סודות | 19

האור בוקע מהחלון, מסתנן פנימה אל החדר דרך התריסים המוגפים חלקית. על הרצפה החשוכה מסתמנים קווים רחבים של בוקר צהוב. יותר מדי צהוב יחסית לשעה שאני קמה בה כדי ללכת לבית הספר. בן רגע שטפה אותי פניקה והתרוממתי במהירות במיטה, מסתבכת עם השמיכה והרגליים כשניסיתי לקום ולדרוך על הרצפה. נפלתי על השמיכה שריככה את המכה וזחלתי על ארבע עד שהצלחתי לחלץ את רגליי מהשמיכה המגולגלת סביבי.
נעמדתי על הרגליים, עדיין מטושטשת מהשינה העמוקה ודידיתי לכיוון הדלת בידיים מושטות קדימה, מוכנות לבלום חפצים זרים לפני שיפגעו בי בפרצוף. פתחתי את הדלת אחרי שני ניסיונות בהם ראיתי את הידית בתמונה כפולה וצעדתי לאורך המסדרון מרופד השטיח אל הסלון. האור היה בוהק ומסנוור יותר שם, והסתרתי את עיני הפגיעות עדיין מהאור החזק. הסלון היה ריק. פניתי אל המטבח בשקט. אבא ישב אל מול שולחן האוכל כשמולו כוס קפה ובידיו עיתון. הופתעתי שהוא לא לבוש לעבודה, ואז נזכרתי שהיום יום שישי, ואבא לא עובד בימי שישי.
עשיתי צעד לכיוון המטבח ובטעות פגעתי בקיר. "אאו!"
אבא הרים את מבטו אלי. "בוקר טוב היפהפייה הנרדמת. חזר מאוחר אתמול?"
"ממ.. לא."
"אל תגידי לי לא, שמעתי אותך."
"אז כן."
הסתכלתי לכיוון הקיר, אל השעון, נחרדת לגלות שהשעה כבר אחת עשרה בבוקר. "מה?? אבא, למה לא הערת אותי?"
"ניסיתי. ישנת כמו בול עץ, בחיי."
הבטתי בו בעצבנות.
"יש לך מבחן היום או משהו כזה?"
בצעדים כבדים התקרבתי אליו ונחתתי על הכיסא לצידו, משפשפת את עיני. "לא."
"אז מעולה. הרווחת יום חופש ואני הרווחתי זמן איכות איתך. רק אל תספרי לאימא."
"ממ, ברור."
הוא הניח את העיתון הפרוש על השולחן. "להכין לך קפה?"
"כן, תודה."
הוא קם אל הכיור והניח כוס על השיש. הוא החל לקרקר בין הסכו"ם כששאל: "למה חזרת כל כך מאוחר?"
"זה לא היה מאוד מאוחר."
"שתים עשרה בלילה זה לא מאוחר?"
"אפילו לא שמתי לב." זו הייתה האמת. הייתי כל כך מעופפת בזמן הנסיעה עם דן שאפילו לא שמתי לב איך הזמן עובר.
"בילית בנעימים?" שאל ומזג מים חמים מהקומקום לספל האהובה עלי. הוא הניח אותה מולי. "כן."
"עם מי היית?"
התחלתי לערבב בעצלתיים את התערובת שבספל. "טליה וגברי. גם הבן של החבר של אמא היה. הוא חבר שלי גברי."
"גברי הסיע אותך הביתה?"
נשפתי בעדינות על הקפה המהביל שבין ידי. "דן."
"הבן של?"
המהמתי בחיוב. שתיתי קצת מהנוזל הרותח. "לא חשבתי שאתם בקשר כזה קרוב," אמר.
משכתי בכתפי. "ידידים."
"הוא לומד בבית הספר שלך?"
"לא. בדמוקרטי."
"רק פושטקים יש בדמוקרטי, לא?"
"לא אבא. הוא לא פושטק." אם לא הייתי גמורה, סביר להניח שהייתי צוחקת.
"את נראית על הפנים," אמר ונטל לידיו שוב את העיתון. "שתית אתמול?"
"כן. קולה."
"את יודעת למה אני מתכוון."
