סודות | 2

למחרת בבוקר גברי חיכה לי בתחנת האוטובוס כשתיקו על כתפו והוא רכון מעל לספר מתמטיקה הפתוח על ברכיו. הוא פתר משוואות במרץ ולא שם לב אלי עד שנעמדתי מעליו והצלתי על מחברתו.
"כל כך קשה לעשות שיעורי בית בבית?"
"כן. עשית?" ומבלי לחכות לתשובה הוא משך את התיק שהיה תלוי על גבי וסובב אותי כדי שיוכל להוציא ממנו את מחברת מתמטיקה. הוא חזר לשבת על הספסל והחל להעתיק בזריזות את התרגילים. "נו, דברי."
התיישבתי לידו בכבדות על הספסל, כשכתפי נשענת על גבו שבחציו הופנה אלי. "היה סביר."
"את חושבת שתסתדרו?"
"כן. זה לא שהוא עובר לגור אצלנו או משהו," אמרתי, והסתכלתי עליו כותב מעבר לכתפו.
"אז זה רציני, אה?"
"לגמרי," אמרתי והרמתי את התיק שלי מהרצפה על ברכיי, משעינה עליו את מרפקיי. "הבן שלו סיפר לי שבעצם הוא יוצאים שנה. אתה קולט? שנה!"
"איזה בן?"
"לי היא סיפרה רק לפני חמישה חודשים שהם ביחד, והם פאקינג שנה!"
"יש לו בן?" שאל והרים אלי את ראשו מהחברות. הנהנתי.
"כן, בגיל שלנו בערך." האוטובוס פנה אל הרחוב ואני משכתי את מחברתי ממנו. "אני לא מאמינה שהיא שיקרה לי. אתה מאמין?"
גברי גלגל עיניים ותחב את מחברתו לתיק. "היא לא ממש שיקרה לך," אמר והתקדם אל האוטובוס שנעצר מולנו. "רק… סילפה מעט את המציאות."
דלתות האוטובוס נפתחו וגברי ניתר בצעד גדול והעביר את הרב-קו שלו במכונה. הוא התקדם לכיוון מושב זוגי בסוף האוטובוס, ואני אחריו. הוא התיישב במושב הצמוד לחלון, כשגבו שעון כנגד החלון המקושקש ופניו לכיווני. "איפה אמרת שהוא גר?"
"בעיר שלנו," אמרתי.
"אז הבן שלו איתנו בתיכון?"
הנדתי בראשי. "בדמוקרטי."
"ואיך הוא?"
"היה כמעט בלתי נסבל בהתחלה," אמרתי. "הוא שתק כל הארוחה ועשה פרצופים, וכשדיברו אליו הוא ענה כאילו הוא עושה למישהו טובה שהוא עונה."
"נשמע בחור כלבבי."
"כן, אבל אחר כך דיברנו." גברי הביט בי במבט חושדני. משכתי בכתפיי. "הוא דווקא די נחמד. מוזר, אבל נחמד."
עכשיו הוא משך בכתפיו. "אם את אומרת." הוא השעין את גבו על גב המושב ודחף את תיקו מברכיו אל מתחת למושב, מסדר אותו במקומו בעזרת כף רגלו. "הוא חתיך?"
"תגיד, מה יש לך?!"
"אז הוא חתיך," אמר וחייך אלי. "אוי, את כל כך בת."
גלגלתי עיניים. כשהאוטובוס עצר בחריקה מול התיכון, קפצתי ממנו אל המדרכה. גברי משך בתיק שלי וירד אחריי, מדביק את צעדיי. "עכשיו אחרי שפגשתן אותו, את חושבת שהוא יהיה אצלכן בבית הרבה?"
"לא יודעת," השבתי. "מצד אחד, לא אכפת לי. הוא באמת אחלה. מצד שני… יהיה מוזר להיות עם מישהו בבית שהוא עם אמא שלי, אבל הוא לא אבא שלי."
"אני מתערב איתך שהוא יהיה," אמר. "כמו שאני מכיר את אמא שלך…."
"גברי, לא!"
"בוקר אחד את תצאי מהחדר…"
"גברי, די."
"ותראי אותו יוצא גם."
"גברי."
"עם בוקסר בלבד."
"גברי!"
"ואת אמא שלך – "
הכיתי את כתפו ודחפתי אותו ממני, מתקדמת בצעדים מהירים אל הכיתה ומתרחקת ממנו כמה שיותר מהר. "חתיכת דוחה אחד!"
