סודות | 12

קמתי ממקומי ופילסתי את דרכי בין כל התיקים שעל הרצפה אל שולחן המורה. סוזי התעסקה בטלפון הנייד שלה, כשהיא מרחיקה אותו מעיניה מרחק רב מכיוון שגם עם המשקפיים היא לא רואה טוב מקרוב. נעמדתי לצד השולחן, מחכה שתשים לב עלי. לבסוף הרימה אלי את מבטה ועיניה הקטנות והכהות בהו בי מבעד למשקפיי הראיה הדקים שלה שנחו על קצה גשר אפה. הושטתי לה את טופס המבחן והיא נטלה אותו ממני מבלי לומר דבר. פילסתי את דרכי חזרה למקום, תוחבת את הקלמר ואת דפי הטיוטה שנותרו על השולחן לתוך התיק ויצאתי מהכיתה, שתיים עשרה דקות לפני תום השיעור.
טליה עוד עמלה במרץ על השאלה האחרונה במבחן שלה, ורוב הכיתה כבר סיימה ויצאה מזמן.
סוף אפריל ופתאום החלו השמיים להמטיר טיפות של גשם. המדרכה של חצר בית הספר הייתה מנוקדת טיפות כהות שהתמזגו אט אט על פני הריצוף האדמדם. כשהטיפות גברו ואני הייתי רק בחצי הדרך לשער, הוצאתי מהתיק את הקפוצ'ון למקרי חירום שלי והשחלתי בו את זרועותיי במהירות, מרימה את כובע הברדס שלו על ראשי ומסדרת שערות שוררות שיתחבאו תחת הבד מפני טיפות הגשם החמות. נעמדתי על יד השער, שולפת את הטלפון הנייד שלי כדי להודיע לדן שכבר אסע הביתה באוטובוס כשנתקלתי במכונית הקטנה והכחולה שלו, שנסענו בה בבוקר. התקדמתי תחת הטיפות המנקרות אל המכונית, מתכופפת אל החלון ודפקתי עליו פעמיים. דן, שהיה מרוכז עד עכשיו בספר לימודי כלשהו, הרים אלי את מבטו ותוך שניה נמתח חיוך על פניו. פתחתי את דלת הרכב בדיוק כשברק פילח את השמיים שכבר הספיקו להפוך קודרים.
כשהתיישבתי בכיסא וסגרתי את הדלת, הרעם המתגלגל מיהר לבוא. המכונית הייתה קרירה ויבשה, בדיוק באופן המושלם למזג אוויר שכזה. הידקתי לגופי את חגורת הבטיחות כשדן החל לנסוע על הכביש באיטיות בטוחה. על הכביש החלו כבר להיווצר שלוליות קטנות וצבע האספלט התכהה. האופק היה שחור יותר מהשמיים שהתנשאו מעלינו, וכל האווירה הזו הייתה מוזרה להפליא.
הנחתי את התיק שלי על ברכיי. "כמה זמן אתה כבר מחכה פה?"
הוא משך בכתפו הקרובה יותר אלי, של היד שבה אחז בהגה. את היד השנייה הוא השעין על דלת המכונית שלשמאלו. "איך שסיימתי, באתי. כמו נהג פרטי טוב." הוא שלח אלי חיוך. הוא לבש עכשיו קפוצ'ון ששרווליו היו מורמים על זרועותיו עד קצת לפני המרפק וחשפו ורידיים בולטים שנעלמו מתחת לשרוול. דחף מוזר התעורר בי, לעקוב אחרי הורידים, מכף יד עד למתחת השרוול ועד לאן שיגיעו אבל נלחמתי להתעלם מהמחשבה המטופשת הזו.
הוא הביט בי בצורה מוזרה כשקלט שאני בוהה בזרועות שלו. התקתי במהירות את המבט ועברתי להסתכל על הכביש דרך השמשה. טיפות נקוו עליה ודן הפעיל את הווישרים שמרחו את הטיפות ובניגוב שני מחו אותם כלא היו מפני החלון.
