ידי בידו, מעביר את אצבעותיו קליל על עורי. הוא נאנח. "נטע, נטע, נטע, נטע…."
התיישבתי כמוהו. "כן גברי?"
הוא הישיר אלי מבטו. "אני…" עיניו שידרו היסוס מבוהל. הפנים שלו סערו, כאילו הסתירו מאחוריהן קרב שהתחולל בתוכו. הוא נשך קלות את שפתו והעביר את מבטו הלאה מעיני. "אולי פשוט…"
ידו שאחזה בשלי התרוממה מעט ואז צנחה מטה. היה מוזר לראות אותו מהוסס ככה, כל כך לא בטוח בעצמו. אף פעם לא נתקלתי בו כשהיה במצב כזה, כל כך חצוי בתוכו, כל כך לא מובן. בדרך כלל הוא פשוט נוהג לומר כל מה שעל ליבו, ככה, בקלות, בלי לחשוב, בטח כשהוא מדבר איתי.
הוא חזר להתמקד בי, שפתו התחתונה השתחררה מבין שיניו והוא הרצין בן רגע. "אני חושב שאנחנו צריכים – "
רטט הטלפון שבכיסי הקפיץ אותי. שלחתי יד אליו. המסך הואר באור מסנוור לעומת הלילה המואר באור החמים והצהבהב של פנסי הרחוב. הודעה מדן: לאן נעלמת?
נאנחתי. כשהרמתי את מבטי אל גברי ראיתי שהרכין את ראשו מעט כדי לראות ממי ההודעה. לפני שהספקתי לומר לו להמשיך הוא פצה את פיו. "מה הקטע שלך ושל דן?"
הוא הרים את ראשו והביט בי, עננה קודרת מאפילה על הזיק השמח שריקד בעיניו שניות ספורות קודם לכן. הנדתי בראשי לשלילה. "אין שום קטע."
הוא צמצם את עיניו. "אתם כאילו… מה, את בקטע שלו?"
נשפתי בבוז, מגיבה מהר יותר ממה שתכננתי, לפני שהספקתי לחשוב על כך קודם. "לא!"
הוא הביט בי במבט לא מאמין. "שקרנית."
פערתי את עיני. "אל תאמין."
הוא העביר את רגלו השנייה וירד מהמעקה. "אני מכיר אותך כל כך הרבה שנים," אמר והרים אלי את מבטו. השתעשעתי לרגע מהעובדה שהוא זה שצריך להרים את ראשו בכדי להביט בי, ולא ההפך. "אני יודע מתי את משקרת, ואת משקרת עכשיו. ואני יודע גם מתי את נדלקת על מישהו. והראש שלך לגמרי מחוק עכשיו בגללו."
הוא הושיט לעברי את ידו כדי לעזור לי לרדת. הדברים שאמר, האופן שחשף אותי ככה מבלי שרציתי, גרמו לי להתרגז. התעלמתי מידו המושטת ובדחיפה קלה ירדתי בעצמי. הנחיתה על המדרכה שילחה חץ כאב חד לאורך רגליי, ובכל זאת ניסיתי להתעלם ממנו בכל כוחי כדי להמשיך להתעלם מגברי כראוי. התחלתי להתקדם לכיוון הבית והרגשתי אותו הולך לצידי. "מה את מוצאת בו בכלל?" הוא מלמל.
"אלף, זה לא עניינך. בית, אני לא מוצאת בו כלום. אנחנו סתם ידידים שגרים באותו הבית. זהו."
"חוץ מזה," הוסיף כשנעצר מול שער החצר שלי, כאילו לא הקשיב לדבריי. "זה יהיה נורא מוזר אם תהיו ביחד."
שילבתי את ידי ברוגז. "כן? למה?"
"כי ההורים שלכם ביחד. זה עלול לפגוע בך."
גלגלתי עיניים. "אתה מדבר שטויות."
"ממש לא," אמר והשעין את ידו על השער הגבוה שלשמאלו. "תארי לעצמך שאורן ודנה יתחתנו. פתאום גם הילדים שלהם ביחד? או אם הם ייפרדו? תמשיכו להיות ביחד, לבקר אחד את השנייה? או גרוע מכך, אם אתם תיפרדו? אתם חיים באותו הבית, נטע. ההורים שלכם ביחד. תהי קצת הגיונית וריאלית."
