סודות | 15

ישבתי אל שולחן הכתיבה בחדר, מעל לשיעורי בית מייגעים במתמטיקה. התקשיתי להתרכז בהכנתם, עדיין רותחת וזועמת על דן. הטחתי את העט על המחברת הפתוחה בכוח לאחר שלא הצלחתי לפתור את התרגיל שאני עובדת עליו כבר רבע שעה כשהדלת נפתחה חרש. הייתי בטוחה שזו נועה, אז התעלמתי ממנה, בתקווה שהיא תלך. אך במקום זאת, יד הונחה על גב הכיסא והקרינה חום כנגד הגב שלי. זה הקפיץ אותי, והסתובבתי לאחור. דן הביט מעבר לי אל המחברת שעל השולחן. "את צריכה עזרה?"
קירבתי את המחברת אלי, פונה חזרה אל השולחן. "לא, תודה," סיננתי בארסיות. הוא התיישב על קצה המיטה, פניו אדישות לנוכח התקיפות הקורנת ממני, ורכן לעברי, ממשיך להביט במחברת. "חבל. אני מעולה במתמטיקה."
התעלמתי ממנו, חוזרת להחזיק את העט בין אצבעותיי. הוא התבונן בי בתשומת לב, בוחן אותי בקפדנות כשניסיתי בכוח להתרכז בפתירת התרגיל מחדש. פזלתי אליו בזווית העין. הוא השעין את זרועותיו על קצה שולחני, אצבעותיו שלובות זו בזו והוא ממתין למוצא פי בסבלנות.
"אולי תפסיק לבחון אותי?"
"זה מפריע לך להתרכז?"
"מאוד."
"לא ראיתי את הצד הזה שלך. הציני והמרושע הזה," אמר בטון משועשע ונטל עיפרון ממעמד העפרונות שעל השולחן, משחק בו בין אצבעותיו הארוכות.
"גם אני לא ראיתי את הצד הזה אצלך. חשבתי שאתה בן אדם נחמד. מסתבר שאתה סתם מניאק."
"לא, לא, אני בן אדם נחמד," אמר בנחת בעודו ממשיך לשחק בעיפרון כשהוא מביט בי. "את פשוט לא מכירה אותי."
חטפתי ממנו את העיפרון והנחתי אותו בקול נקישה רם על השולחן לצידי. "כנראה שבאמת לא."
"את גם לא רוצה להכיר," אמר, מניח את לחיו על ידו השעונה על השולחן. הפנים שלו היו במרחק סנטימטרים משלי. הבטתי בירוק שבעיניו. "למה לא?"
"כי לא כדאי לך," אמר בחצי לחישה. הוא התרומם במקומו, מותח את זרועותיו לצדדים במתיחה. הוא קם ללכת והסתובבתי אליו עם כל גופי. "אני עשיתי לך משהו?"
הוא הסב אלי חצי גוף ונעצר בדרך לדלת. לא מגיב.
"יום אחד אנחנו נהנים, צוחקים, צובעים את החדר שלך. אחר כך אתה נדחף לי למיטה. ביום שאחרי אתה מתנהג כאילו אתה לא מכיר אותי, ככה במשך שלושה ימים. מה עובר עליך?"
"אני באמת לא יודע," מלמל ומשך בכתפו.
"טוב, לך." חזרתי למחברת. במשך דקה לא נשמע שום קול. הוא המשיך לעמוד מאחוריי, כנראה עוד מביט בי, ואני התעלמתי ממנו, גבי מופנה אליו ואני רוכנת מעל התרגיל המטומטם במתמטיקה. כעבור כמה רגעים מאז שהפסקתי לספור את השניות השקטות נשמעו מספר צעדים ואז הדלת הנפתחת והנסגרת ואז הדממה שנותרה איתי לבד בחדר.
בבוקר למחרת קמתי עם כאב ראש קל. דשדשתי בנעלי הבית שלי לכיוון המקלחת וסגרתי את הדלת מאחוריי. אחרי שהורדתי את המים באסלה ומרחתי קצת משחת שיניים על המברשת שלי, הדלת נפתחה. דן עמד בפתח, שיערו סתור כמו בכל בוקר ועיניו אדומות ונפוחות משינה, לבוש בג'ינס שחורים וחולצת טריקו שישן איתה אתמול כשבידו חולצה חדשה. הוא הביט בי בבלבול קל, כאילו עוד עטוף בקורי שינה וכשקלט מול מי הוא עומד הוא חייך חיוך שובה לב. למרות הצורך העז שלי לחייך לנוכח חיוכו התאמצתי לגלגל עיניים ולהתיק את מבטי אל בבואתי המשתקפת מהמראה. התחלתי לצחצח שיניים כשדן נכנס וסגר אחריו את הדלת במקום לצאת ולחזור מאוחר יותר. הוא נשען על הדלת, צופה בי. עצרתי את מלאכת הצחצוח והבטתי בו. "אפשר קצת פרטיות?"
הוא נטל את מברשתו הכחולה ממעמד המברשות העשוי חרסינה צבעונית שעל השיש ומרח עליה ממשחת השיניים. "אני מפריע לך?"
"כן, קצת."
הוא הרטיב את המברשת המרוחה משחה והכניס אותה לפיו, מתחיל להבריש בה את שיניו כאילו לא אמרתי דבר. הבטתי בו מופתעת, והוא החזיר לי מבט.
"תצחצחי, תצחצחי. את לא מפריעה לי, זה בסדר."
