סודות | 10

כשנכנסתי חזרה לחדר גברי כבר ישב עם פרצוף מנומנם על המיטה הנפתחת, נועץ את קצה אצבעו בגבה של טליה כשהוא ממלמל "קומי. קומי. קומי."
היא הרימה את ראשה מהכרית. "גברי, אולי תסתום כבר?!"
גברי גלגל עיניים והביט בי. "יש ארוחת בוקר?"
משכתי בכתפיי וסימנתי לו לצאת אחרי מהחדר. הוא התמתח בדרכו החוצה מהמיטה ונעמד לצידי תוך שתי שניות. דן כבר ישב אל שולחן המטבח עם כוס קפה והתעסק בנייד שלו.
"אמא שלך חיפשה אותך," אמר כשגברי התיישב מולו על הכיסא הפנוי ואני פתחתי את דלת המקרר. התכופפתי, תרה במבטי אחר משהו טעים בין מדפי המקרר. "יופי."
"היא אמרה שאבא שלך התקשר."
הזדקפתי באחת. "מתי?"
הוא הרים את מבטו מהטלפון. "כשירדתי למטה היא בדיוק סיימה את השיחה ואז יצאה עם אבא שלי."
המהמתי, והוצאתי בקבוק שוקו גדול ומצרכים להכין סנדוויצ'ים. גברי השעין את לחיו על כף ידו ופיהק. טליה ירדה בכבדות במדרגות, מנסה להחליק את שערה הסבוך משינה בידה כשראתה שגם דן במטבח. "בוקר טוב."
"שלום לך הנסיכה אנסטסיה מבית רומנוב," אמר גברי והושיט לעברה את ידו במחווה אצילית. היא סטרה לה והזיזה את הכיסא הפנוי שבין דן לגברי והשתחלה לתוכו.
"זה בוקר יפה, שטוף שמש ושמעתי למעלה גם ציפורים מצייצות. אל תהרוס לי אותו," מלמלה והחניקה פיהוק. היא הסבה את ראשה מגברי והביטה על דן. "בוקר טוב גם לך."
"אכלת משהו?" שאלתי את דן, מניחה שתי צלחות עם כריך עליהם מול גברי וטליה וניגשתי לשיש להכין עוד אחד בשבילי.
"כן, אל תטרחי," אמר.
התיישבתי על הכיסא הפנוי האחרון, מול טליה. "לאן יש להם לצאת בשבת בבוקר?"
דן משך בכתפו. "לא יודע, הם הלכו עם נועה."
זקפתי גבה. "היא תעשה הכל כדי שנועה לא תראה את אבא שלה."
"את לא יכולה להגיד את זה על אמא שלך," אמרה טליה ונגסה בכריך העמוס. היא לעסה במרץ והסתירה את פיה בכף ידה כשדיברה. "זה לא יפה."
"לעשות את מה שהיא עשתה ועושה, זה לא יפה."
"גם אם אבא שלי היה מפריע באמצע ערב שישי כשזה לא היום שלו או שלא קרה איזה משהו דחוף, אמא שלי הייתה כועסת," אמר גברי ומזג לעצמו שוקו. טליה דחפה אליו בעדינות את כוסה כדי שימזוג גם לה, ואז הוא מזג גם לי.
דן קם לקחת כוס מהארון ונטל את הבקבוק מידו של גברי. "כנ"ל."
"זה לא אותו דבר," אמרתי, נועצת את מבטי ברוגז בכריך. "האבות שלכם לא חיו בחו"ל כמה חודשים טובים."
"הוא יודע על אבא שלי?" שאל דן. משכתי בכתפיי. "לא יודעת. לא חושבת."
גברי סיים את הכריך בביס גדול וניגב את אצבעותיו במפית שנחה על השולחן לצד צלחתו. "טוב, עזבי את זה. תכננו משהו להיום?"
"אני חושבת שאני אלך לאבא שלי," אמרתי, מנגבת את קצה פי במפית שעל צלחתי. טליה הניחה על השולחן את הכוס שאחזה בידה. היא השאירה רבע מהכריך בצלחת והביטה בגברי. "נזוז?"
