סודות | 11

לא הצלחתי להירדם כל הלילה. כשירדתי למטה בבוקר, אמא כבר עמדה מעל השיש במטבח והכינה לעצמה קפה. היא ערבבה עם הכפית והסתכלה מאחורי כתפה לראות מי נכנס למטבח. היא החזירה את מבטה אל הכוס ולאחר שנייה חזרה להביט בי, מסובבת את ראשה אלי במהירות כאילו קלטה בי משהו מוזר.
"את נראית נורא."
"תודה אמא." הנחתי את התיק על שולחן המטבח וניגשתי לקחת את הכריך שאמא הכינה לי קודם מהשיש.
היא הסתובבה אלי, כשגבה שעון על השיש. "את נראית כאילו לא ישנת כל הלילה."
"באמת לא ישנתי כל הלילה."
הוא הביטה בי במבט מודאג. "הכל בסדר? בבית ספר, עם גברי וטליה, עם אבא? קרה משהו?"
הנדתי בראשי לשלילה, רוכסת את רוכסן התא שהכנסתי אליו את הכריך. "יש לי היום מבחן חשוב, אז לא יכולתי להירדם."
"אוה, נכון, המבחן בספרות." היא ניתקה מהשיש וניגשה אלי, מניחה את ידיה על כתפיי ונושקת לרקתי. "את לא צריכה לדאוג, את יכולה ללמד את המורה שלך ספרות."
חייכתי חצי חיוך דק והעמסתי את תיקי על כתפי. תחושת הקלה נסכה בי כשהבנתי שהיא אכלה את השקר שלי לגבי המבחן. לא יכולתי לספר לה שכל הלילה שכבתי במיטה, נועצת את מבטי בתקרה ומשחזרת במוחי שוב ושוב ושוב את הדקות הקצרות עם דן קודם לכן, ומה יכולתי להגיד, ומה יכולתי לעשות, ומה הוא היה אומר, ואיך הערב הזה היה יכול להיגמר. כל פעם שנזכרתי איך העיניים שלו הביטו בי הבטן שלי התהפכה בצורה כזו שלא נתנה לי לישון, ככה במשך כל הלילה.
רק בחמש הצלחתי לעצום עיניים ובשש וחצי השיר של השעון המעורר מהפלאפון שלי העיר אותי ממשהו שהוא פחות מנמנום קליל. בטח לא מספיק כדי להגיע רעננה למבחן ספרות.
בדיוק כשהתכוונתי לצאת מהמטבח דן ירד במדרגות וחלף על פנינו. הוא היה לבוש בג'ינס כהים וחולצת בית ספר שנראה כאילו עברה שלושים מיליון כביסות, ותיקו היה תלוי על כתפו בקלילות מהפנטת. השיער שלו היה פרוע ונראה כאילו בדיוק עכשיו הוא התגלגל מהמיטה. בחיי שהמראה הזה היה נראה כל כך טוב עליו.
"בוקר טוב," הוא מלמל ומיהר לכיוון דלת הכניסה. אמא התקדמה אליו. "מה עם כריך לבית ספר?"
"אני כבר אקנה לי משהו," אמר ופתח את דלת הכניסה. "אני מאחר. ביי!"
הדלת נסגרה אחריו וצעדיו נשמעו ממהרים על שביל הגישה מבחוץ. "כן, גם אני חייבת לזוז," אמרתי, אוספת את תיקי אלי ומסדרת אותו על גבי. הסתובבתי לצאת מהמטבח כשאימא הניחה שוב את ידה על כתפי. "נטע."
עצרתי באמצע הסיבוב.
פניה עטו ארשת מבוישת, מצטערת. "לא התכוונתי לצעוק על אבא. הוא הרגיז אותי מאוד, נכון, ובאיזשהו מקום הוא גם יצא לא בסדר. אבל הייתי יכולה להיות יותר מבינה. אני יודעת שהוא חשוב לך, גם לי. אז… רק שתדעי שאני מצטערת."
חייכתי חצי חיוך מנחם, משהו שאמור להיראות כאילו אני סולחת. "זה בסדר. נדבר!"
