סודות | 16

דן גלש אל קצה הכביש, צמוד למדרכה בדיוק כשיצאתי מהשער וצפצף. מיהרתי למחוק בהרגשת בושה מציפה את החיוך שהתנוסס על פני למראה המכונית השחורה – אפורה שלו והתיישבתי על מושב הנוסע. הוא הרכיב משקפיי שמש כהים על עיניו וחייך חצי חיוך לכיווני כשסגרתי את הדלת. "חשבת?" שאל כשנחגרתי.
"תזכיר לי?"
"על אחרי המשחק. בחמישי."
הכביש היה כמעט וריק ממכוניות, באופן מפתיע למדי. דן האיץ ונסע במהירות כדי להספיק לעבור ברמזור הירוק המהבהב.
גירדתי את ראשי. "האמת שעוד לא. לא ממש."
הוא פישק את פיו ונשם בקולניות. "את מאכזבת."
עצרנו ברמזור האדום והוא הניח יד אחת על ברכו. הפניתי את מבטי אל החלון, מביטה על ההולכים ושבים על המדרכה לצד הכביש. שני ראשים מוכרים צצו בין ההולכים. אחד כהה ומתולתל והשני גבוה יותר ובוהק באדמדמות לאור השמש. "גברי וטליה," מלמלתי, מזדקפת במקומי. דן הפנה אלי את פניו. "הממ?"
הסתובבתי אליו. "אכפת לך אם נקפיץ אותם?"
הוא פתח את חלוני בעזרת הכפתור המקובע בדלתו. תחבתי את ראשי דרך החלון ככל שיכולתי. "גברי!"
הוא הסתובב אלי ואחריו גם טליה. כשראתה אותי במכונית של דן ישר חייכה חיוך קורן. נופפתי להם בידי שיכנסו, והיא גררה אחריה את גברי לתוך המכונית. היא השתחלה ראשונה וגברי אחריה, סוגר את הדלת כשעל פניו הבעה אדישה במקצת. הסתובבתי אליהם.
"בואנה, את מסודרת," אמרה טליה. "מפריע לך, דן?"
"לא, לא, זה בסדר." הוא חזר לטון המונוטוני שלו ולחץ על דוושת הגז כשהרמזור התחלף סופסוף לירוק. הבחנתי בגברי שהציץ אליו מדי פעם במבטים קודרים, וכשלא הסתכל עליו הביט דרך החלון.
טליה התחילה לקשקש על כמה חם בחוץ ושנשלחנו על ידי אלוהים להציל אותה מהחום המייגע הזה, כי היא לא הייתה שורדת את כל הדרך עד לבית שלה.
"הוא חמש דקות הליכה מכאן," אמרתי, זוקפת לעברה גבה מוכיחה.
"בסדר, אל תהי קטנונית," רטנה.
"אמרתי לך שאת קטנונית." דן הבזיק לעברי חצי מבט וחזר להביט על הכביש ולנהוג בדממה. טליה הביטה עליו כשפניה מופנות לעברי, חצי חיוך מרוצה על פניה. ,כ-ן. תמיד אמרתי לך שאת כזאת."
היינו במרחק דקה וחצי מהבית שלה, כשלפתע היא עצרה את הדיבור השוטף שלה והניחה יד אחת על כתפי ואת השנייה על גברי, מעירה אותו מהרהוריו. "אולי כבר ניסע אליך הביתה ונתנחל אצלך?"
גברי לא הגיב. הוא רק חזר להביט מהורהר על הרחוב שבחוץ. טליה תלתה בי את מבטה. הנהנתי, והיא פנתה אל גברי. "תשובתך?" הוא העיף לעברה חצי מבט. "מה שבא לך."
הסתכלתי על דן והוא הסתובב בכיכר, פונה לכיוון הבית שלנו במקום לביתה של טליה. היא הורידה את ידה מכתפו של גברי ולחצה את כתפי עם זו שכבר הונחה עלי. "אני מקווה שיש אצלך משהו טעים לאכול, כי אני גוועת."