לגמתי שוב מהכוס. "לא. לא שתיתי."
"עישנת?"
"לא."
"הסנפת?"
"אבא!"
"את הבת שלי! את נראית גמורה, בקושי מדברת, לא קמה בבוקר, חוזרת מאוחר. מישהו שאני לא מכיר מסיע אותך הביתה. אני זהיר!"
נעצתי בו מבט רושף. "אז אל תהיה, כי כלום לא קרה."
אבא גלגל עיניים וחזר להתמקד במדור הספורט. "דווקא הוא נראה בסדר."
"דן? כן, הוא בסדר."
"הייתי רוצה להכיר אותו."
נחנקתי. עם כול הקפה שבפה שלי. "מה זאת אומרת??"
"זאת אומרת, שאני רוצה לדבר איתו קצת."
בלעתי בכוח. "אבא. אתה הגרוש. של החברה. של אבא שלו. למה שתדבר איתו?"
"כי אני אבא שלך," אמר. "ואני רוצה לדעת מי הם החברים שלך."
"אתה רוצה לגמור לי את החיים."
"נטע, תדברי יפה."
גלגלתי עיניים ושתיתי עוד קצת מהקפה. הנחתי את הספל בכיור. "אני הולכת להתקלח."
נכנסתי לחדר האמבטיה. הוא נראה טוב יותר מהפעם האחרונה שהייתי כאן. עכשיו אפשר ממש לדמיין שמישהו גר בבית הזה בשנה האחרונה. הסבונים הצבעוניים של נועה היו מפוזרים בכל מקום, כולל הכביסה שלה. השמפו והמרכך שלי מסודרים לצד המקלחת, מברשות השיניים הצבעוניות של שלשתינו בתוך הכוס המצוירת שקנינו לו לרגל החזרה מעל הכיור. המגבות שנתלו לייבוש מול החלון. קילפתי מעלי את בגדיי, אותם הבגדים שלבשתי למשחק אתמול וכשהבטתי במראה הקטנה הזדעזעתי לראות איך האיפור מרוח על כל הפנים שלי. דחפתי את כל ערימת הבגדים לסל הכביסה בקצה החדר ונכנסתי אל האמבטיה, שוטפת את עצמי מתחת לזרם המים החמים.
אני לא יודעת מה הרגשתי. זה הרגיש הכל מהכל, הכל ביחד. הרגשתי בעננים, עדיין מרחפת ומוקסמת מאתמול, מהבילוי עם דן. התרגשתי בטירוף. אבל לא יכולתי לגרד מעלי את החרטה, את הפספוס שהרגשתי. הוא לא נישק אותי. הוא לא רצה? אולי הוא קיווה שאני אעשה זאת? לא ידעתי מה לחשוב.
לא רציתי חשוב.
אצבעותיי עיסו את הראש שלי עם השמפו היטב, מנסות לשחרר אותו, את המחשבות הטורדניות האלה ממוחי. ניסיתי לשטוף אותן מעליי עם זרם המים החם. אבל הן נתקעו שם, בראש, הולמות ומכות מבפנים.
כשסיימתי להתמרמר תחת הזרם שלחתי יד אל המגבת התלויה. התנגבתי במהירות וכרכתי אותה סביבי, ממהרת מחדר האמבטיה אל החדר שלי. כשחיפשתי בגדים בשידה שהיוותה לי כארון שמעתי דפיקות חלושות על הדלת וקול שמדבר עם אבא. התלבשתי בזריזות, ממהרת לסחוט את טיפות המים משיערי ולייבש אותו לפני שזה יספיק להתקרזל. בדיוק התחלתי לסרק את השיער החצי יבש כששלוש דפיקות עדינות נשמעו על דלתי. כעבור רגע היא נפתחה מעט. "את לבושה?"
הופתעתי לשמע הקול. פתחתי את הדלת עד הסוף. "מה אתה עושה כאן?"
דן נכנס אל החדר, סוקר אותו. סגרתי מאחוריו את הדלת והמשכתי לסרק את שיערי. הוא התיישב על המיטה, ממשיך להביט בחדר. "דיברתי עם טליה. היא אמרה לי שבכלל לא הגעת, אז חשבתי לקפוץ לבקר."