גברי מזג לעצמו עוד כוס שוקו. "אבל רק עשר בבוקר!"
"נו יאללה, נשחרר אותה לאבא שלה," אמרה ופינתה את צלחתה מהשולחן.
"את לא מסיימת את הכריך?" שאלתי, רוקנת לגרוני את שארית השוקו שבכוס.
"אני לא רגילה לאכול ישר כשאני מתעוררת, אז התפוצצתי," אמרה וטפחה בידה על בטנה, כאילו כדי להמחיש. גברי קם והניח את הצלחת הריקה שלו בתוך הכיור. בדרך הוא גם הרים את הצלחת שלי ושלושתנו עלינו במהירות אל החדר. טליה החלה לאסוף את חפציה המפוזרים על המיטה ותחבה אותם בבלגן לתיק כשאני וגברי הנחנו את השמיכה ואת הכרית שהיו על המיטה הנפתחת על המיטה שלי. גברי דחף את המיטה הנפתחת מתחת למיטה בקלות והעמיס את תיקו על גבו.
"אתם לא מחליפים את הפיג'מה?"
גברי הניד בראשו. "לא, כאילו שמישהו נורמלי מסתובב בחוץ ביום שבת בבוקר שעלול לראות אותנו ככה."
"כבר עשר בבוקר," אמרתי וזקפתי לעברו גבה.
"בדיוק."
"את מבינה," אמרה טליה והשחילה את זרועותיה בכתפיות תיקה. "גברי הוא מהאנשים האלה שאין להם אחים קטנים. אלה שנשארים לישון עד אחת בצהריים בימי שבת ובחופשות. אלה שיש להם חיים יפים, בגדול."
"כן, משהו כזה," אמר גברי וחלף על פנינו בדרכו לדלת. "שנזוז?"
כשנפרדתי מהם בשער, דן יצא אחרי, מעביר את קצות אצבעותיו על כתפי. זה העביר בי צמרמורת קלה ובריגוש קל הסתובבתי אליו. הוא אחז בטלפון של הבית והטה אותו לעברי. "יש לך טלפון."
כיווצתי אליו את הגבות בשאלה ונטלתי ממנו את הטלפון, מצמידה אותו לאוזן.
"הלו?"
"נטע, בוקר טוב!"
חייכתי מאוזן לאוזן בלי שליטה. "היי, אבא, בוקר טוב! למה לא התקשרת אתמול כשנחתת?"
"רציתי להפתיע אתכן. חבל ששכחתי שאמא כזאת… קשה." נשמע שהוא התאפק ונזהר בלשונו ואני החנקתי חיוך. "מה אתן עושות היום?"
הסתכלתי על דן, שעוד עמד לידי במרחק מה. הוא הבחין במבטי וכאילו נזכר שלא התכוון להפריע והסתובב לחזור אל הבית. "נועה עם… אמא, ואני בבית."
"מי זה שפתח לי אתמול את הדלת? החבר שלך?"
חייכתי חיוך ענקי אל מול גבו של דן, שמחה שהוא כבר הלך ולא ראה את הבעתי. "לא, זה, אמ.. זה הבן של החבר של אמא."
"אוה," מלמל. "לא ידעתי שיש לה מישהו."
"כן, הם די גרים איתנו."
הוא שתק.
"לא הייתי צריכה לספר לך את זה ככה."
"לא, זה לא משנה במילא," מיהר לומר. "אז מה דעתך שאני אאסוף אותך אלי ותעזרי לי לפרוק את המזוודות?"
"נשמע מפתה," אמרתי.
"אחר כך אני אקח אותך למקדונלדס," אמר בטון משכנע.
"עשינו עסק, תן לי עשר דקות." ניתקתי את הטלפון וחזרתי בדילוגים אל תוך הבית. דן כבר התרווח על הספה בסלון וצפה בטלוויזיה. כשחלפתי על פניו בדרך למדרגות, הוא הסב את מבטו אלי. "את נראית לי מאוד מאושרת."
עצרתי לרגע. "לא שמעת? זה בוקר יפה, שטוף שמש ואפילו הציפורים מצייצות."