"איך היה במבחן?" שאל במהירות, כשנזכר. חייכתי חיוך מהול בהקלה.
הורדתי מעל לראשי את כובע הקפוצ'ון. "היה אחלה, האמת. זכרתי הכל, חפרתי כמו שהמורה שלי אוהבת, כל מה שידעתי על השיר ועל האימ-אמא שלו שפכתי."
הוא צחק.
"אל תצחק, הייתי רצינית!"
הוא מיד סגר את פיו לפס דק, מנסה להעלים חיוך. "אני יכול לבקש ממך טובה?"
"זו שאלה בכלל?" שאלתי בהרמת גבה מתגרה.
"אני צריך לתת קפיצה לאיזה מקום, באזור התעשייה. תבואי איתי?"
הצצתי לשנייה בטלפון, לראות מה השעה. מקודם לכן אבא התקשר, לשאול מתי אני באה אליו היום. הייתי אמורה להיות מוכנה להתייצב בשער הבית בשש. השעה הייתה רק עשרים וחמש דקות לשלוש, ובטח מה שדן צריך לא ייקח יותר מדי זמן.
הנהנתי במרץ. "אוקיי."
הוא פנה בצומת הבא לכיוון היציאה מהעיר, והחליף את היד שאחזה בהגה. היד הימינית שלו עכשיו נחמה על מוט ההילוכים במרחק משגע מהירך שלי.
"רציתי לשאול אותך כבר הרבה זמן," אמר לפתע. הרמתי את מבטי במהירות מידו של ההילוכים אל פניו, מקווה שלא הבחין בבהייתי.
"ממ?"
"כמה זמן את וגברי חברים כל כך טובים?"
השענתי את מרפקי על הדלת, לחיי על אגרוף כף ידי. "כבר המון זמן. פחות או יותר מאז שאני בת שבע. הוא היה שכן שלנו. אמא שלו עבדה תקופה עם אמא שלי, אז הן התחברו והיו מארגנות ארוחות ערב משותפות כאלה, ומפגשים אחרי הצהריים ובימי שבת. אז התחברנו. גם למדנו באותו בית ספר והיו לנו את אותם חברים. אז מאז, פחות או יותר."
הוא כיווץ את עיניו. "ותמיד הייתם חברים כל כך טובים?"
נשכתי את שפתי התחתונה. "הייתה איזו תקופה קצרה שלא כל כך דיברנו," אמרתי, מותחת את המילים מעט.
הוא הניד בראשו בשאלה. "למה?"
התמהמהתי. הוא הביט בי כשעצרנו ברמזור, מחכה. ליחחתי את שפתי התחתונה. "היינו ביחד, אפשר להגיד."
הוא זקף את גבותיו. "באמת?"
"כן, כמה שבועות, לא משהו… היסטרי."
"לפני כמה זמן?"
"אממ, שנתיים וקצת בערך. הייתי בת 14. זה לא היה משהו רציני."
"ואז… נפרדתם ולא דיברתם?"
"משהו כזה," אמרתי, מניעה את ראשי מצד לצד. "לא הסתדרנו בתור זוג כל כך. והיה קצת מוזר לחזור להיות כאלה ידידים טובים כאילו כלום, אז היו חודשיים של נתק… ואז, חזרנו לדבר."
"ועכשיו אתם כמו קודם." זאת לא הייתה שאלה.
"כן," עניתי. למרות שהוא בכלל לא שאל.
הוא נכנס לחנייה של מרכז הקניות באזור התעשייה. "את אהבת אותו?"
"אם לא הייתי, לא היינו ביחד."
"ועכשיו?"
השאלה הזו הכתה בי. הלב שלי החל לפעום בעוצמה כזאת שהייתי בטוחה שהוא שומע. בלעתי רוק. "לא, מה פתאום. אני אוהבת אותו בתור חבר, כמו אח. אבל לא בקטע רומנטי."