דן החנה את המכונית בחנייה שמול השער שלנו וטליה קפצה מהאוטו בעליזות יתר. יצאתי אחריה ואז גם גברי. דן נשאר לשבת במקומו, ידיו על ההגה והמנוע עוד דולק ומטרטר. התכופפתי כדי לראות את פניו. "אתה לא בא?"
הוא הניד קלות ראשו לשלילה. "אני הולך לאימא שלי היום," אמר בחצי חיוך מתנצל. היה שמץ של מרירות בקולו כשהגה את הצירוף 'אמא שלי', וזה גרם לבטני להתכווץ בעווית קלה של כאב. חייכתי חיוך מבין בתגובה וסגרתי את דלת המכונית. גברי התמהמה ביציאתו מהרכב ונתקלתי בו כשסגר את הדלת האחורית. הוא נראה מעופף, ועיניו תקועות באדמה.
סובבתי אליו את פני בצורה שיראה אותי. "מה יש לך היום?"
הוא משך בכתפו. "כלום, כלום."
"הכל בסדר?"
הוא הנהן במרץ, כאילו מנער מעליו מה ששרר עליו והניח את זרועו על כתפי. "כן, כן. בטח."
טליה כבר חיכתה לנו ליד הדלת כשצעדנו על שביל הגישה. שלפתי את המפתחות מהתא הקטן בתיק והשחלתי את המפתח לחור המנעול. פתחתי את הדלת לכדי סדק. זה קרה בכל פעם כשחזרתי הביתה, חוששת למצוא שוב את אמא ואורן באקט תשוקתי בסלון. קול של מים זורמים נשמע, כנראה מהמטבח. פתחתי עוד קצת את הדלת. "אמא?"
זרם המים פסק כשפתחתי עוד את הדלת.
אורן התקרב אלינו כשמגבת בין ידיו, סופגת מהן את טיפות המים. המשקפיים שלו ניצבו על קצה אפו ובעזרת הזרת שלו דחף אותם במעלה גשר האף. הוא חייך לקראתי. "היי חבר'ה. נשארו קציצות בסיר. דנה הלכה לאסוף את נועה מהגן."
"אה, אוקיי." נכנסתי פנימה, גברי וטליה מאחוריי. אורן חזר למטבח והמשיך לשטוף את הכלים שבכיור וגברי הלך אחריו, מתיישב בקלילות על אחד הכיסאות. "שמעת על המשחק בחמישי?"
"ברור." אורן הניח את הכלי ששטף בכן הייבוש על השיש לצידו. "דן לא מפסיק לדבר עליו."
"אתה תבוא?"
"אם אני לא אבוא לעודד את הבן שלי, מי יבוא?"
גברי הרים גבה בהבעה ספקנית ואז פנה אלי. "איפה הוא באמת?"
"המשיך לאימא שלו." בחנתי את גבו של אורן המופנה אלינו כשסידר את הכלים היבשים בתוך ארונות המטבח. הוא נראה נינוח לשמע אימו של דן, משהו שאמא לא מסוגלת להיות כשעולה שמו של אבא, או שפשוט לא שמע.
"טוב, בוא." משכתי את גברי לעמידה כשאני אוחזת בחלק העליון של זרועו. עלינו במדרגות, צועדים על מרצפות השיש עד לחדרי כשטליה כבר פתחה את הדלת והשתרעה על המיטה. גברי התיישב בקצה המיטה, ליד רגליה ואני התרסקתי על כיסא המחשב. טליה התרוממה על יד אחת. "במחשבה שנייה, אני קצת רעבה. אני אלך להביא משהו טעים לנשנש." היא יצאה וסגרה את הדלת מאחוריה. שקט השתרר בחדר.
קמתי ממקומי והתיישבתי על המיטה, מסתדרת בתנוחה נוחה. "מה קורה, גברי?"
הוא הרים אלי את מבטו מהנייד שלו, שהיה מרוכז בו עד עכשיו, ונראה תוהה. "הכל… בסדר?"