שלחתי לאימא הודעה שאני יוצאת בדיוק כשהמכונית השחורה והמוכרת של אבא הגיחה מעבר לפינה. השתחלתי דרך הדלת בצד הנוסע בשנייה שהרכב נעצר והצמדתי לאבי נשיקה ארוכה על הלחי. הוא העביר הילוך והחל לנסוע בעודי נחגרת בזריזות.
"זה סופית? חזרת סופית?" שאלתי.
הוא הניד בראשו. "אני צריך לחזור בקיץ לעוד שלושה חודשים, אבל אני מקווה שזאת תהיה הנסיעה האחרונה." הוא הבזיק את מבטו מהכביש אלי וחזר להתמקד בדרך שמולו. "ספרי לי, איך עברה עליך השנה?"
משכתי בכתפי. "כרגיל. לא שום דבר חדש."
"איך התיכון?" שאל.
"טוב יותר ממה שחשבתי שיהיה," הודיתי. "איך היה בניו יורק?"
"לא קל, לא קל. קשה להיות רחוק מהבנות המקסימות שלי כל כך הרבה זמן." הוא החנה את המכונית שלו בחנייה שמתחת לבניין ויצא כששפתיו משוכות בחיוך ממתיק סוד. "כל יום חשבתי אלו מזכרות אני מביא איתי לארץ למתוקות שלי."
סגרתי מאחוריי את דלת המכונית ונכנסתי אל הבניין כשהוא פתח בשבילי את דלת הכניסה הכבדה. "חסר לך שהן פחות ממדהימות."
לחצתי על המתג שהדליק את האור בחדר המדרגות. האוויר במקום היה מחניק מעט, כשניחוח תבשילים זחל מחריצי הדלתות של הדיירים האחרים. רגליי עלו מעצמן ב33 המדרגות עד לדירה של אבא. הדלת המקולפת מעט הייתה סגורה ותהיתי אם הוא יתלה שוב את השלט הנושא את שמו. בטח לא, אם הוא מתכוון לשוב לניו יורק עוד חודשיים.
אבא טיפס אחריי במדרגות בקושי קל, מתנשם ומתנשף עמוקות עד שהגיע אלי, מסדיר את נשימתו השורקת. נטלתי ממנו את צרור המפתחות שהחזיק בידו והחדרתי את המפתח המתאים לחור המנעול. "לא עושים ספורט באמריקה?"
פתחתי את הדלת לתוך הדירה החשוכה כשהוא מלמל בין התנשפות להתנשפות, "למי יש זמן?"
נעמדתי בפתח הדירה, נכנסת צעד אחד קטן כדי לאפשר לאבא להיכנס אחריי. הוא הלך להדליק את האור בסלון בזמן שעוד המשכתי לעמוד בפתח, מסניפה את האוויר העומד בחדר. היה מעט מחניק, החלונות והתריסים עוד היו סגורים, וכנראה שגם לא פתח אותם לאוורור הדירה אתמול בערב, כשחזר. אבל הריח המוכר של רהיטי העץ, הבושם שלו ומרכך הכביסה, שניחוחו תמיד שלט בדירה, עוד שררו במקום. אור חדר המדרגות הבהב לרגע ואז כבה, בדיוק כשאבא הדליק את האור במטבח. סגרתי מאחוריי את הדלת שחרקה קלות אחרי שלא נפתחה במשך שנה וניגשתי לפתוח את החלונות ולהרים את התריסים. אור השמש חדר לדירה ואוויר נקי מהרחוב נכנס דרך החלונות הפתוחים לרווחה. בדרך למטבח, סגרתי את האור בסלון, הרגל של אמא שנטמע בי אחרי שנים של התגוררות עמה. אבא עמד מעל שולחן האוכל הקטן שבמטבח והחל להוציא מהמקרר הסמוך בקבוקים שונים של מיץ. "מה את רוצה לשתות?"
ניגשתי לאחד הארונות, להוציא כוס, וגיליתי שהוא ריק. "קולה. איפה כל הכלים?"