יצאתי מהבית, סוגרת את הדלת מאחורי וממהרת על שביל הגישה אל הרחוב. דן, להפתעתי, עוד עמד ליד מכוניתו והשעין את זרועו הארוכה על גג המכונית. הוא הביט בי, מחייך, כאילו חיכה.
"את צריכה טרמפ?" שאל.
עצרתי לרגע, לחשוב. "זה… יהיה נחמד," אמרתי, בוחנת את הבעתו.
הוא חייך והתרחק מהמכונית, פותח לרווחה את דלת הנוסע כדי שאכנס. חלפתי על פניו כדי להתיישב בכיסא הנוסע כשהוא מחווה בידו על המושב וסגר את הדלת כשנכנסתי. הוא התיישב במושב הנהג.
"לא ידעתי שאתה כזה ג'נטלמן," אמרתי.
"את לא יודעת עלי הרבה דברים," אמר והתניע את המכונית. נסענו לאורך הרחוב עד שהגענו לכביש הראשי שנסע הישר אל מרכז העיר.
"אתה לא מאחר?" שאלתי. הוא רק משך בכתפיו והמשיך להביט על הכביש. "הבית ספר שלך במילא בדרך לשלי, אז חשבתי, למה לא לעשות מעשה טוב היום?"
"אם הייתי יודעת שאתה כל כך נחמד, הייתי מבקשת שתסיע אותי לבית ספר כבר קודם."
"חבל שלא ביקשת," אמר וזרק לעברי חצי מבט. הוא גרם לבטן שלי להתהפך וניסיתי להשכיח אותו במהרה ממוחי. חיפשתי משהו אחר לומר, אבל לא הייתי צריכה מכיוון שהוא כבר השיג אותי.
"את מרגישה מוכנה לקראת המבחן?"
"פחות או יותר. אני אוהבת את המקצוע. כשאוהבים מקצוע מסויים בדרך כלל גם טובים בו."
"זאת תובנה יפה," אמר ופנה לאחת הסמטאות שבדרך. הוא עצר לפני צומת. "שמאלה עכשיו, נכון?"
הנהנתי והוא פנה לרחוב של בית הספר. המכונית גלשה לאיטה לצד המדרכה גדושת הילדים, ודן נהג לאט, כאילו להיות מוכן לעצור בפתאומיות אם איזה ילד יקפוץ לו לכביש.
"יש לכם כל כך הרבה ילדים בבית ספר."
"בדמוקרטי אין?"
"פחות," אמר במשיכת כתף קלה. הוא נעצר קצת לפני השער, מאחורי אוטובוס שעצר בתחנה. תלמידים בחולצות כחולות ירדו ממנו והתקדמו אל עבר השער. הנחתי את ידי על הידית כשהוא העביר בקלילות את ידו על כתפי. "רוצה שאאסוף אותך כשתסיימי?"
פתחתי את הדלת לכדי סדק, מבולבלת. "לא, לא, לא צריך. באמת. תודה על הטרמפ."
יצאתי מהמכונית, מסתובבת אליו לפני שסגרתי את הדלת. הוא הרכין את גופו לעברי, מעל למושב בו ישבתי והביט בי. "אז תחכי לי בשער?"
חייכתי לנוכח עקשנותו. "בסדר."
סגרתי את הדלת כשחייך ועליתי על המדרכה כשהחל לצאת מהחנייה.
טליה חיכתה לי בכיתה כשהיא רוכנת מעל השיעורים בלשון שלא הכינה בבית. היא כתבה במרץ וכשהנחתי את התיק על הצד שלי בשולחן היא הרימה אלי את מבטה כדי לראות מי לידה. היא הביטה מהורהרת בשעון שעל מפרק ידה. "האוטובוס של 7 וחצי לא אמור להגיע לכאן רק עוד עשר דקות?"
הנהנתי. "דן אסף אותי."
היא הניחה את העט שהחזיקה על המחברת, תולה בי מבט. "No way!"
גלגלתי עיניים ונחתתי על הכיסא לצידה. "אפשר לחשוב. הוא גר איתי, הבית ספר שלי בדרך לשלו, הוא נחמד." חייכתי לעצמי. "מאוד."