הוא העביר את קצה לשונו על שפתו העליונה והנהן פעם אחת. הוא עצר את הרכב באחת החניות וכבה את המנוע. הוא נראה כאילו הוא מתלבט לומר משהו, אבל בסוף רק הוציא את צרור המפתחות מהחור שמתחת להגה ופתח את הדלת. הגשם הפסיק לטפטף וזו הייתה הפוגה נעימה, מאחר וכמה קרני שמש פילחו את העננים הכבדים שבשמיים. הנחתי את ידי על ידית הדלת, פותחת אותה ומריחה את הריח של האספלט אחרי הגשם. האוויר היה צלול ולח, שינוי מרענן לאחר הימים האחרונים, היבשים והחמים להחריד. הגשם שטף איתו את החום המייגע והעיר את העיר בגוונים כהים מחדש. דן אחז בידי, מושך אותי מהמכונית כדי שנתקדם מהר יותר. הוא שיחרר את אחיזתו אחרי כמה רגעים והכניס את המפתחות לתוך כיס הג'ינס שלו.
הוא הוביל אותי אל סניף ההום סנטר הגדול ונכנסנו אל החנות הממוזגת.
"אתה סוג של 'הנדי-מן' ולא ידעתי?" שאלתי כשניתבנו בין מחלקת התאורה לבין מחלקת האחסון. הוא זרק אלי חיוך ונעצר ליד מחלקת הצבעים. הוא ניגש אל הדלפק שמאחוריו ישב על כיסא בר מסתובב בחור צעיר, לבוש סרבל אדום והתעסק בטלפון שלו. המוכר אפילו לא הביט בנו כשדן הרים מהדלפק חוברת צבעים והחל לדפדף בה. "מה את חושבת שיתאים לי לחדר?"
הצצתי מבעד לכתפו על המחברת. הוא נעצר על שלל גוונים כחולים, מכהים עד בהירים.
"אתה לא בן עשר, אתה לא צריך חדר כחול," אמרתי ולקחתי ממנו את המחברת. דפדפתי מתחילתה ועד סופה, בוחנת את גווני הצבעים הרבים. נעצרתי באחד העמודים. "זה גוון יפה," אמרתי, מצביעה באצבעי אל ריבוע בגוון ירוק בהיר, כמעט לבנבן. כשהרמתי את מבטי להביט בו, הגוון שהצבעתי עליו הבזיק לעומת העיניים הירוקות כהות של דן בחיוורון מושלם. "זה צבע עם אופי," פלטתי, יודעת שאם ישאל לא אוכל לענות. אבל הוא לא שאל, ורק הפנה את המחברת אל המוכר שעדיין לא זרק לעברינו אפילו חצי מבט.
"אפשר את הצבע הזה, בבקשה?"
המוכר התיק את עיניו באדישות מהפלאפון שלו ובתנועות מגושמות, חסרות חשק ממש, קם מהכיסא ונעלם מאחורי המדפים מאחוריו. כעבור שתי דקות הוא חזר עם דלי לבן סגור במכסה שעליו הודבקה מדבקה תכולה עם שם הגוון – צירוף לא מובן של אותיות באנגלית ומספרים. הוא הניח את הדלי על הדלפק, עדיין עוטה הבעה אדישה עד כדי עצבים. "299 ש"ח," אמר, חוזר להתעסק בפלאפון.
דן אחז בידית הדלי וסחב אותי לאחת הקופות. כשהגיע תורנו, הוא הוציא את ארנקו ושלף שלושה שטרות של 100.
"אתה תמיד מסתובב עם ים שטרות של 100 בכיס?" שאלתי כשהגיש לקופאית את הסכום. "אני פשוט לא מאוד ספונטני," אמר ותחב בחזרה את ארנקו לכיס מכנסיו. הקופאית החזירה לו את העודף והוא שלשל את המטבע הבודד אל תוך קופת הצדקה שבקופה.
