סודות | 20

דן כבר היה בבית כשהגעתי הביתה. הקיטבג הגדול שמיועד ללינה אצל אבא נתלה על כתפי ברישול ונזהרתי שלא יפול וירסק לי את הכתף. דן שכב על הספה בסלון וזפזפ בחוסר עניין בין ערוצי הטלוויזיה. כשנכנסתי לסלון הוא הביט בי לרגע וחזר להתמקד בערוץ שעליו התקבע.
"איפה אמא?"
"הלכה להוציא את נועה מהגן," אמר. הנחתי את הקיטבג על הכורסה וניגשתי לשבת לצידו, טופחת על רגליו, שיזיז אותם בכדי שאוכל לשבת. הוא נאנח כשהתרומם והתמקם מחדש ברגליים שלובות תחתיו. הרמתי רגל אחת על הספה והשנייה על השולחן הנמוך שמולנו. בהיתי, כמוהו, במה שהטלוויזיה שידרה. הוא עצר על ערוץ נשיונל גאוגרפיק וצפינו בשיאה של מלחמת איילים באפריקה. מרחוק הלביאה בחנה אותם, בין השיחים הסבוכים, שקטה ומוכנה לתקוף, והמצלמה הבזיקה בינה לבין הזוג שנלחם כשמוזיקת מתח מתנגנת ברקע.
"זה מעניין אותך?" שאלתי. הוא הניד בראשו לשלילה. חטפתי ממנו את השלט והעברתי ערוץ.
"מה את חושבת שהם מתכננים לנו?" שאל.
משכתי בכתפי. "לא יודעת. אמא שלי מסוגלת להיות בלתי צפויה."
"כשהייתי בדרך לחדר שלי," אמר, "ראיתי את אבא שלי יוצא מהחדר שלהם. היו שם בפנים מזוודות שחורות. אבל אני לא בטוח, לא הספקתי לראות ממש טוב. כשהתקרבתי בשביל להסתכל, אבא שלי סגר מאחוריו מהר את הדלת, נעל אותה וחייך חיוך… ממזרי כזה. יכול להיות שהם תכננו שנצא לחופשה?"
משכתי באפי. "לא לא. אמא שלי בלתי צפויה, אבל זה לא מתאים לה. לפני יציאות, שלא נדבר על חופשות של יותר מיום אחד, היא מתחרפנת וצריכה מינימום שבוע להתארגנות ואריזה."
הוא משך בכתפו והתרווח לאורך מסעד הספה. "מוזר. הייתי בטוח שאלו מזוודות."
הוא שילב את ידיו על חזו בשעמום כשהעברתי עוד ערוץ. דלת הבית נפתחה ואז נסגרה, וצעדים כפולים נשמעו הולמים על הרצפה בדרך לסלון. נועה זרקה את התיק הקטן והצבעוני שלה על הכורסה ורצה לנשק את דן על לחיו. ממש הפתיע אותי החיבור המהיר של הצמד הזה. אמא נכנסה אחריה, סוחבת תחת זרוע אחת את התיק שלה ותחת הזרוע השנייה את התיק הגדול שנועה סוחבת איתה אל אבא. "נטע, את עוזרת לי לבשל?"
"יש לי ברירה?" מלמלתי, מביטה בטלוויזיה.
"אל תתחצפי!" היא פנתה לכיוון המדרגות. דן התרומם ממקומו והתמתח, מושיט לי את ידו. "בואי, תלמדי אותי לבשל."
"אתה בטוח שאתה רוצה ללמוד עכשיו? אתה עלול להרוס לנו את כל הארוחה."
"חה חה, מצחיקה." הוא תפס בידי ומשך אותי לכיוון מטבח. "כשעוד גרתי עם אמא שלי, היא לימדה אותי כללים בסיסיים," אמר כשנכנסנו למטבח. תליתי בו מבט לא מאמין.
"טוב, ניסתה ללמד."
צחקתי.
"דבר ראשון," אמר וניגש למתלים שליד השיש. הוא הוריד מאחד מהם שני סינרים. אחד מהם הוא תלה על כתפו כשניגש לשים עלי את השני. "והכי חשוב – סינר." הוא קשר את השרוכים סביב מותני כשהשחלתי את הראש דרך השרוך המיועד לצוואר. אחר כך קשר סביבו במהירות את הסינר הירוק והמשובץ שבחר לעצמו. הוא נעמד מולי תוך כדי שקשר ועיניו בהו ברצפה בניסיון להתרכז בקשירה.
