סודות | 13

השעה כבר הייתה 9 בערב כשסיימנו לצבוע את כל הקירות ביסודיות. כעת היו השמיים מחוץ לחדר שחורים ורק האור הצהוב של הנורה האירה את החדר באורה הרך. דן התיישב לצידי בכבדות על המיטה העטופה עוד בניילונים קשיחים והניח את המברשת על הרצפה, סחוט וגמור אחרי שסיים לצבוע את הפינות שבין הקירות לתקרה בזהירות, שומר לא ללכלכך אותה. הוא נשען לאחור על ידיו ובחן את החדר. "נראה טוב."
"אנחנו אחלה צוות," אמרתי ושתיתי מבקבוק הפלסטיק שבאיזשהו שלב העליתי לחדר. דן נטל ממני את הבקבוק לפני שהספקתי לסגור אותו ולגם לגימות ארוכות, רוקן אותו כמעט לגמרי. כשניתק את פיו מהפיה הוא נאנח אנחת הקלה והושיט לי את הבקבוק הכמעט ריק כדי שאסובב עליו את הפקק. הידיים והזרועות שלו היו מכוסות צבע, וכמוהן גם המכנסיים הפשוטים שלבש. גם אני נצבעתי בצבע הירוק, ורק כשהעברתי את ידי על מצחי, מושכת את הפוני שלי לאחור בכדי לצנן את טיפות הזיעה שנקוו תחתו, נזכרתי שגם הלחי שלי צבועה כולה.
"תלכי להתקלח," אמר ונעמד, עוז אוחז בבקבוק בין שתי ידיו. "אני אסדר פה בינתיים."
"אתה תסתדר לבד?" שאלתי, כשהוא החל לאסוף את תבנית הצבע, הגלגלות והמברשות מהרצפה. הוא הנהן קצרות ויצא מהחדר לקומה הראשונה. נכנסתי אל חדר האמבטיה עם מכנסי פיג'מה וחולצה שפעם שהתנוסס עליה הכיתוב ' ח'4 – טיול שנתי 2013 ', סוגרת את הדלת מאחוריי ונועלת אותה, הרגל שפיתחתי עם שהותם של אורן ודן בבית. פשטתי מעלי את הבגדים מלאי הצבע וספוגי הזיעה והשלכתי אותם בהינף יד לכיור, נכנסת אל תוך האמבטיה. פיזרתי את שיערי ונתתי לו לגלוש על שכמותיי כשהמים הזורמים בברז הפכו מקרירים לחמים, והעברתי בו את אצבעותיי. הוא הריח קצת מצבע, והתחושה שאני חייבת לשטוף את הריח הזה מעליי עקצצה בגבי ובידיי. הרמתי את הטוש מכנו ואחזתי בו מעל לראשי, מניחה למים החמים – רותחים לזרום מקודקודי אל חזי, בטני ועד לכפות רגליי. המקלחת הארוכה הותירה אותי רעננה וכשבחנתי את דמותי במראה ראיתי שכמעט כל הצבע גורד ונמחה מעורי. ייבשתי את שיערי במגבת אחרי שלבשתי את בגדי השינה שהבאתי איתי, תחבתי את רגליי את תוך כפכפי בית ויצאתי מהאמבטיה, תולה את המגבת לייבוש ונכנסת אל תוך חדרו של דן בעודי מסרקת את שיערי.
עמדתי בפתח. דן תחילה לא שם לב לנוכחותי. בזמן שהתקלחתי הוא הספיק להעיף את כל הניילונים מהרהיטים ומהרצפה ולהשיב את הרהיטים חזרה למקומם, כשהם מוצבים סנטימטרים ספורים מהקירות כדי לא להתלכלך ולהרוס את הצבע. כעת, דן רכן מעל כתם צבע שניתז על הרצפה וניסה לנקות אותו עם מטלית וסבון רצפה.
"יותר במרץ," אמרתי, מדשדשת בנעליי אל תוך החדר ומתיישבת על המיטה. "זה יתנקה מהר יותר ככה." הוא קפץ בבהלה למשמע קולי ואז חייך קלות.
"אל תגידי לי מה לעשות."
"אתה לא מנקה באופן יעיל."
הוא הרים אלי את מבטו, מסיט קווצת שיער שנפלה על עיניו בקצה אצבעו, משתדל לא ללכלכך את פניו בסבון שעל ידיו. "רוצה את לנקות?"
הרמתי את ידי מולו, כאילו דוחה את הצעתו פיזית. "לא, לא תודה. טוב לי כאן על המיטה."
הוא חזר להביט על הכתם שכבר לא נראה מבעד לכל הסבון והקצף. הוא קרע ריבוע של נייר סופג מהגליל שעמד לצידו על הרצפה והחל בתנועות ישרות לספוג את כל הסבון.
"בסוף הסתדרתי גם בלי העצות שלך," אמר וזרק את כל הניירות המקווצ'צ'ים שתלש לפח האשפה שניצב מתחת לשולחן הכתיבה.
"זה היה מתוך נימוס," אמרתי כשהוא נשכב מאחוריי על המיטה.