"אתה כל כך נדיב," אמרתי לו כשהתקדמנו אל עבר היציאה. הוא החליף את היד בה אחז בדלי הצבע ובידו החופשית כעת אחז בידי, מזרז אותי ללכת איתו באותו קצב. "זו אחת מהתכונות הטובות שלי."
"יש הרבה כאלה?"
הוא שיחרר את ידו משלי באלגנטיות. "טוב," הוא הרים את ידו באוויר, זוקף אצבע אחת. "אני נדיב." הוא זקף עוד אצבע, "שתיים, אני כדורסלן בנבחרת מאוד, מאוד נחשבת." הוא הרים אצבע שלישית, "אני גם שמיניסט שווה עם רישיון ומכונית, וארבע – "
"אתה צנוע. כי אין כמו צניעות וענווה כדי להמיס לב של אישה."
הוא לכסן מבטו אלי. "בדיוק."
צחקתי חרישית כשהוא לחץ על הכפתור בשלט רחוק של המכונית, והיא צפצפה פעמיים כשאורות הפנסים נדלקים-נכבים-נדלקים-נכבים בכתום זוהר. התיישבתי במושב הנוסע כשדן הכניס את דלי הצבע למושב האחורי וכעבור חצי דקה כבר התיישב לצידי במושב הנהג. כשנכנס למכונית וסגר אחריו את הדלת משב רוח של האפטרשייב הנעים והמזמין שלו, שאני מריחה כל בוקר באמבטיה, החשיך את מוחי והדבר היחיד שיכולתי לחוש בו היה הקרבה והאוויר הטעון שבין זרועותיי לזרועו שנחה בטבעיות על ההגה. הוא יצא מהחנייה ברוורס וגלש לאורך היציאה מהחנייה.
דן הנמיך ראשו והתקרב לשמשה, מביט על השמיים שמעלינו. הם התבהרו – רק מעט – בזמן שהיינו בחנות. הוא חזר להתיישר במקומו. "אני לא יודע אם זה מזג אוויר מאוד מתאים לזה, אבל מתחשק לי לצבוע את החדר עוד היום." הוא העביר את מבטו מהכביש אלי בחיוך משכנע. "תעזרי לי?"
פתחתי את פי בחיוך, מוכנה לצעוק שאני מסכימה, אבל אז נמחק לי החיוך מהפנים. נשמתי עמוקות. הרצון להישאר ולצבוע עם דן את החדר קרצה לי. כל כך רציתי את הזמן הזה איתו, רק להיות במחיצתו, עם האדם המרגיע והמהמם עד חוסר נשימה הזה. אבל לא יכולתי להבריז לאבא, ועוד להמציא לו תירוץ, אחרי שקבעתי איתו להיום. ממש בחירתה של סופי.
"הממ.. אני… מניחה שאני אוכל… לתרץ לו משהו." התביישת להרים את המבט. תקעתי את עיניי ברצפה המרופדת שטיח שחור של רצפה המכונית. את בת נוראית, נטע. תתביישי לך!
"באמת?" מבלי להסתכל, ידעתי שחיוכו של דן הזדחל לקולו. הנהנתי, ממשיכה לקבע את מבטי ברצפה, כאילו דן יכול לקרוא את הבעתי המהוססת והמתלבטת. או אולי ראות בעיני את הבת שמעדיפה לוותר על יום איכות עם האבא שלא ראתה במשך שנה כמעט לטובת איזה יצור חי הנושא כרומוזומי XY ונוטף טסטוסטרון מהפנט שיכול להיות האח שלי.
"בטח!"
"אז מעולה!" הוא התרווח במושבו ונראה רגוע, כאילו הוקל לו. אני, עומת זאת, במשך כל שאר הדרך הביתה רק חשבתי מה אני יכולה לספר לאבא כך שהוא הכי פחות ייעלב כדי להישאר היום בבית.
כשעליתי הביתה דן נכנס כדי לקחת את המפתחות של הטנדר הכחול של אורן, שכבר הגיע הביתה והחנה את מכוניתו על יד שער הבית, ואז יצא אל המכונית. אני חלפתי על פני אמא ששטפה כלים במטבח. "רק עכשיו סיימת בית ספר?"