היא הרחיקה ממנה קצת את המחברת והניחה את מרפקה על השולחן, משעינה סנטרה על כף ידה הקעורה. "הוא יפה גם על הבוקר?"
אנחה נפלטה מפי לפני שהצלחתי לעצור אותה. "את לא יודעת כמה."
היא צחקה בפרעות ומגנטה אלינו כמה מבטים תוהים. כשנרגעה היא קירבה את כיסאה לשולחן. "את כל כך פתטית כשאת מאוהבת."
נשפתי בזלזול. "אני לא מאוהבת," אמרתי, מושכת את המילה בבוז. "הוא בסך הכל קצת חמוד, קצת מדליק, אפשר להבין אותי!"
היא הביטה בי במבט לא משוכנע. "לא, אי אפשר." היא חזרה לכתוב במחברתה. "אני רק תוהה מה אתם עושים בבית כשאף אחד לא נוכח ולא יודע…"
נאנחתי ברוגז, מקרבת את ראשי אליה כדי שאף אחד אחר אל ישמע. "טליה, לא קורה בינינו כלום. אנחנו גרים באותו בית, ההורים שלנו ביחד, אנחנו כמו קרובי משפחה. וגם אם הייתי רוצה אותו," בלעתי בכוח, "מעבר לזה," נשמתי עמוק בשקט, כדי שלא תבין בעצירתי. התנשפתי. "הוא בחיים לא יהיה בקטע שלי."
היא הרימה את מבטה. "למה לא? למה לא נטע?"
התרוממתי והתיישרתי במקומי, משלבת זרועות על בטני. "כי ככה."
היא שילבה רגל על רגל מתחת לשולחן. "את סתם מזלזלת בעצמך."
גלגלתי עיניים. "את חברה שלי. את משוחדת."
המורה נכנסה בדיוק כשטליה סיימה לכתוב את המשפט האחרון, והרחיקה את המחברת ממנה כאילו לא נגעה בה מאז שהוציאה אותה מהתיק. השיעור זחל, הרגשתי איך עם כל דקה שעוברת אני נהיית מתוחה יותר ועצבנית יותר. הרגשתי את העצבים שלי מעקצצים, איך הרגליים שלי רוצות לקום וללכת, לזוז, לעשות משהו. פעמיים טליה שילחה בי מבט עצבני כשהקפצתי את הרגל שלי בעצבנות.
טליה גרמה לי להתחיל לחשוב על משהו שרציתי להתחמק ממנו. המחשבות על דן הזדחלו ממעמקי מוחי והשתלטו על כולי, מורטות עצבים ממש. דן, הבחור הכל כך מקסים הזה, שמסוגל להשיג כל אחת בקריצת עין או בשליחת חצי חיוך לעברה, גם אם לא היינו גרים באותו בית, גם אם ההורים שלנו לא היו מכירים זה את זה, הסיכוי שהייתי אחת מהבנות ההן קלוש ביותר.
אני פשוט לא מהבנות ההן. לא מהיפות, בעלות הגזרה המתאימה, לא בעלות החן הנשי הנידף מהן. לא מאלה, העדינות והמקסימות, שכל תנועה שלהן נראית ציורית. לא כמו הן. לא כמו דינה.
לא הבחנתי שהשיעור נגמר עד שטליה טלטלה את כתפי כשנעמדה לצידי, תיקה על כתפה. הכנסתי את המחברת והספר לתיקי, מרימה אותו מהרצפה כשטליה כבר התחילה לפלס דרכה בין השולחנות והתלמידים למסדרון. היה קריר בחוץ יחסית לתחילת הקיץ, וערפל דליל הכהה את אור השמש. רוח קרירה נשבה ופרעה את שיערי החום ומיהרתי ליישר אותו לפני שיכסה את עיני. טליה האטה את צעדיה כדי ללכת לצידי ואספה את שיערה המתולתל והארוך לצד אחד של צווארה. "שכחתי לשאול אותך, איך היה אצל אבא שלך?"