"אלוהים, אני גמור," מלמל בקול עמום, זרועותיו ורגליו פרושים לצדדים ופיו טמונים בתוך הכר.
טפחתי בידי על גבו פעמיים. "אתה מתכוון לישון כאן הלילה? לא מפריע לך הריח?"
הוא הסתובב באנחה – אנקה על גבו וסידר את ידיו על ביטנו. "האמת שהתכוונתי לישון על הספה."
כיווצתי את גבותיי. "אתה יכול לישון בחדר שלי. אני אלך לישון אצל נועה."
"זה בסדר, הספה שלכם נוחה, תאמיני לי."
נשכבתי לצידו, כשפניי אליו ואני נשענת על צדי. "זאת לא טרחה."
הוא משך בכתפיו. "לא אמרתי שזו טרחה." הוא הסתובב גם כן על צדו, פניו מול פניי. "פשוט סתם לא נעים לי לגרש אותך מהחדר שלך."
גלגלתי עיניים. "אל תהיה אידיוט. מציעים לך מקום לישון – קח את ההצעה."
"אני מתעקש."
"אני מתעקשת יותר." הוא הביט בי במבט חודר, מכווץ גבותיו, כאילו הוא מנסה לשכנע אותי במבטו להניח לו.
"בסדר. אני אפתח את המיטה הנפתחת בחדר שלי, ותישן איתי. ככה לא "תגרש" אותי," אמרתי לבסוף.
"טוב, אני יכול לחיות עם זה." הוא התרומם במהירות מהמיטה. "את צריכה עזרה עם המיטה?"
הנדתי בראשי לשלילה כשהתיישבתי בקומי. "אז מעולה," אמר, מוריד את נעליו בקלילות. "אז אני בינתיים נכנס למקלחת."
הוא נעלם מאחורי הדלת, וכעבור שתי דקות נשמע זרם המים באמבטיה, כשחלפתי על פני הדלת בדרך לחדרי. כשהוא נכנס לחדר, המיטה הנפתחת כבר תפסה חצי מקום מהחדר, מוצעת ועליה כריות תפוחות ושמכה חמימה. אני ישבתי על המיטה שלי וקראתי. הרמתי את מבטי אליו כשהוא ניצב בפתח הדלת. הוא לבש מכנס טרנינג ארוך ואפור וגרב גרביים לבנות. הוא אחז בחולצה דקיקה וארוכה בין ידיו וחזו חשוף, שיערו עוד פרוע ולח מהמקלחת. הייתי צריכה למצמץ כדי להתרכז במשהו אחר חוץ משרירי החזה שהשתרגו תחת עורו והתקתי בכוח את מבטי אל עיניו.
הוא נכנס לחדר, משחיל בזריזות את הראש דרך הפתח בחולצה וגלגל אותה על גופו, מתיישב על המיטה שלי. "מה אתה קוראת?"
קיפלתי את קצה העמוד בדף שבו הפסקתי לקרוא והרמתי את הספר כדי שיוכל לקרוא את השם שעל הכריכה.
""לפני שאמות"," קרא, ובלי לבקש לקח ממני את הספר וסובב אותו כדי לקרוא את התקציר. "על מה זה?"
"על נערה שחולה בסרטן," אמרתי, לוקחת ממנו בחזרה את הספר אחרי שרפרף על התקציר, מניחה אותו על רגליי המשוכלות.
"נשמע אופטימי משהו," אמר והרמת גבה קצרה. נשענתי לאחור על ידי. המהמתי. "היא מגלה שהיא חולה סופנית, אז היא מכינה רשימה של דברים שהיא רוצה להספיק לפני שהיא תמות. זה ספר יפהפה. מהטובים שקראתי."
"זאת פעם ראשונה שאת קוראת אותו?"
הנדתי בראשי לשלילה.
הוא הביט בי מבולבל. "אז למה אתה קוראת אותו שוב?"
משכתפי בכתפי. "כי זה כיף. זה ספר טוב, מרגש, מעניין. ובפעם השנייה שקוראים ספר מבינים דברים טוב יותר, קוראים דברים שלא שמנו לב אליהם קודם בגלל שקראנו מהר, בשקיקה."
"בשקיקה," הוא חזר אחריי עם שמץ של צחוק ולגלוג בקולו. החמצתי את פרצופי כנגדו.
"גם הוא ספר סקס?" שאל וקם לבחון שוב את מדפי הספרים שלי, כמו בפעם הראשונה שביקר אצלי בחדר.
"קצת," הודיתי.
"עכשיו זה ברור למה את אוהבת אותו כל כך."
"זה לא נכון," אמרתי ונעמדתי לצידו. תחבתי את הספר במקומו בין הספרים, על המדף העליון, עומדת על קצות אצבעותיי כדי להגיע אליו. "זה לא סתם ספר של נוער, מתובל בהומור ציני ומבושם במיניות וסקס ורומנטיקה."
"כמו שאת אוהבת."