נעצרתי במקומי. היא לא ראתה אותי, עמדה עם גבה אלי. "אבא התקשר?"
היא העמידה את הצלחת האחרונה בכן הייבוש על השיש, לצד הכיור וניגבה את ידיה במגבת מטבח, מסתובבת אלי. "לא. למה?"
התקרבתי אליה. "הייתי צריכה לבוא אליו היום…"
היא זקפה גבה. "'הייתי'?"
שיחקתי בעצבנות עם אצבעותיי. "כן, ואני ממש עייפה ועצבנית היום אחרי המבחן… הלך לי לא טוב במיוחד והוא היה ממש קשה ואני יודעת שאבא מחכה לי, וגם אני ממש רציתי לבוא אליו, אבל… את חושבת שזה יהיה כל כך נורא אם אני אדחה את זה בעוד יום? למחר, אני מתכוונת?"
היא הביטה בי שניה, בהבעה מהרהרת. "תתקשרי אליו."
"הוא יכעס?"
"אולי." היא הניחה את המגבת על גב הכיסא הקרוב אליה ויישרה אותו עליו. "אבל אני בטוחה שהוא יבין."
נאנחתי חלושות וגררתי את עצמי במעלה המדרגות אל חדרי, משתרעת על המיטה כשהטלפון שלי בידי. לחצתי על החיוג מקוצר והצמדתי את הנייד לאוזני. התחלתי קצת להתחרט.
ברגע שנכנעתי לעצמי והתכוונתי לקום ולהתארגן, הוא ענה. "נטע?"
"היי, אבא." דיברתי בקול הכי צרוד שיכולתי. משהו שנשמע בין מטריד לחולה, מקווה שזה יותר נשמע לו כמו חולה.
"הכל בסדר?"
השתעלתי בכאילו, בצורה מאוד משכנעת, יש לומר. כחכחתי בגרוני. "האמת לא. כל השינויים במזג האוויר האלה גורמים לי להרגיש חרא."
"יודעת מה, אולי כשתבואי אני אכין לנו שוקו חם?"
נשכתי את שפתי התחתונה והתמהמהתי. קול רחש נשמע מאחורי, והסתובבתי. דרך הדלת הפתוחה ראיתי את דן שמנסה לפתוח את דלת חדרו בעזרת מרפקו, כשעל גבו תלוי תיק בית הספר שלו והוא סוחב בשתי ידיו תבנית מלבנית לצבע, ועליה דלי הצבע וגלגלות.
"אבא, אני יכולה להישאר היום אצל אמא? אני מרגישה ממש ממש רע, אני כולי מנוזלת עם כאבי ראש וממש קשה לי לזוז."
הוא המהם מעבר לקו. "טוב… בסדר, לא נורא. את יכולה לבוא מתי שאת רוצה. בשישי את ונועה באות?"
השתעלתי קלות, נכנסת למשחק עד הסוף. "כן כן, ברור. אני בטוחה שעד אז אני ארגיש הרבה הרבה יותר טוב," אמרתי, מוסיפה את המשפט האחרון במהירות. דן יצא מחדרו והביט בי במבט חשדני. הוא פתח את פיו לשאול משהו ומיד הצמדתי את אצבעי לפי וסימנתי לו לשתוק.
"אוקי. תגידי לאימא להכין לך תה, משהו עם הרבה לימון."
המהמתי בחיוב.
"ביי, מתוקה, תרגישי טוב."
"תודה," לחשתי, מנתקת. הרגשתי חרא.
התיישבתי בכבדות על המיטה, מניחה את הטלפון לצידי. דן התקרב. "לא ידעתי שאת צריכה להיות היום אצל אבא שלך. אם הייתי יודע, לא הייתי מציע."
ביטלתי את דבריו בהינף יד קצר. "לא, זה בסדר. זה יהיה בסדר, אני חושבת."