"אתה בטוח?" שאלתי, משעינה יד אחת על המזרן. "נראה בימים האחרונים כאילו מציק לך איזה משהו ואתה לא מספר."
הוא משך בכתפו וניער קלות את ראשו, בצורה כמעט בלתי מורגשת. בתנועה פתאומית הפנה את פלג גופו העליון אלי, מרים רגל אחד ומקפל אותה תחתיו כדי שישב בישיבה חצי מזרחית כשפניו וגופו מולי. רגלו השנייה נותרה נוגעת על הרצפה, וכף רגלו החליקה עליה אחורה-קדימה. הוא רכן מעט קדימה. "רציתי לשאול אותך משהו." גוון שובבי ועליז צבע את קולו, כאילו נדלק בשנייה ממצבו הקודר למצב 'גברי בפעולה'.
"אני מקשיבה," עניתי לו באותו הטון.
"אנחנו עומדים לצאת גם אחרי המשחק הזה, בחמישי, וממש בא לי שתבואי. שתבואו שתיכן." הוא הביט בי עם חצי חיוך מתוח, כאילו הציע הצעה הגונה ומפתה וגבותיו כווצו באותה הבעה שובבה, אך על עיניו האפיל היסוס. "מה את אומרת?"
טפחתי בקלילות פעמיים על ברכו. "אני אומרת שאחלה."
הוא הזדקף. "באמת?"
הנהנתי. עמדתי לומר שגם דן הציע לי להצטרף איתם באותו הבוקר, אבל משהו בי עצר אותי מלהגיד זאת. אז רק חייכתי כשטליה נכנסה לחדר בתנועות מסורבלות, כשבמרפקה היא לוחצת על הידית בכדי לפתוח את הדלת ובין שתי זרועותיה היא סוחבת שלוש קערות מלאות בחטיפים. גברי הפנה אליה את מבטו, גופו נראה משוחרר וקופצני, גברי המוכר, לא זה שנראה בשעה האחרונה.
טליה הרימה גבה אחת למראהו. "המחשבה שאני הולכת להביא אוכל שימחה אותך?"
הוא חטף ממנה את אחת הקעריות והצמיד אותה אל חזו. "סתמי."
היא קירבה את כיסא המחשב אל המיטה. "שאלת אותה?" ואז פנתה אלי. "תבואי גם?"
משכתי בכתפיי, דוחפת לפי אגרוף עמוס בביסלי. "יש לי ברירה?"
"ברור שאין לך." גברי הביט בי במבט משועשע.
"אל תתלהב, היא לא באה בשבילך," מלמלה טליה ואספה אל כף ידה מערימה מכובדת של צ'יפס מהקערה השנייה. גברי זקף לעברה גבה. "אה לא?"
היא הביטה בו במבט מוכיח. "לא. אתה סתם מכחיש את העובדה שהיא באה בשביל דן."
הפנינו אליה שנינו את עינינו, עוצרים את מלאכת הזלילה, גברי בעיניים עגולות מהפתעה ואני בעיניים מכווצות מכעס. טליה, שהמשיכה ללעוס את הצ'יפס שבפיה, האטה את תנועות לסתה כשקלטה את מבטינו. "מה?"
פתחתי את פי לענות לה כהוגן כשדלת הבית נטרקה בקומה מתחתינו. קול גברי עמום נשמע מלמטה, כנראה אורן, כי אז ד צעק, "כן, הכל בסדר!"
כעבור פחות מחצי דקה, קולו נשמע שוב, הפעם קרוב יותר, בקומה שלנו. "הכל פשוט נהדר!" הוא הדגיש מילה מילה, כאילו מתאמץ להגות אותה בצעקה וטרק אחריו את דלת חדר השינה שלו. ישבנו שלושתנו בדממה, גברי וטליה מביטים בי ואני בדלת הסגורה.
טליה זקרה את אגודלה לכיוון הדלת. "מה הקטע שלו?"