"כן, אבל זאת לא הנקודה. הספר הזה אשכרה גורם לך לחשוב אחרת. לראות דברים בדרך שונה. לקבל דברים בחיים אחרת. זה ממכר, לקרוא ולהבין כמה זה משפיע לך על המציאות שלך, ביומיום."
הוא הביט בי, שותק. ראשו מוטה מאט לצד אחד ועיניו משוטטות על פניי. "את בדרך כלל כזו דרמטית?"
"אני משתדלת," אני במשיכת כתף קלה מלווה בחיוך. הוא חזר להביט על מדף הספרים, ואני אחריו. "אתה יודע מה…" התמתחתי שוב, שולפת את הספר המדובר מהמקום שלפני רגע החזרתי אותו אליו. "קח." הושטתי לו אותו.
הוא התמהמה רגע, כאילו לא יורד לסוף דעתי, ואז בתנועה איטית לקח ממני את הספר.
"תקרא אותו. אתה תאהב אותו, אני יודעת."
"איך את יודעת?" שאל, מדפדף בקלילות.
"תחושה כזאת."
יותר מאוחר, אחרי שגררתי את דן למיטה וכפיתי עליו להיות בשקט ולתת לי לישון מפני שמחר יש לי שעתיים לשון על הבוקר, שכבנו שנינו, כל אחת במיטתו, בחושך. הוא היה כל כך שקט, אפילו נשימותיו היו רגועות, עמוקות וקצובות, שחשבתי שהוא כבר נרדם. אבל בדיוק כשהתכוונתי להסתובב על צדי ולהתכרבל בתנוחה נוחה יותר לשינה הוא כחכח בגרונו. "אני יכול לעלות אליך?"
חשבתי לרגע. לשכב עם דן במיטה, בחושך, כשאנחנו צמודים כל כך הוא רעיון שקסם לי כל כך. התמהמהתי שניה, ואז חזרתי להסתובב שוב על גבי ונדחקתי לפינה הפנימית של המיטה, הצמוד לקיר. דן התרומם במיטתו ועלה על שלי, נשכב לצידי באנחה קטנה. הוא התכסה בסמיכת הפוך שלי, וניסה להדחק למקום שנותר לו מבלי ללחוץ אותי לקיר. זרועי הימנית נצמדה לקיר הקר בעוד השמאלית שכבה דוממת לצד זו של דן, מעקצצת מהחום שנפלט מעורו.
"אני מרגיש שאני עושה טעות," לחש, כל כך בשקט שבהתחלה חשבתי שרק דמיינתי שזה נאמר. הפניתי אליו את פניי, וניחוח קל של שאריות בושם, סבון ושמפו נידף ממנו. ריח נעים שרציתי רק לעצום עיניים ולהתכרבל כנגדו עד אור הבוקר, כאילו החושך יגן עלי וירשה לי לעשות את זה. "איזו טעות?"
הוא לא ענה על השאלה הזאת, רק הפנה את פניו אלי. "כיף לי איתך."
לא ידעתי מה לענות, אז פשוט המשכתי להביט לתוך עיניו, שזהרו באור הירח שנשפך לחדר דרך החלון הגדול עם התריסים המורמים. זה יכול היה להיות הרגע המושלם. פשוט להתקרב מעט להגניב נשיקה, רק נשיקה אחת, בלי דיבורים ובלי שאלות. רק מעשה אחד קטן, לרווחתי.
אבל לפני שהמוח שלי הספיק לעבד איזה שריר להזיז ומה לעשות הוא החזיר למקד את מבטו בתקרה, מעלינו.
"מה הטעות?" לחשתי.
הוא הניד קלות בראשו. "לא משנה."
הוא שילב את אצבעותיו הארוכות באצבעותיי, מהלך שהפתיע אותי. הוא לחץ אותן פעם אחת ואז שיחרר, לגמרי, מחזיר למקם את זרועו הקרובה אלי על בטנו.
"הכל היה יכול להיות כל כך קל אם זה היה אחרת," לחשתי.
"על מה את מדברת?"
"אמא שלי ואבא שלך."
הוא הרים את הזרוע מצדו השני והניח אותה מתחת לראשו. "מה היה יכול להיות קל?"
"לא משנה," החזרתי לו, חיוך קטנטן מסתמן בזווית פי כששמעתי את הנהימה החלושה של חוסר שביעות רצונו.
"אני דווקא שמח שהם הכירו," לחש. "ושהם ביחד. ועברו לגור ביחד."
"למה?" שאלתי – לחשתי בהינד ראש קטן.
הוא משך בכתף אחת. "אני לא בטוח שהיינו מכירים אם לא הם."
"וואלה."
"וואלה," חזר אחריי, מביט בי שוב. החנקתי פיהוק כשהוא הסתובב אליי. העיניים שלי שרפו מחוסר שינה, והעפעפיים שלי כבדו והחלו להיעצם. הקולות ששמעתי, נשימותיו של דן, כחכוח גרונו, הכל הפך עמום יותר. הוא הביט בי, נשען על צדו, כשקרן אור לבנה של ירח שטפה צד אחד של פניו ועין המוארת נצצה בכסף. "נטע," לחש, בדיוק כשהעיניים שלי נעצמו סופית.