אבא הניד בראשו לכיוון ארגזי קרטון שנערמו זה על זה בפינת המטבח. "למה את חושבת שבאת הנה, כי התגעגעתי אליך? באת לעבוד, גברת!"
על שולחן המטבח נערמה חבילה של כוסות חד פעמיים. שלפתי את אחת מהכוסות ומזגתי את הקולה הקרה לתוכה. "באמת לקחת את כל זה לאמריקה?"
"אז מה חשבת, שאני אשאיר את זה אצל סבא וסבתא?" שאל ומזג לעצמו גם חצי כוס, מרוקן את כל תכולתה בשתי שניות.
"אני מקווה שזה לא הרבה עבודה, כי אני עוד עייפה מאתמול."
אבא הביט בי, לא מבין.
"עזרתי לפרוק את החפצים של אורן," הסברתי וכעבור רגע תהיתי אם הוא בכלל מבין על מי אני מדברת. אבל נראה שהוא הבין, כי הוא רק הניד בראשו פעם אחת וסובב את פקק הבקבוק, סוגר אותו. הוא השעין את ידו על קצה השולחן. "איך נועה מסתדרת איתו?"
"ממש אחלה," אמרתי, בוחנת אותו במבטי כדי לדעת מה לומר ומה להיזהר לומר. "הוא והבן שלו ממש נחמדים. כבר בפגישה הראשונה איתנו נועה התיידדה עם אורן ואפילו שיחקה עם דן."
אבא הרים גבה. "דן? זה הבן שלו?"
הנהנתי.
הוא משך את זווית פיו בחיוך ממזרי. "חתיך הבן שלו."
"אבא…"
הוא הרים את ידו בכניעה מעושה. "מה כבר אמרתי?!"
הנדתי בראשי, מנסה להישאר רצינית ובולעת חיוך. "מאיפה מתחילים?" הלכתי לכיוון הארגזים. הוא פתח את כולם ורוקן אותם מתכולתם, מעביר אחדים מהם לחדר השינה שמיהרתי לאוורר גם אותו. את הארגז האחרון פרקנו במטבח. הכנסתי את הכוסות אחת – אחת אל הארון המתאים להן ופניתי לסדר את הצלחות בארון הצמוד.
"לא הצלחתי ממש לראות, אבל חשבתי שראיתי את גברי אתמול בבית," אמר אבא והכניס לארון התחתון כמה קערות.
"הוא וטליה ישנו אצלי אתמול."
"אמא מרשה לבנים לישון איתך?" שאל בגבה זקופה.
עוויתי אליו את פניי והמשכתי לסדר את הצלחות בארון. "היא מאוד ליברלית. לא כמוך."
"אני מאוד מאוד ליברלי, את לא יודעת מה את אומרת." הוא עצר שנייה לבחון אותי בזווית עינו. "אתם עוד ביחד?"
עצרתי במקומי, מביטה בו במבט חשדני. "כן, אנחנו ידידים."
"התכוונתי לחברים חברים."
"אני וגברי לא חברים, אבא," נאנחתי. "וגם לא היינו."
"באמת?" שאל בטון מופתע. הוא משך את זוויות פיו מטה בפליאה וסגר את דלת הארון. "למה הייתי בטוח שכן?"
"לא יודעת."
"הוא בחור טוב, גברי," אמר אחרי כמה רגעים של שתיקה. "חבל."
"אני אשמח מאוד אם נפסיק לדון בחיי האהבה – " הוא הבזיק לעברי מבט שואל, " – הלא קיימים שלי," מיהרתי להוסיף. "נועה אמורה לצאת איתנו למקדונלדס?"
"היא ישנה פה היום," אמר. "את רוצה להישאר גם?"
"לא, לא היום," אמרתי. "אני חייבת ללמוד למבחן בספרות למחר."
"אם אמא תדע שהסתובבתי איתך במקום שתלמדי, היא תכסח אותי," אמר ואסף את המפתחות מהשולחן בדרך לדלת. הוא כיבה את האור במטבח כשיצאתי, וסגרתי אחריו את הדלת. הוא נעל אותה.