נכנסנו במהירות למעבדת הכימיה שבקצה המסדרון שבחצר לפני שגל של רוח קרירה שנשאה עמה עלים יבשים תכה בנו, וסגרנו את הדלת מאחורינו. הכיתה עוד לא הייתה מלאה, רק שלושה ילדים, שישבו ביחד בקצה הכיתה ושיחקו בטלפון כשפיותיהם זזים בשקט. טליה הניחה את תיקה על אחד הכיסאות הגבוהים שנחו מול אחד השולחנות הגבוהים הירוקים של המעבדה וקפצה עליו כדי לשבת. טיפוס על הכיסאות האלה היה פרויקט בשבילי, מאחר שהם הגיעו לי פחות או יותר למותניים. טיפסתי לאיטי על הכיסא לצידה והנחתי את התיק לרגליי. "היה אחלה. נועה הייתה עם אורן ואמא אז רק אני הייתי אצלו, ואז בערב הוא אסף אותה כשהוריד אותי בבית. עזרתי לו לסדר קצת ואחר כך הוא לקח אותי לאכול. התגעגעתי לשיחות שלי איתו."
"הוא יודע על אורן ודן, נכון?"
הנהנתי. "סיפרתי לו. אמא לא סיפרה לו קודם. הוא חשב שדן החבר שלי."
טליה חייכה חצי חיוך ממזרי. "אם אבא שלך אומר…"
נעצתי בה מבט לא מרוצה והיא שתקה. "מתי הוא חוזר לאמריקה?"
"עוד חודשיים. לשלושה חודשים."
"וזהו?" שאלה בגבות מורמות. הנהנתי שוב. "ככה הוא אומר."
"איזה כיף לך!" אמרה, מחייכת חיוך לבבי אמיתי. ההורים של טליה אומנם לא גרושים, והם חיים די טוב, בבית גדול ויפה, יוצאים למסעדות טובות לעיים קרובות ולחופשות יוקרתיות בחו"ל, אבל ההורים שלה לא מספקים לה את זמן האיכות של הורה-ילד כמו שהייתה רוצה. בכל פעם שהיה חסר לה קצת מהחום הזה היא הייתה מוצאת אותו בעיקר עם אבא שלי, שהחליף את החביבות האבהית שלא נמצאה במיוחד אצל אביה הרציני והעסוק במיוחד.
היא בטח שמחה מהמחשבה שיחזור לארץ יותר ממני.
"אני יודעת," מלמלתי. "רק עוד חמישה חודשים."
"מה עוד חמישה חודשים?" גברי הניח על גבי התחתון את ידו והשעין את סנטרו על כתפי. קפצתי בבהלה קלה כשטליה הסבירה, "מושיק, חוזר סופית עוד חמישה חודשים."
"באמת?" גברי הביט בי בעיניים פקוחות וחיוך מרוח מאוזן לאוזן. עוד אחד שמצא דמות אבהית באבא הפרטי שלי.
"כן," אמרתי, מורידה את ידו מגבי באלגנטיות. "ואל תמהר לשמוח. הוא לא קנה ולא מתכוון לקנות לך מתנות."
הוא קפץ והתיישב על השולחן הגבוה, משהו שרק ענקיים כמוהו מסוגלים לעשות. "מי צריך את המתנות?" הוא אחז בפניי בין שתי ידיו בחוזקה ונענע את ראשי. "מושיק חוזר!"
הוא קרא קריאת צהלה כשהעפתי את ידיו מפני. "אם אפשר להרגיע אני אשמח, תודה."
"נטע מקנאה שמושיק אוהב אותנו יותר ממנה," אמרה טליה ורכנה אלי בהתגרות. צקצקתי פעם אחת בלשוני וגלגלתי עיניים כשגברי אחז בקצה סנטרי. "הו, נטוש, אל תיקחי את זה אישית. אנחנו פשוט מקסימים יותר."
"וחמודים יותר," הוסיפה טליה, מהנהנת בראשה.
"תסתמו כבר," אמרתי בחיוך, משתררת מאחיזתו של גברי. הכיתה כבר התמלאה תלמידים כשהמורה נכנסה. גברי ירד באחת מהשולחן והתרחק מאתנו לכיוון הדלת, כשנזכר שגם לו יש שיעור להגיע אליו. כשהוא התרחק מהכיתה טליה גיחכה. "נטע, נטע, נטע. מתי תתחילי לראות?"