הוא בחן את בגדיי. "כדאי שתחליפי בגדים. אנחנו הולכים להתלכלך מאוד."
סימנתי לו לצאת עם עיני והוא סגר את הדלת מאחוריו. תוך חמש דקות התייצבתי בפתח חדרו כשאני לבושה במיטב הסמרטוטים שלי, ושיערי החלק אסוף לקוקו גבוה. דן התחיל להזיז את הרהיטים למרכז החדר וכיסה אותם בניילון שקוף. סחבתי את כיסא המחשב שלו אחרי שגרר את השולחן הכבד, והפעם לבדו, למרכז החדר, לצד השידה שכבר הייתה שם וסידרתי עליו את קצה הניילון. הוא התכופף כדי לפתוח את דלי הצבע ולשפוך חלק מתכולתו אליה.
"מאיפה השגת את התבנית והגלגלות?" שאלתי, כשנזכרתי שהם לא שלנו ודן לא קנה אותם היום.
"אני לא יודע למה, אבל הם תמיד נמצאים בתא המטען של הטנדר," אמר וסגר את מכסה הדלי, מרחיק אותו מאתנו ומניח אותו על הרצפה בקצה החדר. "לא שאבא שלי צריך אותם, אבל… מילא."
הוא קירב את התבנית אל הקיר החשוף שהורחקה ממנו המיטה, שגם היא הייתה מכוסה כולה בניילונים, וטבל את אחת הגלגלות בתבנית. הוא הגיש לי את השנייה כשהרים את שלו והחל לגלג אותה על הקיר. "תתחילי שם," אמר והצביע בידו הפנויה אל הקצה המרוחק יותר של הקיר, מאחורי המיטה. התחלתי לגלגל את הגלגלת על הקיר, מותירה אחרי שבילים של צבע ירוק יפהפה. שמעתי אותו מגחך קלות. "אחלה צבע בחרת. לא הייתי מצליח למצוא משהו טוב מזה לבד."
"עכשיו החדר שלך יראה גדול יותר," אמרתי, מתרכזת בצביעה שלי. הרגשתי את מבטו הלא מבין שנעוץ בי, אז הסברתי. "כשצובעים את החדר בצבע בהיר, הוא נראה גדול יותר."
"הממ." הוא צבע מה יותר ממני, והתקרב אלי כשצבע לרוחב הקיר. החלונות היו פתוחים כדי לאוורר את ריח הצבע החזק שהתפשט באוויר, ומשב רוח קריר נכנס לחדר. הצטמררתי קלות כשזרועו התחככה במרפקי. "קר לך?" שאל.
הנדתי בראשי. "לא, אני בסדר."
הוא התכופף לטבול את הגלגלת בצבע וחזר לצבוע את קיר לצידי הוא התקדם בצביעה עד שנעמד במרחק של שלושה צעדים ממני. התמתחתי במקומי כדי להגיע לחלק הלבן והיותר גבוה של הקיר, עומדת על קצות אצבעותיי ומשתדלת לא לאבד שיווי משקל ולמעוד עם הפנים ישר על הקיר הצבוע. דן הבחין בניסיונותיי הכושלים להגיע גבוה יותר וצחק כשנטל בידו השמאלית והפנויה את הגלגלת שלי, צובע את החלק שאליו ניסיתי להגיע. "להשיג לך שרפרף?"
שילבתי ידיים בתגובה. "זו ממש לא אשמתי שאני נמוכה."
"את לא נמוכה. זה כבר גמדות."
פערתי את פי בתדהמה. "איך אתה מעז?!"
הוא צחק והמשיך לצבוע באדישות. "נכון שהציעו לך פעם הורמוני גדילה?"