אחרי שאבא הזמין לשנינו שתי מנות של המבורגר עם צ'יפס ענק, ודיברנו על הבית שלי ועל איפה הוא היה בניו יורק, הוא הסיע אותי הביתה. אור היום החל להתעמעם בחוץ כשחלפנו על פני הבתים שבדרך. הוא המשיך לשאול על אמא ועל אורן, אפילו על דן.
"איך את מרגישה עם הנוכחות של שניהם בבית?" שאל, כשהיינו במרחק שלוש דקות מהבית.
"זה מוזר, אני לא אגיד שלא," אמרתי. "אבל מתרגלים. הם באמת מאוד נחמדים. הם עוד מרגישים אורחים בבית, אז הם מנומסים כאלה, שקטים. לפני שהם עברו לגור סופית אורן היה די הרבה אצלנו. גם דן, אז המעבר שלהם לא נפל עלינו פתאום מהשמיים."
הוא רק המהם ופנה לרחוב של הבית. הוא האט את המכונית עד שנעצר מול השער. אמא עמדה בחצר עם נועה שסחבה איתה תיק גדול. הנה חזרנו לתקופת התיקים.
אבא עצר ויצא מהדלת. יצאתי אחריו. נועה קפצה עליו והוא אסף אותה לחיבוק, מרים אותה על ידיו ומצמיד ללחייה אינספור נשיקות. היא צחקה ונופפה לאימא לשלום כשהוא הכניס אותה למושב האחורי וחגר לה. הייתי בטוחה שאמא תתעלם מאבא או תזעיף את פניה מולו, אבל היא שלחה לעברו חיוך שהיה אמור להיראות ידידותי ונופפה לשניהם בחזרה, כשהוא עקף את קדמת המכונית אל צד הנהג. "תעשו חיים, ואל תיתן לה לאכול הרבה ממתקים!"
הוא הצמיד את ידו אל רקתו, כאילו מצדיע לה וסגר את הדלת. אורות המכונית התעוררו שוב לחיים וכעבור רגע הוא נסע אחורנית, הסתובב ונסע לכיוון פינת הרחוב.
נכנסתי דרך השער כשאימא מאחוריי, נעלי הבית שלה מדשדשות על הריצוף. נכנסתי אל הבית. הטלוויזיה בסלון הייתה דלוקה על משחק כדורגל, ואורן צעק משהו לא מובן. עליתי ישר לחדר, סוגרת את הדלת ומתפללת שהצעקות של אורן לא יגיעו עד אליי.
רכנתי בחוסר חשק מייגע מעל למחברות ולסיכומים, בתקווה שאלוהי המבחנים יבין אותי ויקבל את התירוץ של 'אבא בדיוק חזר מחו"ל ולא היה לי מספיק זמן להתכונן'. עם כל סיכום שסיימתי לקרוא הרחוב בחוץ החשיך יותר ופנסי הרחוב כבר נדלקו באיזשהו שלב.
לפתע אור בוהק וצהוב נדלק בחדר והקפיץ אותי במקומי. הסתובבתי אחורנית במהירות, פוגשת בדן, כשידו על מתג האור. "למה את יושבת בחושך?"
נאנחתי והנחתי את לחיי על כף ידי. "כשבאתי עוד היה אור."
הוא התקרב והתיישב על קצה המיטה, גופו לכיווני והציץ מעבר לידי על המחברות. "מבחן?"
הנהנתי. "בספרות."
הוא חייך והתקרב יותר. "אני אוהב ספרות."
זקפתי לעברו גבה בפליאה רבה. "באמת?"
הוא הנהן במרץ. "זאת המגמה המוגברת שלי."
"לא הייתי מנחשת," אמרתי.
"באמת? למה לא?"
"אתה לא נראה טיפוס של ספרות. יותר ספורט."
"אני טומן בתוכי עוד המון סודות." הוא שלח את אצבעותיו בקלילות מעבר לזרועי שנחה על השולחן וחצצה בינו לבין הדפים וסובב את המחברת אליו כדי שיוכל לקרוא. "על מה המבחן?" שאל כשעיניו מרפרפות על הכתוב.
"בגני נטעתיך."