"מחמיא לך הסינר לעיניים," אמרתי. הוא הרים את מבטו אלי ומשך את בלוריתו לאחור באצבעותיו. "חן, חן."
נשענתי בגבי על השיש שמאחוריי. "מה הדבר השני?"
"אוה," אמר וניגש לשיש, לצידי. "דבר שני ואף לא פחות חשוב מהראשון!" הוא פרש את ידיו על השיש החשוף. "משטח עבודה נקי."
"צ'ק," אמרתי, טופחת בידי על השיש המסודר להפליא.
"אוקיי. דבר שלישי," הוא זקף באוויר שלוש אצבעות. "מחליטים מה לבשל." הוא הביט בי בציפייה. "מה מבשלים?"
"עוף בתנור לצד קונפי ירקות, אורז, שעועית ירוקה ברוטב וסלטים." אמא נכנסה למטבח ושילבה את ידיה על בטנה. היא הביטה בדן עם עיניים צוחקות. "יפה לך הסינר."
דן השפיל את ראשו במבוכה כשצחקתי בקול. "לכו תקלפו ירקות בינתיים," אמרה והגישה לנו קערה גדולה וריקה. דן ניגש להרים את השקיות הכבדות של תפוח האדמה והגזר בזמן שאני הוצאתי לנו שני קולפנים מהמגירה. הוא התיישב לידי בכבדות על הכיסא והניח את השקיות על השולחן, פותח אחת מהן. הוא נטל קולפן והחל לקלף את אחד הגזרים שהוציא מהשק.
"יש עוד שלב?" שאלתי כשמחצית מהגזרים כבר היו מקולפים.
"כן," אמר בטון מיואש. "למצוא טלפון של פיצרייה טובה."
אמא צחקקה כשהיא חלפה על פנינו. "לא להתייאש. סו-שפים אף פעם לא מתייאשים!"
"זה כי משלמים להם," אמרתי, מרוקנת את הקערה המלאה בקליפות לפח כדי לפנות מקום. אמא רק הציצה על הגזרים הקלופים. "זה מספיק. תעברו לתפוחי האדמה."
דן השמיע קול ייאוש כשפתח את השק השני ואמא נעצה בו מבט חודר. הוא הרים יד אחת בכניעה ומיהר לתפוס תפוח אדמה אחד.
כשהקערה התמלאה שוב, אמא אישרה שזה מספיק לה ושאנחנו משוחררים. דן נאנח באושר כשיצאנו מהמטבח ושיחרר את ידיו בתנועות אחורה-קדימה. התקדמתי לכיוון הסלון כשהבחנתי כי הוא לא הולך אחריי. הוא פנה אל המדרגות ואני הסתובבתי אליו. "אתה לא רואה איתנו טלוויזיה?"
הוא משך בכתפו קלות. "אני קצת עייף. נראה לי שאני אלך לישון. אם תצטרכו עזרה במטבח או משהו, תעירו אותי."
הנהנתי אליו כשהוא עלה במדרגות, ואז נשמעה דלת חדרו נפתחת ונסגרת.

התיישבתי במקומי, מניחה את קערת האורז החמימה במרכז שולחן האוכל. דן ישב מולי ושפשף אחת מעיניו במבט ישנוני. אורן, לצידו, ישב מתוח ושפשף את כפות ידיו על הג'ינס שלבש, מעלה מטה לאורך ירכיו. אמא הניחה את קערת הסלט הגדולה והתיישבה גם היא לצד השולחן, והחלה למזוג מהקערה אל צלחתה של נועה שישבה לצידה. היא ואורן החליפו מבטים מתרגשים ואני שלחתי מבט אל דן, לראות אם הבחין בכך. אבל דן היה שקוע בבהייה בכוס הזכוכית שמולו כאשר התמלאה במיץ התפוזים שמזג לתוכה. הסטתי את מבטי ממנו כשהרים אלי את שלו, בדיוק כשאורן התחיל לדבר.
"אתם בטח תוהים לעצמכם למה כינסנו אתכם," הוא זקף את גבו.
