סוג של סיפור אהבה טיפוסי-פרק שני
השעון העיר אותי כמו שהוא
עושה בכול 11 השנים שקדמו לשנה הזו
אין שום אימא שתבוא ותעיר אותי בעזרת חיבוק
וניעור של הכתפיים,
לא, רק מתכת קרה
לרגע, ממש רציתי לזרוק את השעון הזה על הקיר
ולחזור לישון
אך חבל על השעון וחבל על השינה שאני יודעת שלא תבוא
חוץ מזה, זה היום הראשון לשנה האחרונה של הלימודים
אני צריכה להיתארגן וללכת לעוד שנה של
בלתי נראות,
אבל אני כבר רגילה זה תמיד כך ,
נעמדתי מול המראה והיסתכלתי על בבואתי
השיער האדמוני שלי נראה כאילו עבר
עליו הוריקן, ועיניי הים שלי היו מוקפים בעיגולים שחורים
אנ ייודעת מה אימי היתה אומרת עכשיו אילו היא רק
היתה טורחת להיות פה או לפחות להיסתכל עליי פעם
בחיים העלובים שלי, נאנחתי ויצאתי ממחשבותיי
סירקתי את שיערי הסתרתי את השקיות בעזרת קונסילר
ופתחתי את הארוןם בניסיון למצוא משהו לביש
מה שהיה די קשה כי אימא שלי שכרה סטייליסט
שימלה את הארון שלי בבגדים"אופנתיים"
הובכן אין לי מושג איך מישהו יכול להחשיב אותם
אופנתיים,למזלי הצלחתי להשאיר את כול הבגדים הרגילים שלי
-כולל הנעלים-כך שפשוט העפתי מדרכי את הבגדים של אימי
ונעמדתי מול שלי, בסוף בחרתי קפוצון אפור עם כול מיני משפטים
די דיכאונים, ג'ינס מקושקשים ונעלי ד"ר מרטינס אדומות עם נתזים שחורים
לקחתי את התיק שלי ואפילו לאנעצרתי לבדוק עם יש מישהו בבית
פשוט יצאתי אל הבוקר הסגרירי ולא הבטתי לאחור, זאת אומרת הרי אין שם באמת מישהו
שיעמוד ויחייך אליי, יומר שהוא גאה בי שהצלחתי לסבול עד השנה האחרונה
אבל לא מאחורי יש רק בית ענק וריק פעם ממש אהבתי לבוא לבית הספר
מכוון ששם אני לא נמצאת לבד משום ששם יש כול כך הרבה אנשים
אבל אז הבנתי שגם המקום הזה לא יותר טוב, איזו דרך נפלא לפתוח את הבוקר, נכון?
שקועה במחשבות כול כך "עליזות"
בזמן שצחקתי על עצמי צחוק מריר, הספקתי להגיע לתיכון שלי, איזה באסה שהוריי מצאו מקום כול כך קרוב למקום הזה, חשבתי בזמן שנכנסתי בשער
תגובות (1)
תמשיכיי