"אתה לא לומד היום?"
הוא חייך. "את כבר הבנת שלהבריז פה ושם זאת… לא ממש בעיה בשבילי."
הוא התעסק עם הנייד שלי שהונח על השידה לצד המיטה. "אז למה לא הלכת היום לבית הספר?"
שילבתי את זרועותיי. "לא הצלחתי להתעורר מוקדם."
הוא כיווץ את שפתיו. "בגללי?" חייך.
"אפשר לומר."
הוא שתק רגע והסתכל על הקרמים שלי, המסודרים על השידה. "דיברתי עם אבא שלך קודם. איש נחמד."
הטחתי את ידי בראשי. הוא גחך. "מה?"
"הוא אמר לי הבוקר שהוא רוצה להכיר אותך."
התיישבתי לידו על המיטה. הוא חלץ את נעליו בבעיטה ונשכב לאורכה. "אותי? מה עשיתי?"
"חי בסרט שהוא אבא מגונן, רוצה להכיר את הידידים שלי."
"גם לגברי הוא עשה ככה?"
נחרתי בבוז. "ממש לא. את גברי הוא מכיר מאז ומתמיד. הוא לא היה צריך."
"את רוצה להגיד לי שרק אני זוכה ליחס הזה? כבוד!"
זקפתי גבה. "כבוד?"
"אני אוהב שיחות עם אבות," אמר, מחייך חיוך זחוח מאוזן לאוזן. "אם אבות לא מזמנים אותי לשיחה, אני יוזם. אני אוהב להשאיר רושם טוב."
טפחתי על רגלו בחוזקה פעמיים. "כן, אני רואה. שוויצר."
הוא צחק ואז נרגע. "בא לך ללכת לאיזה מקום?"
הוא העביר את קצות אצבעותיו על הזרוע שנשענתי איתה על המזרון. "לאן?"
"לא מקום רחוק," אמר. "האוטו שלי כבר לא אצלי."
גירדתי את הלק מאחת הציפורניים שלי. "אוקיי. יש לי רעיון. קום."
הוא התרומם, ואני משכתי אותו לעמידה, דוחפת אותו אל הדלת. לקחתי את הנייד שלי והשחלתי אותו לכיס האחורי שי הג'ינס הקצר שלבשתי. חלפנו על פני אבא שיצא עם כריך מהמטבח. "יצאתי, לא אחזור מאוחר, אני עם הנייד!" וסגרתי את הדלת מאחוריי.
"אחלה של תקשורת יש בינך ובין אבא שלך," גיחך דן בזמן שירדנו במדרגות אל הרחוב. כשיצאנו מהבניין הוא אסף את ידי אל ידו ושילב את אצבעותיו בשלי, כמו אתמול. זה שילח בי מכת חום נפלאה. "אז לאן את לוקחת אותי?"
"אתמול אתה הפתעת אותי, היום אני מפתיעה אותך."
"אני נורא אוהב הפתעות," הוא אמר כשחצינו את הכביש אל המדרכה השנייה. במשך עשר דקות הוא המשיך לנחש לאן אנחנו הולכים עד שנעצרנו בפתח הפארק.
הצבעתי על המדשאה הירוקה. "טה דה!"
דן חייך. "בואי," אמר ומשך אותי אחריו. התהלכנו על השביל המתפתל של הפארק. המדשאות היו ירוקות במיוחד והשמש הקיצית והחמימה צבעה את קצוותיהם בגוון זהוב. הוא דיבר איתי על המשחק, על השיחה הגאה שעשה להם המאמן שלהם ועל המשחקים הבאים. "המשחק הבא יותר חשוב," אמר בעיניים נוצצות. "אם ננצח אותו, אנחנו עולים אוטומטית לגמר."
"מתי הוא?"
"עוד שלושה שבועות."
"אני בטוחה שתהיו גדולים."
"זה קצת מוקדם, אבל אני אשריין לך ולטליה מקומות טובים."
גיחכתי. "תשריין, ועל הכיסאות תדביק שלטים בגודל כפול, כי אתמול החבר שלך חטף מטליה על זה."
הוא צחק ונעצר סמוך לעץ אלון גדול שנצל על פינה קטנה. "שנשב?"
