סודות | 17

במשך שעתיים דן לא יצא מהחדר שלו. אמא חזרה הביתה עם נועה עשר דקות אחרי שהוא הסתער פנימה בדרמטיות ושמעתי אותה מתלחששת עם אורן במטבח. גברי וטליה המשיכו לדבר ולצחקק בזמן שאני ניסיתי לשתף פעולה אבל מדי פעם זרקתי מבט מקווה אל עבר הדלת, כאילו אם אסתכל עליה אראה אותו דרכה. באיזשהו שלב גברי הרים את מפרק ידו והציץ בשעונו. "אני חייב לזוז. טליה, תלווי אותי?"
היא קפצה על רגליה, מציעה לו את זרועה. "בשמחה."
הוא השחיל זרוע אחת מתחת לזרועה, ובשנייה חיבק אותי. "נתראה מחרתיים?"
הנהנתי לכיוונו כשטליה חיבקה אותי גם כן והדביקה לי נשיקה על הלחי. "ותדאגי להתלבש יפה. אבל אל תדאגי, אני אעבור דרכך קודם, לתת ביקורת."
היא צחקה ויצאנו מהחדר. דלתו של דן הייתה סגורה ושררה דממה מאחוריה. "יכול להיות שהוא מת?" לחשה טליה בלחישה רמה. היא צחקה שוב כשדחפתי אותה בכתפה בכעס מוסתר ונעמדתי בקצה המדרגות כשהם כבר התקדמו לקומה התחתונה. גברי נופף אליי בידו וכשהחזרתי לו הוא כבר נעלם אל תוך הקומה התחתונה. לא זזתי ממקומי עד ששמעתי אותם יוצאים מהדלת אחרי שנפרדו לשלום מאימא שלי בדרך. עמדתי על יד דלת חדרו של דן, מסתכלת עליה סגורה וקודרת. היה אפשר להרגיש חום קורן ממנה על עורי, כאילו הכעס של דן פוצץ את החדר מבפנים.
בצעד נועז החלטתי לדפוק על הדלת חלושות. דפקתי פעמיים עם מפרק האצבע. חיכיתי כמה שניות, וכשלא הייתה תגובה, פתחתי לאט את הדלת, טומנת את ראשי בחור שנוצר בינה לבין המשקוף. החדר היה חשוך כמעט כולו, חוץ ממעט אור יום שחדר מבעד לאחד התריסים. דן שכב על המיטה כשפניו מופנות אל התקרה וראשו שעון על זרועותיו. נכנסתי בצעדים שקטים אל החדר. היה ברור שהוא הבחין בי, אבל לא רציתי להפריע לדמותו השלווה באופן קיצוני ממה שהיה שעתיים קודם לכן. התקרבתי אל המיטה, מתיישבת בצד הפנוי שלה. "הכל בסדר?"
הוא גיחך. "אני יושב בחושך, לבד, בוהה בתקרה כבר שעתיים. כן, הכל בסדר."
"אתה לא יושב, אתה שוכב," אמרתי, מנסה בעילגות להוציא ממנו חיוך. "ועכשיו אתה כבר לא לבד."
"נכון."
בחנתי אותו קצת, וכשהוא לא הפנה אלי את מבטו נשכבתי לצידו על המיטה, נאנחת כשראשי נגע בכרית הרכה. "יש לך מיטה ממש נוחה," לחשתי בעודי מתמקמת במקומי. הנחתי את ידיי על בטני והסתכלתי עליו.
הוא הפנה את ראשו אלי.
"זה קשור לאימא שלך?" שאלתי. הוא הנהן, שותק.
"אתה רוצה לספר לי?" הרמתי גבה סקרנית.
הוא נאנח והסתיר את עיניו באמת ידו. "בן הזוג הזבל שלה בחובות, אז הוא שכנע אותה למכור את המכונית שלי."
פקחתי עיניים בתדהמה. "מה?"
הוא לא הגיב.
"אתה רציני?"
הוא הנהן פעם אחת.
"חשבתי שאבא שלך קנה לך אותה."
הוא הסיר את ידו מפניו והיא צנחה מבטנו אל המיטה באפיסת כוחות. "לא. אמא שלי קנתה לי אותה בתור פיצוי על שעזבה את הבית." הוא נחר בבוז, "כאילו שמשהו מפצה על זה."
הנחתי את ידי על מפרק ידו ואחזתי אותה לכמה שניות, בחמימות. "אני מצטערת לשמוע."
הוא גיחך, טון קל של מרירות בקולו. "את אומרת את זה כאילו מישהו מת. פשוט החרא הזה הורג אותי. חתיכת אפס." הוא התרומם לישיבה, מושך אותי אחריו. רגליו השתלשלו מהמיטה בעודי מקפלת את שלי תחתיי, לישיבה מזרחית. הוא העביר את אצבעותיו בקלילות יתרה על גבי העור של כף ידי. "גברי וטליה הלכו?"
המהמתי בחיוב. "הבהלת אותם, הם ברחו מכאן."
הוא צחק ולחץ את כף ידי בידו הקרירה. "אני חושב שאם אבא שלי ישמע על זה, הוא ילך לבית שלהם ויפוצץ את איציק במכות."
"שמעתי אותו קודם מדבר עם אמא שלך בטלפון," אמרתי. "הוא התחרפן."
"ברור שהוא יתחרפן. עכשיו זה אומר שהוא יצטרך להסיע אותי כל בוקר לבית הספר."
צחקקתי. "אתה כזה מפונק. לא תמות אם תיסע איתנו באוטובוס."
הוא גנח בעצב מעושה. "עכשיו גם לא יהיה לנו את זמן האיכות שלנו בבקרים!"
"עד עכשיו הסתדרתי בלי זה מצוין," אמרתי וטפחתי על כתפו. פניו הרצינו פתאום והוא הטה את ראשו. "את תבואי בחמישי, נכון? אחרי המשחק."
"כמה פעמים אתה יכול עוד לשאול אותי את זה? כן, אני באה!"
הוא חייך חיוך ניצחון.
"גם גברי נדנד לי על זה. מה כל כך חשוב ביציאה הזאת??"
הוא משך בכתפו, ארשת ממתיקה סוד על פניו. "כלום, סתם. שום דבר מיוחד."
זקפתי לעברו גבה. "אתה וגברי יודעים משהו שאני לא יודעת? אני אמורה לחשוש?"
הוא חייך, חושף את גומתו השקועה בלחיו. "מה פתאום, מה פתאום." הוא רכן לעברי באופן פתאומי שגרם לי לקפוא במקומי והצמיד נשיקה חפוזה על מצחי, מסיט את הפוני שכיסה את מקום הנשיקה. "אני זז להתקלח," אמר ונעמד. "לילה טוב." הוא יצא דרך הדלת, משאיר אותה פתוחה מאחוריו.
נשארתי לשבת על מיטתו, מעלה יד אל המצח. הוא היה לוהט מהמגע ומצאתי את עצמי המומה ונרגשת כמו פוסטמה קטנה.
חייכתי לעצמי, מדושנת בעונג ילדותי כשעשיתי את דרכי אל חדרי, זורקת "לילה טוב, דן," כשחלפתי על פני דלת האמבטיה הסגורה לפני שסגרתי את דלת החדר מאחוריי.