מצמצתי בעיניי והתרחקתי ממנו, ממשיכה לצחצח את שיניי. הוא התקרב אלי, ממשיך להביט בי דרך המראה. ירקתי שאריות משחה מהפה אל הכיור ושטפתי אותם בקצת מים מהברז, מוחה את הקצף הלבן המרוח סביב פי. התרוממתי אליו. "מה אתה רוצה?"
"לצחצח שיניים," אמר. "כמו כל בן אדם נורמלי. מה את רוצה?"
"שתיתן לי להתארגן בבוקר בשקט. זו בקשה גדולה מדי?"
"אולי."
שטפתי את המברשת והחזרתי אותה למקומה בכן. "זה הבית שלי."
"כבר לא."
שטפתי את פי במים וסגרתי את הברז. "אולי תניח לי?"
הוא ירק לכיור ושטף את פיו במים זורמים. אחר כך לקח את קצף הגילוח מקצה השיש והשפריץ קרם לבנבן ומבריק על כף ידו.
"אבל אז יגמר כל הכיף," אמר והחל למרוח את קצף הגילוח על לחיו.
"אתה כזה תינוק, בחיי," הפטרתי לכיוונו ויצאתי מחדר האמבטיה אל חדרי. התלבשתי בזריזות בחדרי והעמסתי את התיק על הגב כשיצאתי מהחדר. דן פתח את דלת האמבטיה, כבר מגולח ולבוש בחולצה החדשה שאחז בה קודם, משפשף בידו את סנטרו ולחיו החלקים. הוא נתקל בי במבטו כשחלפתי על פניו. "חכי, תני לי להסיע אותך."
"אין צורך."
התחלתי לרדת במדרגות. תוך שתי שניות שמעתי אותו יורד אחרי, צעדיו מהירים יותר משלי. הוא השיג אותי איך שנכנסתי למטבח כדי לקחת את הכסף המיועד לארוחה מהקיוסק. הוא חסם את דרכי לצאת לכיוון דלת הכניסה. "לא תוכלי לסרב לי."
הצצתי אל השעון התלוי על הקיר מאחוריו. לא נותרה לי ברירה אחרת מלבד לנסוע איתו. אם אסע באוטובוס אגיע באיחור, וטליה וגברי בטח כבר יצאו. הוא הביט בי בציפייה, מתנשא גבוה מעליי.
"בסדר," הפטרתי. "רק תזדרז, אני מאחרת."
דן חייך חיוך ניצחון קטן ושלף את המפתחות שלו מוו המפתחות התלוי לצד הדלת. הוא פתח את הדלת ופרש את ידו במחווה ג'נטלמנית. "אחרייך."
התעלמתי מהגינונים המוגזמים שלו ויצאתי מהבית, צועדת על שביל הגישה אל הרחוב ונעמדתי לצד מכוניתו. דלתותיה נפתחו בהבזקי אור מהפנסים והשתחלתי אל תוך המכונית החמימה. הוא נכנס כמה רגעים אחריי וישר התניע.
"חגורות בבקשה," אמר ובדק תוך כדי את המראה. חגרתי, מביטה בו במבט מעוצבן כשהתחיל לנסוע וחגר את עצמו ביד אחד כשבשנייה אחז בהגה.
"אל תסתכלי עלי ככה," אמר כשהוא ממשיך להביט ישר על הכביש. התקתי ממנו את מבטי. "אני מנסה לא לצאת חרא."
"כבר יצאת חרא."
"בסדר, קטנונית," הוא אחז בהגה בשתי ידיו. "אני מנסה לתקן את זה."
"אז לא תספר לי למה התנהגת ככה."
"לא."
"זו לא הייתה שאלה."
"אני יודע." הוא זרק אלי מבט קצר, חיוכו מהבהב לרגע. "ועדיין, התשובה היא לא."
"אתה כזה עקשן," אמרתי, מסדרת את תיקי על רצפת המכונית המרופדת, בין רגליי. הוא לא ענה. כעבור כמה דקות שאל, "את והחברה שלך מתכוונות להגיע למשחק בחמישי?"
"קוראים לה טליה," אמרתי.
"אוקיי. אז, את וטליה מתכוונות להגיע למשחק בחמישי?"
"כן."
"גברי הזמין אתכן?"
"אלא מי?"
"טוב," הוא הביט בי כשעצר ברמזור אדום. "אני התכוונתי."
החזרתי לו מבט. "איחרת."
"אני באמת התכוונתי," אמר והתחיל לנסוע כשהאור התחלף לירוק, מחזיר לאט את מבטו לכביש. "אבל גברי הרס לי."
הוא עצר לצד המדרכה, מול הכניסה הרחבה לבית הספר. שחררתי את החגורה, אוספת את תיקי אלי.
"הפעם תישארו ליציאה של אחרי?" שאל.
משכתי בכתפי. "לא יודעת."
הוא הנהן. "תחשבי על זה." פתחתי את דלת המכונית ויצאתי ממנה, סוגרת אותה כשעליתי על המדרכה. הוא הוריד את החלון שבדלת הנוסע. "באיזו שעה את מסיימת היום?"
נשענתי על הדלת מבחוץ. "אחת."
"מעולה," חייך. "אני אהיה כאן."
חייכתי והתרוממתי כשהוא החל לסגור את החלון ולהידחק לתנועה. המשכתי לעמוד שם ולבהות במכונית המתרחקת עד שהצלצול העיר אותי מבהייתי ונדחקתי בין ההמון הממהר אל הכיתה.