סוג ב' – פרק 4

נכנסתי הביתה.
"נוו איך היה? הם נחמדים? את היית נחמדה?? בבקשה תגידי לי שלא עשית בעיות.!" הציפה אותי אימי בשאלות.
"לאדעת" עניתי במילה אחת.
"מה זאת אומרת לא יודעת??" שאלה בלחץ.
"לא יודעת אם הייתי נחמדה..אבל הם אמרו שהעוגה טעימה, ושהם מזמינים אותנו מחר לארוחת ערב. אה.. וזה המספר של מאיה. האמא" אמרתי.
חיוכה של אימי התרחב.
"ידעתי שאני יכולה לסמוך עלייך!" אמרה.
"כן בטח" מלמלתי ועליתי למעלה.
נכנסתי לפייסבוק, אני לא נכנסת אליו הרבה. רק לעיטים נדירות.
ראיתי בקשת חברות. פתחתי.
סער משייב.
משייב? לא מוכר..
"היית אצל השכנים החדשים??" התפרצה מאי לחדר שלי.
"חזרת מהר מהקניון.." אמרתי לה וגלגלתי עיניים.
"אלינור תעני" צעקה.
"את יודעת שכן. בשביל מה את שואלת?" אמרתי לה בכעס.
"סער משייב! זה מהבצפר..הוא שם?" שאלה בלחץ ולא התייחסה למה שאמרתי.
"החדש?" רציתי לוודא.
"כןןן" ענתה.
"קוראים לו משייב?" שאלתי.
"אלינור! הוא גר שם או לא?!" שאלה לחוצה.
"כן" עניתי לה. מציקה.
"אומייגד אומייגד אומייגד, פאקינג דוגמן עבר לגור לידנו! אלוהים אני צריכה אוויר" אמרה ויצאה מהחדר.
אשכרה פרחה בהכחשה. גיחכתי לעצמי.
טוב..עכשיו שאני יודעת מי זה משייב הזה , אני יכולה לאשר. מה שכן, הילד זריז.
יצאתי מהחדר ועברתי דרך החדר של מאי.
"כן, את קולטת!! אני עדיין בשוק שהוא השכן החדש שלנו, אמא שלי אמרה לי שהם הזמינו אותנו מחר לארוחת ערב." היא דברה בפלאפון בהתרגשות.
מושפעת.
אם כמה שמאי "חמודה", "מתוקה","חיננית" ו"מוכשרת"… היא עשתה את כל העולם ואישתו.
רק תני לה מישהו עם עיניים שהם לא חומות והיא ישר תקפוץ עליו.
היא שונאת עיניים חומות. למה? כי זה לא מיוחד…סתומה. לה בעצמה יש עיניים חומות!
למרות שאני ומאי תאומות..אנחנו לא דומות בשיט.
אנחנו תאומות לא זהות. למאי יש עיניים חומות ושיער גולש ובלונדיני וגם כמה נמשים בלתי נראים על האף.
ולי בכלל יש שיער חום כהה עם עיניים בצבע ירוק זית.. אין לי מושג מאיפה ירשתי אותם, לשני ההורים שלי יש עיניים חומות.
אחריי השיחה הנחמדה [וכשאני אומרת נחמדה אני ממש לא מתכוונת לנחמדה] של מאי עם כמה וכמה מהחברות שלה. החלטתי להיכנס להתקלח.
אחרי חצי שעה יצאתי מהמקלחת לבושה בפיג'מה קצרצרה הכוללת גופיה ושורט של דמות מצוירת כלשהי.
סירקתי את שיערי ועשיתי קוקו גבוה.
נעלתי את הדלת ולקחתי את הגיטרה. ישבתי על המיטה והתחלתי לנגן.
שרתי את השיר של מיילי סיירוס "wrecking ball" , השיר ששמעתי בחצר בית הספר.
אני אוהבת את השיר. לא יודעת למה..פשוט אוהבת.
שנייה לפני שסיימתי לשיר. דפיקות חזקות נשמעו מדלת חדרי.
"אלינור, את מוכנה להפסיק את הזיופים שלך אני מדברת בפלאפון" צרחה מאי.
נאנחתי וקמתי אליה בעצבים.
פתחתי את הדלת במהירות.
"מה את רוצה?" שאלתי בכעס.
"שתשתקי" אמרה וטרקתי לה את הדלת בפרצוף.
הנחתי את הגיטרה וצד ונשכבתי על המיטה..