הוא צחק ורץ כדי להשיג אותי. "אני אהיה מוכן לספק לך מקלט מדיני אם תצטרכי."
"תודה, אבל לא תודה."
הוא נעצר מול דלת כיתתו, כשאני התקדמתי אל כיתת הכימיה שלי.
"תחשבי על זה!"
הסתובבתי אליו והרמתי לעברו אצבע משולשת. הוא רק צחק ונכנס לכיתה כשהוא מניד בראשו. כשנכנסתי לכיתת הכימיה ראיתי את טליה כבר ישובה במקומנו, מתעסקת בנייד שלה. זרקתי את התיק לצד השולחן וטיפסתי לכיסא הגבוה. "הלו," אמרתי, משעינה את לחיי על ידי מתחת לפניה כדי שתראה אותי.
"ספרי ספרי, שפכי הכל. איך היה?"
"כמעט נהדר," אמרתי. "יש לו בן, שוו"ז שבא למות."
"יש לו בן מה?"
"שוו"ז," אמרתי. היא הביטה בי, לא מבינה. נאנחתי. "שווה זיון."
"אז תגידי ככה," אמרה בקול רוטן. "לא, היא תמציא קיצור לכל דבר." היא הנידה בראשה, מצחקקת וחייכה אליי. "אז אני מבינה שהוא נאה."
"נאה?" גיחכתי. "הוא הדבר הכי שווה אוור," לחשתי, ושלפתי מהתיק את הספר והמחברת. "הוא מהמם כמו הרקולס. ואת יודעת שאני לא אומרת ככה על כל אחד."
"לא!" אמרה טליה, מושכת את המילה בלגלוג. "מה פתאום."
"אויש תסתמי," אמרתי. "עד שלא תראי את המעצבן הזה, את לא תביני על מה אני מדברת."
"כמובן, ידעתי שלא יכול להיות שהוא כל כך מושלם," אמרה טליה. "איך הרקולס מעצבן אותך בדיוק?"
"הוא היה נורא אדיש כל הארוחה. כאילו הכריחו אותו לבוא," אמרתי ושרטטתי עיגולים דמיוניים על שולחן באצבעי. "והוא גם התנהג כזה… לא בחביבות כל כך. אם לא היה חשוב לאמא שלי שאבא שלו יראה שהכל בסדר, היא בטח הייתה נעלבת ומחזירה לו פרצופים," אמרתי.
"בסדר, אבל מה אכפת לך בעצם," אמרה טליה והשתיקה את הנייד שלה כשהמורה נכנסה לכיתה. "זה לא שאתם צריכים לגור ביחד."
נזכרתי במה שאמר גברי והרגשתי טעם חמוץ בפה. "כן, אבל זה רציני ביניהם. אורן, החבר שלה, יבוא אלינו לארוחות ערב, ובחגים, ובטח בערבי שישי. אז גם הבן שלו יבוא."
השתתקתי כשהמורה התחילה לקרוא שמות.
"טליה אברמוביץ'?"
"פה," טליה הרימה את ידה, ורכנה אלי. "שכחתי לשאול אותך, גברי דיבר איתך על המשחק?"
"איזה משחק?" לחשתי לה בחזרה, מציצה לראות אם המורה מסתכלת עלינו.
"של הכדורסל, התחרות המחוזית. לא משנה, בקיצור, הוא דיבר איתי אתמול וגם ביקש שנבוא לעודד."
"נו את יודעת שאני לא אוהבת לבוא לראות את המשחקים שלו –"
"נטע דיין?"
" – כאן!" הרמתי את היד וחזרתי לרכון אל טליה. " – זה כל כך רועש, ותמיד מסתירים לי, ואני במילא לא מבינה כלום בכדורסל."
"כשאת ביקשת שנבוא למופע סיום שנה שלך, כשרקדת, אנחנו באנו!"
"טליה, זה היה לפני שלוש שנים, הייתי בת שלוש עשרה."
היא הביטה בי בתוכחה. "אז מה?"
פתחתי את המחברת והסתכלתי על הלוח, מנסה להדביק את קצב המורה כשהיא החלה לכתוב. "טוב, אולי."
טליה חייכה בחיוך ניצחון.
"אמרתי אולי!" לחשתי לה.
"כן, אני כבר הבנתי שזה בטוח," אמרה והחלה לכתוב במהירות במחברתה.