"אתה לא חייב להיות כזה רשמי, אבא," מלמל דן והושיט ידו אליי. "תעבירי לי את תפוחי האדמה."
הושטתי לו את הצלחת וחזרתי להביט על אורן שהתעלם מההערה העוקצנית של בנו. "אז ככה, בעקבות המשחק הנהדר והניצחון של דן," הוא הניח את ידיו על כתפו של דן, "אני ודנה התייעצנו ודיברנו, ו… הזמנו לנו, לחמשתנו, חופשה קצרצרה באילת."
אני ודן הבטנו זה בזו בו זמנית, בהפתעה גלויה. נועה הניפה את אגרופיה באוויר וצעקה "יש!" ארוך.
הרצתי את מבטי בין אמא לאורן, בסוף התקבעתי על אמא. "אתם רציניים??"
היא הנהנה בחיוך ועטפה בידה את גב כף היד של אורן, שנחה מולה על השולחן.
"מה, מתי?" דן הניח את המזלג שלו בקרקוש על הצלחת המלאה והפנה את גופו אל אביו.
"מחר בבוקר אנחנו כבר במכונית, מוכנים לדרך," אמרה אמא ושלחה יד אל קנקן המיץ הצונן שטיפות מים קטנות ניגרו על הצד החיצוני של הזכוכית וגלשה לאיטן כשהיא מזגה מהמיץ אל הכוס שלי. "משבת עד שלישי."
אורן התרווח לאחור על כסאו ופשט את זרועו, מניח אותה על גב הכיסא של דן. "חשבנו שזו מתנה נחמדה, לחגוג את הניצחון של הקבוצה, וגם ככה על הדרך להתגבש ולצאת לחופשה משפחתית ראשונה."
"עכשיו נהיה ממש כמו משפחה אמתית," אמרה נועה ונעצה את מזלגה בחתיכת תפוח אדמה, תוחבת אותה אל פיה. היא לעסה והביטה באימא, אחר כך באורן ואז בדן. ליטפתי את שערה ברכות ונשקתי לקדקודה.
"אז יאללה," אמרה אמא והרימה את קערת האורז אליה, "תאכלו ותפנו כדי שתספיקו לארוז."
חייכתי בתגובה והרמתי שוב את המזלג שלי, מביטה בדן שהביט בי וחייך.

קול קרקוש הכלים מלמטה הזכיר לי ערבי שישי ושבת ישנים ורגועים, לפני שנועה עדיין נולדה, לפני שאמא ואבא התחילו לריב כל יום, כל הזמן. אמא הייתה מסתובבת בבית, מדדה ברגליים נפוחות ובטן הריונית גדולה, סוחבת צלחות, אחת בכל יד, אל המטבח משולחן האוכל. אבא היה ממהר אליה ומפציר בה לשבת, משכנע אותה שתעזוב את הכלים ושהיום הוא ישטוף, וגם מחר, וגם תמיד, רק שתשב כבר.
אמא הייתה מצמידה נשיקה ללחיו ופונה לשחק איתי בסלון. פעם בכמה זמן הייתה מחליקה לאבא מהיד איזו צלחת או כוס, ואז אמא הייתה ממהרת למטבח ואומרת שאמא שלו חינכה אותו לא בסדר, ושאימא שלה חינכה אותה ואת אחיה לשטוף כלים ולנקות את הבית מינקות. אז אבא היה מתבונן ברחבי הקומה ואומר לה שאמא שלה כנראה לימדה את האחים שלה אבל שכחה ללמד גם אותה, ואמא הייתה מחטיפה לאבא עם המגבת התלויה מעל השיש ואבא היה צוחק ואני הייתי צוחקת ואמא הייתה מלטפת את הבטן.
נשיפה קלה הפתיעה אותי מאחור ונרעדתי מבהלה. הסתובבתי וראיתי את דן עומד לצד משקוף החדר, מתבונן בי מקפלת את מערבולת הבגדים שעל המיטה ומסדרת אותם במזוודה הפתוחה שמולי.
"הבהלתי אותך?" שאל וזקף גבה בהתגרות קלילה. גלגלתי עיניים לנוכח הסיפוק שברק בעיניו וחזרתי אל הבגדים. "סתם חשבתי על משהו."