הוא המשיך לצחוק על חשבוני כשהתרחקתי ממנו, הולכת אל הדלת ומרימה מהרצפה את המברשת צבע שהבחנתי בה קודם. טבלתי את קצה המברשת בצבע הירוק ובדיוק כשדן פתח את פיו לומר עוד משהו העברתי אותה על לחיו. היא נצבעה בירוק בהיר. הוא הסתובב אלי ופיו נפער בהלם קל. "את לא עשית את זה עכשיו."
הוא קפא במקומו ואני העברתי עליו שוב את המברשת, הפעם על קצה האף. הוא מצמץ בעיניו והעביר את גלגלת שבידו לאורך זרועי החשופה, מהחלק שבו נגמר השרוול הקצר עד לאמצע האמה. צעקה נפלטה מפי כשהצבע הקריר נמרח על עורי והכתים את חולצתי. "אתה פתחת במלחמה!"
"רק לי לא הותרת לי ברירה!" הוא קירב אלי שוב את הגלגלת והפעם הצלחתי לחמוק ממנה לפני שצבעה בצבע את הזרוע השנייה שלי. הוא לא היסס לנסות לפגוע בי שוב ואני התחלתי לרוץ לכיוון הדלת, מפילה את המברשת שאחזתי בה. "תפסיק, די דן, נכנעת!"
לפני שהספקתי לצאת מהחדר הוא אחז במפרק ידי חזק ומשך אותי אליו. הוא הצמיד את גבי אל אחד הקירות שנותרו עירומים מצבע, ונצמד אלי עם חזו, לא מאפשר לי לזוז. הוא הרים את ידו השני שאחזה במברשת שהשארתי מאחור וקירב אותה אל פניי. הזזתי את ראשי מצד לצד, מנסה להתחמק ממנה. "לא, לא, דן, אני מתחננת!"
הוא הצליח להבריש בה את המצח שלי, והוריד את ידו, עדיין מרתק אותי לקיר בידו השנייה כשהוא צחק צחוק היסטרי. "אתה חתיכת מניאק," סיננתי, מקווה שהצבע הזה יצליח לרדת במקלחת. הוא עצר את צחוקו והתנשף עמוקות, מנסה להירגע. העיניים המעט מלוכסנות שלו התכווצו עוד יותר בזמן שצחק, וקמטוטים קטנים נחרשו בעור שבקצה עיניו. החיוך חושף השיניים שלו נמתח לקו שפתיים מחייכות ואדומות.
"נורא הולם אותך."
העברתי את מבטי מקצה אפו, שעוד היה צבוע בירוק, לעיניו שנצבעו בירוק הכהה המוכר והעמוק שלהן. "הירוק הזה מבליט לך את העיניים." עדיין עוד לא החשיך בחוץ, והעננים נסוגו מעט מהשמיים. אור עמום נכנס דרך החלונות הפתוחים והטיל צללים על לחייו. הוא היה נראה יפהפה להחריד.
"את יפה," הוא מלמל וכיווץ את גבותיו, כאילו בודק את טענתו.
"תודה," לחשתי, כאילו אם אדבר חזק יותר, אמא ואורן בקומה למטה יוכלו לשמוע. "לא אומרים לי את זה הרבה."
דן העביר אל מאחורי האוזן קווצת שיער שהשתחררה מהקוקו שלי וצנחה על מצחי ביד שעד עכשיו חצצה ביני לבינו. הוא התיק את מבטו ממני אל הקיר שעוד לא סיימנו לצבוע, וממנו אל הקירות שעוד נותרו. "אולי תצבעי את החיבורים בין הקירות?" שאל והגיש לי את המברשת שעוד אחז בידו השמאלית.
"סבבה." התקדמתי אל הקיר החצי צבוע והתכופפתי אל תבנית הצבע, טובלת את המברשת בירוק הבהיר. נעמדתי והתחלתי להעביר את המברשת מעלה – מטה על הזווית שבין שני הקירות. הרגשתי את דן נעמד לצידי, ממשיך לצבוע את הקיר בחלקים הגבוהים יותר. הצצתי אליו מעבר לכתפי כשהוא בדיוק שלח אלי מבט וחייך חצי חיוך.