הוא חייך חצי חיוך ואסף את המחברת בין ידיו. "אני אוהב את רחל המשוררת."
הסטתי קווצת שיער מפניי אל מאחורי האוזן. "גם אני."
הוא קירב את הדפים אל מול עיניו וכחכח בגרונו ברשמיות. "'בגני נטעתיך, בגני המוצנע – בליבי. השתרגו פארותיך ועמקו שורשיך בי. ומשחר עד לילה לא ישקוט, לא ירגיע הגן – זה אתה בו, אתה בו, באלפי ציפוריך רן'."
"אתה קורא מקסים," אמרתי בסרקסטיות.
הוא קד קידה קלה כשידו על חזו והניח את המחברת לפניי. "את בשלבי סיום?"
"ממ, פחות או יותר."
הוא הניח את לחיו על אגרוף כף ידו, כך כשפניו מול פניי. "מה את יכולה לספר לי על השיר?"
"בקצרה?"
הוא החווה לכיווני בידו, מסמן לי להמשיך. "בקצרה."
"אממ," העברתי את עיניי על גבי הסיכומים, "הדוברת בשיר מתארת איזשהו סיפור אהבה," אמרתי, מביטה בו. "חד צדדי."
הוא הנהן והביט בי.
"אממ, היא משתמשת במטאפורה מעולם החי והצומח כשהיא אומרת שהלב שלה הוא גן, ושאהובה נטוע בו. זאת אומרת שהוא בלב שלה, כמו שעץ נטוע באדמה, האהוב שלה שמור בלב שלה חזק." קולי הונמך, כאילו אני מספרת לו סוד.
דן כרסם בקצה שיניו את שפתו התחתונה ועטה הבעה קשובה. התרכזתי בעיניים העמוקות שלו, כל כך עמוקות שחשתי שאני טובעת בים ירוק וצלול. מצמצתי פעמיים כדי לחזור להתרכז ברחל. "ואממ," עכשיו כבר ממש לחשתי. "היא מתארת כמה הוא עמוק בתוך הלב שלה, שוב, במטאפורה מעולם הצומח. הוא כמו עץ שנטוע בה, שהשורשים שלו מתעמקים ונחפרים באדמת הגן והענפים שלו צומחים גבוה. ובבית השני היא מתארת כמה היא אוהבת אותו, שהיא חשה סערות עזים כלפיו. הוא אומנם אחד, אבל חזק וכל כך משמעותי בשבילה כמו להקה של אלפי ציפורים שרות, שממלאות לה את הגן."
הוא הביט בי ארוכות, ושררה בחדר שתיקה. העיניים שלו נצצו ודרך אישוניו ראיתי את העיניים שלי, מרותקות לירוק הלא נגמר של עיניו. הידיים שלנו נחו על השולחן, קרובים, והרגשתי חשמל מעקצץ ביניהם שסימר את עורי. שפתיו נפשקו קלות ואז גרונו התכווץ כשבלע רוק וסגר את פיו, והוא התיק את מבטו ממני אל המחברת שעל השולחן. הוא הנהן, ספק לאשר את מה שאמרתי ספק לגרש ממוחו מחשבות שחשב. "אין ספק שתצליחי מחר." הוא התיישר בכיסאו, מתרחק ממני מרחק מה, כמעט בלתי מורגש שכנראה גם לא הייתי מבחינה בו אילולא ההתרחקות הזו העלימה מידיי את התחושה החמימה והמעקצצת שחשתי קודם.
"איך היה אצל אבא שלך?"
הנהנתי. "נחמד. עבר המון זמן מאז הפעם האחרונה שנפגשנו אז היה הרבה מה להשלים."
הוא הנהן קלות ומבטו זז אל שפתי וחזר להתקבע על עיניי, בצורה כמעט בלתי מורגשת. הוא פתח את פיו לדבר, ואז סגר אותו. ואז חייך חיוך דק וקם במקומו, מניח את ידו על כתפי בחמימות מעקצצת, כמו זאת שחשתי בה קודם לכן. "לילה טוב."
"לילה," אמרתי בלחש כשהתקדם אל הדלת וסגר אותה מאחוריו.