הוא התיישב על המיטה, דוחס כמה בגדים לצד אחד כדי לפנות לו מקום על המזרון. הוא נשען לאחור על זרועו והביט בי מקפלת. "אמרתי לך שראיתי מזוודות בחדר שלהם."
המהמתי בתגובה.
הוא הביט בי בתשומת לב. "על מה חשבת?"
הרמתי את מבטי אליו, עדיין קצת מעורפלת מהזיכרון. "מה?"
"אמרת שחשבת על משהו, כשנכנסתי. חשבת חזק כנראה אם לא שמת לב שנכנסתי ונבהלת. על מה חשבת?"
חייכתי חיוך קצר וקטן, מקפלת את החולצה שבידיי ומניחה אותה בראש הערימה הקטנה בפינת המזוודה. "על ההורים שלי."
"גם אני לפעמים חושב על ההורים שלי," אמר. "על התקופה שלפני הגירושים."
המהמתי בחיוב.
"למעשה, היום בדיוק חשבתי עליהם."
"מה חשבת?"
"אני שאלתי קודם."
"אבל עניתי לך!"
"לא ענית תשובה מלאה." הוא התעסק בחוט שנפרם מאחת החולצות שלי וגולל אותו בין אצבעותיו הארוכות להפליא. "מה חשבת?"
משכתי בכתפי, ונפניתי לארון להוציא כמה גרביים מהמגירה. "נזכרתי באיזו ארוחה שהייתה לנו פעם, לפני שנועה נולדה. שמעתי את אמא שוטפת כלים מלמטה וזה הזכיר לי איזה ערב." גיחכתי בבוז. "בתקופה שההורים שלי היו רבים בצחוק."
הוא תלש את החוט מהחולצה לפני שלקחתי אותה ממנו והתחלתי לקפל אותה. "אני נזכרתי בערב שההורים שלי סיפרו לי שאמא שלי בהיריון."
עצרתי את הקיפול, מביטה בו בעיניים פעורות בפליאה. "היה לך עוד אח?"
"כמעט." הוא שיחק עם אחד הרוכסנים של המזוודה. "ישבנו בסלון הקטן שלנו שבדירה הישנה ו… אני זוכר שאכלתי גלידה. אז אני ישבתי על הספה ברגליים משולבות ואכלתי את הגלידה שלי, הייתי בערך בן… חמש? שש? משהו כזה. ההורים שלי רצו עוד ילד כבר הרבה זמן, אני זוכר. זה היה נושא שכל הזמן עלה בבית. ובאותו הערב צפיתי בטלוויזיה ואז אמא ואבא נכנסו לסלון והתיישבו על קצה הספה השנייה שממול. אבא כיבה את הטלוויזיה ואני התחלתי להתעצבן. ואז אמא ניסתה להרגיע אותי ואמרה שיש לה משהו חשוב ומרגש להגיד לי. ואז היא החזיקה ביד של אבא ככה, חזק, ואמרה לי שהיא בהיריון ושעומד להיות לי עוד אח. ואני זוכר שהיא נורא התרגשה אבל אני לא רציתי את האח הזה שהפריע לי לראות את התוכנית האהובה עליי ואמרתי שאני לא רוצה אותו. ואז אבא שלי אמר שכל הזמן רציתי וביקשתי מהם אח, ועכשיו, כשעומד להיות לי אחד כזה, אני צריך לשמוח. הוא אמר לי ללכת לחבק את אמא ואני לא רציתי. בסוף היא קמה וחיבקה אותי בעצמה."
הוא עצר לרגע והגיש לי עוד חולצה לקפל.
"נו?"
"ואז… אחרי כמה חודשים, אמא ואבא חזרו מאיזו בדיקה. אני הייתי אצל סבתא שלי וההורים שלי אספו אותי בדרך הביתה. אחד מהם עלה לקחת אותי מהבית של סבתא וכל הדרך חזרה עד הבית הם שתקו, וזה היה מוזר לי. בבית אבא לחש משהו לאימא והיא התפרצה עליו וטרקה את דלת החדר שלהם. אני לא זוכר הרבה אחר כך, בכללי, כל מה שקשור לזיכרון הזה אני לא זוכר יותר. הורים שלי דיברו איתי אחרי כמה זמן ואחרי כמה שבועות כבר לא ראו יותר את הבטן של אמא שלי ואז הם התגרשו."
"אז מה קרה?"