התיישבתי באלגנטיות מעושה ומשכתי אותו אלי עד שנפל על הדשא לצידי, צוחק. "תזהרי ממני, אני אולי נראה ג'נטלמן, אבל אני מסוגל להיות נורא אלים!"
"אתה לא תעז לגעת בי."
הוא הניח את לחיו על ידו השעונה על הדשא. "למה לא?"
"חצי תנועה לא נכונה שלך ואני משתנקרת לאימא שלי."
"הו." דן פקח את עיניו. "איזה פחד."
הנהנתי. "כן. ואז היא תספר את זה לאבא שלך. ואתה יודע כמה חשוב לאבא שלך לרצות אותי ואת נועה."
הוא צמצם את עיניו כלפי כשקלט את דבריי. "אחת – אפס לך, נטע."
צחקתי.
"אבל שזה לא יעלה לך לראש!"
"בסדר, בסדר. מה שתגיד."
הוא נשכב על גבו, מביט בי. נמנעתי מלהביט בו ישירות, אז התעסקתי עם אחד מעלי הדשא שלרגליי.
"אני לא יודע מה את חושבת," הוא אמר פתאום. "אבל באמת התכוונתי למה שאמרתי אתמול."
הרמתי אליו מבט זהיר. "לא חשבתי אחרת."
"אני מרגיש ש… לא סיימנו אתמול את השיחה. לא כמו שרציתי לסיים אותה. יש לי עוד מה לומר לך."
חייכתי חצי חיוך. "יש דברים… שאומרים רק בחושך," אמרתי.
"ואם לא הספקתי?"
"חכה לחושך הבא."
הוא העביר את אצבעותיו על עורי, משרטט קווים דמיוניים על הברך שלי.
"גם אם אני ממש לא מסוגל להתאפק?"
חשבתי רגע. "זה נורא חשוב מה שיש לך להגיד?"
הוא התרומם, מתיישב מולי, פניו מול פני. "נורא."
"אוקי. אתה יכול לומר את זה. חד פעמי!"
הוא הרכין את מבטו אל הברך שלי, שאצבעותיו טיפסו ממנה אל ירכי. נרעדתי ממגעו, הרגשתי את עורו לוהט סמוך לעורי.
"רציתי להגיד לך… זה לא ממש להגיד… יותר… יותר להודות. כן, רציתי להודות. אני – "
צלצול הטלפון שלי הקפיץ אותי וקטע אותו מדבריו. שלפתי אותו מכיסי וסימנתי לדן לחכות רגע באצבעי. הצמדתי את המכשיר אל האוזן. "היי, אמא."
"נטע, מאמי. את לא תאמיני!"
"מה קרה?"
תקשיבי, דיברתי עם אבא, הוא מוכן להזיז את השבת לשבוע הבא. היום בערב – ארוחה משפחתית."
"הכל בסדר?" תחבתי את השיער מאחורי האוזן שלי, מרגישה את אצבעותיו של דן מסיטות את הפוני שלי ממצחי. האינטימיות החדשה הזאת בינינו הופכת לי את הבטן כל פעם מחדש.
"כן כן. נדבר בערב, כולנו ביחד."
ניתקתי את השיחה, מביטה בדן שבהה בחולצתי. הוא הרים את מבטו אלי. "מי זה היה?"
"אמא שלי. אמרה שיש לנו שיחה חשובה בערב, משהו כזה."
"את לא אצל אבא שלך?"
"הייתי אמורה. היא קבעה איתו להחליף את השבתות."
"אז את בבית הערב?" העיניים שלו הוארו. הנהנתי. הוא חייך חצי חיוך שחשף את הגומה השקועה שלו ורכן לפני. "עכשיו אפשר?"
הצצתי בטלפון, לראות מה השעה. "אני חייבת לארגן את התיקים שלי ושל נועה כדי להגיע הביתה. נתראה בבית או שאתה רוצה ללוות אותי?"
ארשת מאוכזבת נמתחה על פניו. הוא התרומם, מנקה את הדשא ממכנסיו ושלח את ידו לעזור לי לקום. התרוממתי גם אני.
"בואי, אלווה אותך."