שתקתי. עמדתי דוממת במקומי, מקבעת את מבטי מעבר לכתפו של גברי בהתרסה. הרי בסופו של דבר הייתה אמת בדבריו. לא פעם חשבתי על המחשבה הזאת, שהתלוותה לפנטזיה עלי ועל דן ביחד, ועצבנה אותי מאוד העובדה שהוא צדק.
"בכל מקרה אני לא רואה בו משהו מעבר לידיד," אמרתי בפנים קפואות, נרעדת מהתחושה שהגיעה אחרי האמרה השקרית בעליל הזאת.
שרירי הפנים הקפוצים מזעם של גברי התרככו ונרגעו, וחיוכו החל לפצוע על פניו כמו השמש הזורחת לאיטה בקו האופק. הוא משך אותי בפתאומיות אל בין זרועותיו והצמיד אותי אל בטנו וחזו. "לא התכוונתי להרגיז אותך. תבלי בחופשה." הוא הרפה ממני ורכן לנשק אותי על הלחי. עוויתי את זווית פי למעין חיוך ונכנסתי אל תוך החצר.
"אל תשכחי לקנות לי מתנה!" צעק ואז מיהר להשתתק כשנזכר שאמצע הלילה עכשיו.
"אני נוסעת לאילת גברי, לא לחו"ל," סיננתי בתקווה שישמע.
"אין כמו מתנות ללא מע"מ," הספקתי לשמוע אותו אומר לפני שסגרתי מאחוריי את דלת הבית, בחצי חיוך. דן חיכה לי בחדר, שכוב על המיטה כשגבו וראשו שעונים על הקיר מאחוריו. הוא התעסק בטלפון הנייד שלו, שאורו זרח בבהירותו על פניו והיה האור היחידי החדר. פשטתי מעליי את הקרדיגן ובעטתי את כפכפיי מרגליי.
"לאן הלכת?" שאל והאיר בשבילי את הדרך למיטה. עליתי עליה בקולות חריקה והתיישבתי לצידו. "טיול לילה."
הוא הביט בי מזועזע. "לבד??"
"עם גברי."
"אה." הוא כיבה את מסך הפלאפון שלו והניח אותו בזהירות על השידה. "זה משהו שאתם עושים הרבה?" הקול שלו התעטף בגוון שונה.
"מדי פעם," עניתי, מושכת את השמיכה אליי.
"נכון, שכחתי. חברים טובים," מלמל דן ונשכב לצידי. "אני יכול לגלות לך משהו?"
"בבקשה."
"אני חושב שהוא בקטע שלך. אבל אל תספרי לו שאמרתי משהו כזה."
הנשימה שלי נעצרה וקפאתי כולי. "למה כולם אומרים לי את זה כל הזמן?"
"מה?"
הפניתי את ראשי אליו, למרות שלא ממש יכולתי לראות אותו. "למה אתה חושב ככה?"
הוא נשם עמוקות ונשף. "ראיתי איך הוא מסתכל עלייך. במיוחד כשאני באזור. כאילו הוא שומר על הטרף שלו."
"זה מכוער להגיד את זה."
"אולי," אמר. "אבל ככה זה נראה בעיניי."
השתררה דממה לכמה דקות. "אם הוא ינשק אותך?" שאל פתאום, בלחישה.
"אז נתנשק. ככה זה פועל בדרך כלל," עניתי לו בלחישה.
"ותהיו ביחד?"
הנדתי בראשי לשלילה, למרות שהוא לא יכול לראות את זה. "לא."
"למה לא?"
התמתחתי במקומי. "כבר אמרתי לך. אנחנו ידידים טובים מדי. זה יהיה מוזר."
"עובדה שזה קרה פעם," אמר והרגשתי את הבל פיו על פניי.
"נכון…"
הוא לא הגיב. "למה אתה שואל?" שאלתי.
"לא הייתי רוצה שתהיו ביחד," אמר.
"למה לא?"
"יהיה לי אותך פחות זמן לעצמי."
הרגשתי איך החיוך שלי מתרחב ממש, כמעט פורץ את גבולותיו וקורע את הפרצוף שלי. "אוקיי."