"רק כמה שנים אחר כך, כששאלתי, התברר לי שבבדיקה הם גילו שהיה איזה מום בעובר. אמא שלי רצתה להפיל ואבא שלי ממש התנגד. בסוף היא הפילה, הם רבו, לא הסתדרו יותר והתגרשו."
הבטתי בו שניות ארוכות, המומה מהסיפור. הוא חייך וגיחך חלושות. "טוב, תצאי מההלם. זה היה מזמן."
מצמצתי בעיניי. "זה… חתיכת סיפור דרמטי."
"כן," דן בחן את כף ידו שנחה על המזרון. "דרמה. כמו שאמא שלי אוהבת לעשות."
"אירוני איך לפעמים תינוק יכול לפרק משפחה," אמרתי, מקפלת את אחרוני הבגדים במבט עצוב. "ההורים שלי התגרשו שנה אחרי שנועה נולדה. ברור שזה לא בגלל נועה, אבל… אתה יודע, זה קרוב מאוד לזה, וזה לא אמור להיות ככה."
הנחתי את הבגד האחרון במזוודה והורדתי את החלק העליון שלה בחבטה, נותנת לידי לצנוח עליה ברפיון. דן הביט בכף ידי שנחה מטה ואז שילב בין אצבעותיי את שלו. הוא נענע אותן קצת, מצד לצד ולבסוף הניח את כף ידי על לחיו, מותח ומשחרר אט אט את אצבעותיו.
זרם חם עלה מכף ידי המונחת על לחיו דרך הכתף ועד לשכמות ולצוואר. זה היה אינטימי, יותר מדי אינטימי, וזה שילח זרמים חשמליים אל הירכיים שלי. בלעתי את גוש ההתרגשות שנתקע בגרוני וניסיתי להיראות קלילה ונינוחה, כמו דן, על אף שליבי דהר ובטח נשמע רועם בכל החדר.
הוא הביט בעיניי, ממש בהה בהן בצורה שגרמה לי לאי נוחות קלה והתחלתי למשוך את ידי ממנו. כחכחתי בגרוני, להסיח את דעתו מידי החומקת ממנו. "סיימת כבר לארוז?"
הוא גיחך. "לא. אני לא יודע לא לקפל ולסדר ככה," הוא ניסה להדגים בידיו, "כל כך יפה. קיוויתי שתעזרי לי."
זקפתי גבה. "סליחה? שאני אסדר שתי מזוודות? מה חטאתי?"
הוא חייך חצי חיוך הורס שישר המיס את קרביי. "ידעתי שתסכימי."
לעומת המזוודה שלי, את של דן לקח לנו לארגן תוך פחות מרבע שעה. על כל חולצה שהוצאתי מהארון שלו הוא אמר "כן, כן, תכניסי אותה", בזמן שהיה שרוע לאורך המיטה שלו, כשהמזוודה הפתוחה על הקצה שלה. הוא רכס את הרוכסן לאורך המזוודה והרים אותה מהמיטה ביד אחת, נושא אותה באוויר אל קצה החדר, קרוב לדלת. שרירי הזרוע שלו התנפחו כשהתאמץ לסחוב אותה, ווריד אחד ארוך בלט לאורך זרועו.
יצאתי מחדרו אל החדר שלי כשהוא צועד מאחוריי וסגר אחריו את הדלת. ניערתי קלות את גופיית הפיג'מה שנחה על גב הכיסא שלי ונעצרתי כשידי חפורות בה, מביטה בדן במבט רומז. הוא התיישב נינוח ומרווח על מיטתי והביט בי במבט לא מבין. "מה?"
"אני רוצה להחליף לפיג'מה."
"אז?"
הבטתי לכיוון הדלת. "אז תצא."
הוא חייך חיוך זחוח. "את מתביישת ממני?"
"לא," עניתי לפני שהספקתי לחשוב על זה. "נהדר," הוא אמר ומשך בכתפו. "קחי את הזמן." הוא נשכב על גבו, ראשו מונח על הר הכריות שקישטו את ראש המיטה ואני נותרתי עומדת ומביטה בו בפליאה.
הוא תחב את זרועותיו מתחת לראשו והביט בי במבט משועשע. "מה ההבדל בין זה לבגד ים?"