אני שונאת את החיים האלו. פשוט שונאת.
אחריי כמה דקות נרדמתי.

"אלינור" נשמעו דפיקות על דלת חדרי. אמא שלי.
"מה?" צעקתי בעצבנות.
"קמת?" שאלה. נחשי..
"לא אני מדברת מתוך שינה" צעקתי.
"יופי אז תתארגני גם מתוך שינה" אמרה.
נאנחתי וקמתי.
התארגנתי בזריזות וירדתי למטה.
מאי כבר הייתה מאורגנת.. לפני, ושתתה את השוקו שלה.
"בוקר טוב" מלמלתי להם והוצאתי חלב מהמקרר וקורנפלקס מהמקרר.
"בוקר טוב" אמרו לי.
"אלינור מאי אמרה ששוב נשלחת למנהל אתמול" אמרה אימי.
"כן..בגללה" אמרתי בנחת. מנסה לא להתעצבן, זה בוקר. אלינור לא שווה לאך להרוס את כל היום בגללה.
"אני לא עשיתי כלום, תפסיקי להאשים אותי בהכל! נמאס לי שאת עושה טעויות ומאשימה אותי" אמרה מאי. משחקת אותה נעלבת ועומדת לבכות.
"אלינור בל! אני לא מוכן שתפילי את כל האשמה על אחותך" אמר אבי.
אני שונאת שהם לא מאמינים לי!
כיווצתי את עיניי.
"לא צריך, אל תאמינו לי. תמשיכו להאמין שהבת הקטנה שלכם היא טלית שכולה תכלת" אמרתי להם בכעס ולקחת את התיק במהירות.
"אלינור לא אכלת" צעקה אימי.
"הוצאתם לי את החשק" אמרתי ויצאתי מהבית.
הלכתי במדרכה.
"אלינווור" שמעתי צעקה.
הסתובבתי . ראיתי את סער רץ לכיווני. ממש אין לי כוח אליו.
הסתובבתי בחזרה והמשכתי ללכת. אבל הוא הגיע אליי בשנייה.
"אלינור היי" אמר בחיוך והלך לצידי בעוד אני מתעלמת ממנו וממשיכה ללכת.
אני יודעת שאני אכזרית וביצ'ית וכל החרטה הזאת.. זה לא מעניין אותי.
"רק רציתי להגיד לך..שאת שרה ממש יפה" המשיך בחיוך. כאילו לא התעלמתי ממנו עד עכשיו.
עצרתי. כיווצתי את גבותיי בכעס.
"מתי ואיך לעזאזל שמעת אותי שרה?" שאלתי.
"אתמול בלילה, אהה ואל תתייחסי לאחותך, את ממש לא מזייפת" אמר עדיין מחייך.
עוד חיוך אחד והייתי מעיפה לו כזאת כאפה שלא יהיה לו דופק בלחי חודשיים.
"איך שמעת?!" חזרתי על השאלה שלי.
"החלונות שלנו מקבילים, אני יכול לראות אותך דרך החלון ולשמוע" הסביר.
שיט , הוא בחדר של הילד של המילרים . כוסאמק!
"ולמה לעזאזל הקשבת לזה??" צעקתי עליו.
"היי למה את עצבנית. את שרה ממש טוב" ניסה להרגיע אותי. רואים שהוא לא מכיר אותי..
"אף אחד. אבל אף אחד לא שומע אותי שרה!" הבהרתי לו.
"טוב. לא ניראלי שיש לך הרבה ברירות. החלונות שלנו מקבילים ואני שומע ורואה כל מה שקורא אצלך בחדר. והכי קטע . שאת לא יכולה לעשות שום דבר בקשר לזה" אמר .
נשמתי נשימה עמוקה. הנה גם הוא התחיל לפתוח עליי תפה.
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב…" התחלתי ולהגיד.
"ואם לא?" קטע אותי.
"אז אניי…"התחלתי להגיד שוב בכעס אבל הפעם מאי קטעה אותי עם הצעקה מחרישת האוזניים שלה.
"סעעער" היא רצה לכיוונינו.
"היי, תגיד למה לא אמרת לי שאתה גר לידנו" שאלה אותו.
"טוב אני מניחה שאני אתן לכם להמשיך את השיחה המאוד, אבל מאוד מעניינת שהולכת להתפתח כאן. אהה כן… ואיתך עוד לא גמרתי" אמרתי לסער בכעס והלכתי משם.
חצוף. הוא עוד ישלם על זה.