כשהצלצול להפסקה קטע את השיעור גברי נכנס לכיתה והתיישב על שולחננו. "אז אני מבין שאתן באות," אמר.
נעצתי בו מבט כעוס. "אתה יודע שאני שונאת את המשחקים שלך."
הוא לחץ את סנטרי בין אצבעו ואגודלו, כשהוא מרים את פני אליו. "אני יודע שאת משקרת."
העפתי את ידו מפני. "לא, אני לא," אמרתי. "אתה תחויב בפיצוי אחרי המשחק."
"מה שתרצי," אמר מחייך, כשהוא מנענע את רגליו התלויות מהשולחן אחורה וקדימה. הוא הסתובב אל טליה, והעביר את רגליו לרווח שביני לבינה. "כבר סיפרה לך על הבן של?"
"יותר מפעם אחת," ענתה לו.
"לא נכון," אמרתי, מביטה בה. "את אפילו לא רצית לשמוע."
"אחרי הפעם השלישית, כן, באמת נמאס לי להקשיב לזה," אמרה וצחקה עם גברי.
הוא השעין את מרפקיו על ברכיו ונשען עליהן, כשהוא רוכן לעברי. פניו מול פני וסנטרו על אגרופיו. "דניאלה הבריזה לי היום מהסרט," אמר.
"השכנה שלך?"
הוא המהם בחיוב.
"אתה רומז שאתה זקוק לישיבת עידוד דחופה בחברת חבית גלידת שוקולד?"
הוא חייך. "לא, לא ממש. יותר בכיוון שאולי תנצלי את הכרטיס במקומה."
"הערב?"
הוא הנהן. "אני אסיע אותך על האופנוע," אמר בחצי חיוך זחוח ובטון מפתה.
"קיבלת בחזרה את האופנוע מהתיקון?" שאלה טליה.
הוא העיף לעברה חצי מבט. "כן, אבל את לא מוזמנת." חייכתי כשהיא הזעיפה את פניה ודפדפה במחברתה באדישות, כאילו לא אכפת לה. "אז סגרנו?"
משכתי בכתפיי.
"מעולה," אמר. "אני אהיה אצלך בשמונה." הוא הדביק נשיקה ללחיי, וסטר קלות לירכה של טליה. "ביי, מכוערת."
"מכוערת אמא שלך," מלמלה כשיצא מהכיתה. הבחנתי במבטה הבוחן מזווית העין והסתובבתי אליה לאיטי. "מה?"
היא חייכה חצי חיוך מסתיר סוד. "כלום."
"נו, מה?"
"הוא מסתכל עלייך," אמרה ותחבה את מחברתה לתיק. רכסתי את התיק שלי אחרי שהכנסתי אליו במהירות את המחברת והספר והעמסתי אותו על גבי. "מי?"
היא הביטה אל הדלת, ותלתה את תיקה על כתפה. "גברי." היא נעמדה, ודחפה את הכיסא אחורה ברגלה. קמתי על רגלי והתקדמתי לכיוון הדלת, אחריה.
"כן, משום מה כשמדברים עם אנשים, אז גם מסתכלים עליהם."
"לא, אל תשחקי אותה מפגרת, את יודעת למה התכוונתי," אמרה.
"אין לי שמץ של מושג מה הפה הגדול שלך מנסה לומר."
היא נאנחה ונעצרה ליד הקולר שניצב ליד דלת הכיתה. "התכוונתי לומר," אמרה ורכנה אל הקולר. "שגברי," שתתה, "מסתכל עלייך," שתתה, "בצורה אחרת."
שילבתי ידיים לידה. "מה זאת אומרת?"
היא שתתה שוב. "שאני חושבת שהוא מרגיש אליך קצת יותר מידידה," אמרה ומחתה טיפות מים משפתה בגב כף ידה.
כיווצתי גבות לעברה. "מה?! אין מצב."
"את יודעת שאני צודקת."
"את הוזה, טליה."
"עמוק עמוק בתוכך," אמרה והרימה את גבותיה בתוכחה. "את יודעת."
הצלצול מנע ממני לענות לה. היא רק חייכה חיוך מעצבן והסתובבה לפנות אל הכיתה של השיעור הבא שלה. "נתראה אחר כך. נבחר לך בגד לדייט!" קראה לעברי, ופרצה בצחוקה המתגלגל. הזעפתי פנים אל דמותה המתרחקת ומיהרתי לכיתה.