נשמתי עמוקות, הכי חלש שיכולתי, והרמתי מעליי את החולצה שלבשתי. הצצתי בדן לפני שזרקתי אותה על הכיסא והפניתי את גבי אליו. הוא העביר מבט חטוף על גופי המלא ולא נראה נרגש במיוחד. הרגשתי ממש את מבטו נוקב ומחורר את גבי. הייתי מתוחה. לא הרגשתי בנוח עם עצמי ועם גופי, והיחידים שהייתי משוחררת איתם בקטע הזה היו טליה וגברי בלבד. אבל לא רציתי להגיד דבר כזה לדן. נראה שהוא לא מופתע או נרתע מהמראה שמולו. השחלתי את ראשי לפתח הראש שבגופייה ומתחתי אותה מטה, לכסות את פלג גופי העליון. שמחתי כל כך שלפחות לבשתי את אחת החזיות היפות שלי היום. כשהסתובבתי חזרה אליו, עדין מושכת את הגופייה למקומה, הספקתי לראות שהביט בקימור הבולט שבין הגב שלי לישבן, וזה גרם לי להעלות חיוך קל על שפתי, כמעט בלתי מורגש. זחלתי אל המיטה לצידו, צמודה בינו לבין הקיר הקר. היא הפנה את ראשו אלי. "את נשארת לישון איתם?" שאל והביט במכנסיי הבית הפשוטים שלבשתי ונמנעתי מלהחליף בנוכחותו. משכתי בכתפי והא צחק. התרוממתי על זרועי, אפופת רוגז. "מה מצחיק אותך בדיוק?"
"לא חשבתי שאת ביישנית," אמר והניח את ידו על חזו, כאילו לנסות להרגיע את צחוקו ולנשום כראוי. "אתה לא הולך לחדר שלך?" שאלתי בקרירות.
הוא חייך חצי חיוך והפנה אלי שוב את ראשו. "לא. המיטה שלך יותר נוחה."
העברתי את מבטי לאורך גופו. "אתה ישן ככה?"
"גם לא."
הבטתי בו והוא הביט בי במשך כמה רגעים שקטים, מחכה לראות כמה הוא אמיץ עכשיו. הגומה שלו רק הבזיקה לרגע, ואז הוא שחרר את החגורה שלמותניו, הרים את ישבנו מעט באוויר ובזרועות מקופלות לנוכח מצבו הצפוף הוא הוריד בקושי את מכנסיו מטה, אל קרסוליו. הוא בעט את הג'ינס מרגליו עד שנפלו מקצה המיטה ונחו על הרצפה. הוא התיישב לרגע ופשט את חולצת הטריקו וזרק אותה לכיוון המכנסיים. הוא נשכב שוב, כשלגופו רק בוקסר אדום והביט בי במבט מוכיח. הבטתי בו חזרה, ארוכות.
"דן?"
ניצוץ שלא הצלחתי לפענח את פירושו חלף בעיניו. "כן נטע?"
"האור."
הוא חייך חיוך דק והתרומם מהמיטה. בזמן שחצה את החדר בחנתי בחשאי את גופו. דמותו גבוהה ואתלטית, שרירית ומרשימה. הגיעה לו מישהי מושלמת, כמוהו. מישהי רזה וגבוהה עם פנים יפות ומלאת ביטחון. ההפך המוחלט ממני.
התלתלים הרכים שהחלו לבצבץ על ראשו קפצו מעט עם כל צעד שעשה באופן חינני מאין כמוהו. בוודאי ידע שאני בוחנת אותו, אבל לא נראה שהיה לו אכפת. הוא הלך בנינוחות לאורך החדר, צעדיו יציבים וכתפיו זקופות, הליכה חתולית, גמישה.
הוא הרים את ידו אל המתג, והספקתי להעביר שוב את מבטי לכל אורכו לפני שהאור כבה והחושך שלט בחדר.
נצמדתי אל הקיר ככל שיכולתי. תוך כמה רגעים הרגשתי בחום גופו שוב. הוא עלה על המזרון ששקע בצד שלו ואז באנחה הוא נשכב לגמרי. הרגשתי את הנשימות שלו על פני, כך שהוא נשכב על צדו, כמוני, ופניו מול שלי. חייכתי בחשיכה.
"לילה טוב, נטע," אמר במלמול וכחכח בגרונו קלות כשהוא משך את השמיכה עד סנטרו.